מנהל השירות הרפואי לעולה: "היה תוהו ובוהו, לא היה רישום" - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנהל השירות הרפואי לעולה: "היה תוהו ובוהו, לא היה רישום"

לכתבה
מחנה של יהודי תימן בקרבת עדן, הרב גמליאל נשלח למחנה כדי לחלק לילדים ממתקים לחנוכה, 1949 דוד אלדן / לע"מ

ראובן פלד, מנהל השירות הרפואי לעולה בין השנים 1947 ו-1952, בראיון ראשון: "במחנה שכחו ששלחו את הילדים לבתי החולים. לא היה רישום. לא היה סדר, לא היה כל מעקב. לפעמים הנהג לקח את הילדים ממחנה א' והחזיר למחנה ה'. הם היו צריכים להחזיר לצריף, והחזירו לאיזה צריף. לא היתה כתובת, החזירו לאן שהחזירו. היו עשרות מקרים כאלה. ובתוך המצב הזה, יכול להיות שזרים לקחו ילדים לא שלהם"

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 05/01/1996

התקררות מוזרה תקפה את סיפורה של רוזה קוצ'ינסקי עד שהגיעה אליה ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של ילדי תימן. קוצ'ינסקי, היום בת 61, תושבת חדרה, היתה בת 16 כשהתחילה לעבוד כמטפלת בבית התינוקות במעברת עין שמר. לפני פחות משנה צילצלה אל אבנר פרחי, עיתונאי מקומי בחדרה, והזמינה אותו לשיחה. פרחי הקליט. בשיחה עימו סיפרה קוצ'ינסקי שבזמן עבודתה בבית התינוקות היו הממונים על המקום לוקחים באופן שיטתי ילדים בריאים לבתי החולים. ילדים אלה לא חזרו. גם היא עצמה, על פי מה שסיפרה לפרחי בהקלטה, הובילה ילדים לבתי החולים ואלה לא שבו.

היתה שם בבית התינוקות ילדה אחת שהוריה לא אותרו, מספרת קוצ'ינסקי בהקלטה. זוג אמריקאי בא למקום יום אחד, והתעניין בה. זמן קצר אחר כך נעלמה הילדה. גם זה בהקלטה. בלילות, הוסיפה קוצ'ינסקי, היו באים הורים אל בית התינוקות ומנסים להיכנס כדי למצוא את הילדים שנעלמו. כשנחסמה דרכם, היו ההורים מטפסים על החלונות ומנסים להציץ פנימה.

אבנר פרחי העביר את הקלטת לוועדת החקירה, אבל קוצ'ינסקי סירבה לבוא לירושלים כדי להעיד. על פי מכתבה לוועדה היא חולת לב והנסיעה תסכן את בריאותה. בלית ברירה נסעה הוועדה לחדרה, כל החברים: היו"ר, השופט יהודה כהן, השופטת בדימוס דליה קובל ואלוף (מיל') דוד מיימון. קוצ'ינסקי נחקרה בדלתיים סגורות, ללא קהל, על פי בקשתה. לפני הוועדה במלואה מיתנה קוצ'ינסקי את עדותה המוקלטת.

דרורה נחמני-רוט מהפרקליטות, מסייעת לוועדת החקירה בחקירת העדים. "האם לקחת ילדים בריאים לבית החולים?", שאלה את המטפלת (צילום: אלכס ליבק)
אלכס ליבק

"אמרת שלקחת ילדים בריאים לבית החולים", פנתה אליה התובעת דרורה נחמני-רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים.

"נכון", השיבה קוצ'ינסקי, "אבל זו רק דעתי, אני לא רופאה".

"ילדים אלה שבו למחנה?" שאלה התובעת.

"היו איזה שניים-שלושה מקרים, מקסימום שלושה".

"אבל מעדותך בעל פה", הקשתה נחמני-רוט, "משתמע שהיו עשרות מקרים שכאלה".

"אמרתי", השיבה הנחקרת, "אבל התכוונתי רק לשני מקרים".

התובעת המשיכה לחקור את קוצ'ינסקי על אותם הורים שבאו, על פי עדותה המוקלטת, לחפש את ילדיהם בבית התינוקות והנחקרת סייגה שוב את דבריה. "לא, לא היו מקרים רבים, לא גלי הורים, התכוונתי רק לפעם אחת שכזו".

נחמני שאלה אותה על הילדה שנעלמה והיא השיבה שבעצם לא ידעה אם אימצו את הילדה. היא רק ראתה שלקחו אותה. בא זוג אמריקאי ולקח ילדה, זה כל הסיפור.

אליעזר יצב, אחראי על התחבורה במשרד הבריאות: "בתי החולים היו מתלוננים לפני שהמחלקות מלאות ואין מה לעשות עם הילדים. אפילו היו באים ההורים לקחת את הילד, היתה בעיה. היו מתחילים לתחקר אותם לאיזה יחיא הם מתכוונים"

אהובה גולדפרב, עדה אחרת, היתה המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית בארץ. בהקלטה נוספת שמסר אבנר פרחי לוועדה סיפרה גולדפרב, כי במסגרת תפקידה ביקרה במחנה עולים בעדן. ילדים רבים נעלמו מהמחנה, אמרה, כי נמסרו לאימוץ. אנשי המחנה כנראה הוציאו להם תעודות מזויפות.

פרחי שאל את גולדפרב באותה שיחה על היעלמם של ילדים בישראל, שהגיעו לבתי תינוקות או לבתי חולים בלי רישום מסודר של זהותם: האם לדעתה הודיעו להורים על מות הילדים, משום שלא ידעו למי להחזיר אותם. גולדפרב לא שללה את האפשרות הזאת. מי הודיע להורים על המוות, היא נשאלה ועל כך ענתה: "האחיות המטפלות".

דרורה נחמני-רוט אומרת שהעדות הזאת כנראה תהיה קבילה. עקרונית, סיפרה גולדפרב בהקלטה, היה צריך לפתוח לילדים החולים תיקים רפואיים, אבל במציאות "זה היה קלוש מאוד". החזירו להורים רק אם ידעו למי להחזיר.

פרחי ניסה לאמת את השמועות על חלוקת ילדים לאימוץ על פי מפתח מפלגתי. כן, שמעתי, אומרת אהובה גולדפרב בהקלטה: כשנשארו ילדים בלי הורים הם נשלחו על פי מפתח מפלגתי למוסדות של מפא"י, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, ויצ"ו וכו', ומשם נמסרו לאימוץ. באותה שיחה מוקלטת סיפרה גם אהובה גולדפרב ששמעה על אנשים מארצות הברית שבאו לאמץ ילדים. היא שמעה גם על הורים מאמצים שבאו לבחור ילדים ממחנות העולים וממוסדות ויצ"ו. רופאים אמריקאים באו למחנות לבדוק ילדים, גם על כך שמעה. היא עצמה, בשל תפקידה, היתה מרוחקת מהנעשה, האחיות ודאי ידעו יותר.

נחקר אחר, חיים צדוק, מחדד בחקירתו את אופיה המקברי של הפרשה. צדוק היה מנהל אגף עולי תימן בסוכנות בשנים 1954-1943. לקראת חקירתו על ידי נחמני-רוט, לפני כשלושה חודשים, התכונן ואסף חומר. צדוק ביקש מאנשים שהיו בעבר מנהלי מחנות עולים להמציא לו עובדות שיסייעו לו בעדותו. לאילו עובדות כיוון, ומה בדיוק רצה להאיר ולמצוא, לא התברר בחקירתו. כך או כך, כשעיינה החוקרת בחומר שברשותו, התברר לה שכלולה בו גם רשימה של ילדים בריאים שנמצאו בבתי החולים.

את הרשימה הזאת הרכיב צדוק בסוף שנות ה-60, בהנחה שיוזמן להעיד בוועדת החקירה הראשונה שהוקמה בפרשה (ועדת בהלול-מינקובסקי). רוב הילדים ברשימה היו תינוקות בגיל פחות משנה, שניים היו בני חמש, 25 חסרי גיל. החוקרת ניסתה לפענח את מסתרי הרשימה וצדוק העיד שלא עיין בה מאז הכין אותה לפני יותר מ-25 שנה. על היעלמות ילדים הוא מעיד שידע במעורפל. ילדים אכן הוצאו מהמחנות ללא רישום. זה נכון.

כך אבדו עקבותיהם: תחנות בדרכם של ילדי תימן 1954-1949

"ומדוע לא הקפדת על רישום", שאלה אותו נחמני-רוט, ועל כך זכתה ההיסטוריה, בפעם המי יודע כמה, בתשובת הראש הקטן: ילדים לא היו התחום שלו. מבוגרים הוא רשם, ילדים לא נרשמו. למה? ככה.

תמונת הבלגן מקבלת חיזוק נוסף במכתב תלונה ששלחו האדונים יונג ולילונג, אנשי הסוכנות, להנהלת מחלקת הקליטה בסוכנות, ביוני 1950. השניים קובלים בחריפות על סדרי העברת חולים מהמחנות לבתי החולים. הם גם מציעים תרופה למכה, כרטיס אישי לכל ילד. אסור שילד יתקבל לבית חולים ללא כרטיס, הם מביעים דעתם. לילדים בגיל הרך הם מציעים דיסקית מזהה. כך לא יאבדו ילדים. לגערה חריפה ביותר זוכים נהגי האמבולנסים, המביאים ילד חולה בלי למסור פרטים מזהים, משאירים אותו בבית החולים בחוסר אחריות, ומסתלקים. יש למסד כחוק את אחריותם של הנהגים, מציעים יונג ולילונג. יש להנהיג הליך אימוץ שבלעדיו לא יהיה אפשר להוציא ילדים מהמחנות. מכתב זה נכתב כאמור ב-1950; בידי הוועדה נמצאים מסמכים מתיקי הסוכנות, המאשרים כי בשנת 1951 היו ההיעלמויות תופעה נפוצה ונמשכת.

יצחק בוסי מחדרה, שראיון איתו התפרסם כאן לפני שלושה שבועות, היה בשנים ההן נהג אמבולנס במרפאת השירות הרפואי לעולה בפרדס חנה. בוסי סיפר כיצד, בלילות שהיה נהג תורן, היו מזעיקים אותו ממעברת עין שמר להוביל ילדים לבית החולים רמב"ם בחיפה. "הרבה עשרות" ילדים העביר כך, ורק פעם אחת התבקש לעשות את המסלול ההפוך ולהחזיר ילד לעין שמר. בוסי טען שמעולם לא הוביל ילדים לבדו. "חס וחלילה, רק עם האחות. היינו מביאים את הילדים לרמב"ם, הייתי מחכה כמה דקות שיקבלו אותם ומחזיר את האחות לעין שמר".

בשבוע שעבר שוחחתי עם ראובן פלד, שהיה מנהל השירות הרפואי לעולה מטעם משרד הבריאות בשנים 1952-1947. השירותים הרפואיים בכל המחנות היו כפופים לו אדמיניסטרטיבית. פגשתי אותו בדירתו בירושלים, איש צלול, נציג מובהק של דור המדינה. כשנכנסתי פעלה הטלוויזיה ומישהו על המסך, בקצהו השני של העולם, סידר חומה שחומה מול השער. "מה לעשות, אני בן 77 ועדיין משוגע על כדורגל", אמר פלד כאילו נתפס במשהו המביש את שיבתו.

אחרי שיחה קצרה על מבנה השירות וחלוקת התפקידים, הוא הגיע לעיקר. הטיפול הרפואי והסעת החולים לבתי החולים, בעיקר הילדים, היו בידי השירות הרפואי לעולה. "הקמנו במחנות חדרי חולים. עשרות מיטות. זה היה מעין בית חולים שדה, פרימיטיבי. היו רופאים, היו אחיות, חלקן מוסמכות, היו גם עובדים סוציאליים. הילדים סבלו בעיקר משלשולים. היה צריך להוציא אותם מהמחנות ולהסיע אותם לאשפוז".

איך הייתם מסיעים?

"היינו מזמינים אמבולנסים מהסניף הקרוב של מגן-דוד. אם זה היה עין שמר, היינו מזמינים מפרדס חנה".

איך היו מפנים ילדים לבתי החולים?

"הרופא היה נותן טופס הפניה".

תמיד?

"לא תמיד. הלחץ היה גדול. מדובר באחיות ורופאים, רובם עולים חדשים מאירופה. הם לא ידעו עברית. חדשים בארץ. לרוב המשפחות התימניות היה אותו שם. רופא מאירופה התבלבל מאוד בשמות האלה, מה הוא יודע את ההבדל בין בן-יחיא או בן-צדוק או בן-גמליאל, ויש כל כך הרבה עם שמות זהים".

אז איך התנהל התהליך?

"הוציאו ילדים בלי רישום ולא עקבו אחריהם. היתה בעיה קשה מאוד עם השמות הזהים. הרבה הורים גם לא באו לחפש את הילדים".

איפה, בבתי החולים?

"במחנה. בחדרי החולים במחנה. הם היו אנשים טרודים, מטופלים בהרבה ילדים, בלחץ גדול. היה קשה מאוד".

מה קרה כשההורים, על פי התיאור שלך, לא באו לדרוש את הילדים במחנה?

"כשההורים לא באו לדרוש את הילדים, שכחו במחנה ששלחו אותם לבתי החולים. לא היה רישום. לא היה סדר, לא היה כל מעקב. היה תוהו ובוהו".

ראובן פלד: "הלחץ היה גדול. מדובר באחיות ורופאים, רובם עולים חדשים מאירופה. לרוב המשפחות התימניות היה אותו שם. רופא מאירופה התבלבל מאוד בשמות האלה, מה הוא יודע את ההבדל בין בן-יחיא או בן-צדוק או בן-גמליאל"

כלומר הביאו ילדים לבתי החולים ללא רישום?

"הנהג היה מביא בלילה שמונה ילדים, שם אותם ומסתלק. האחות היתה מזמינה לו אמבולנס, הוא היה מביא לחדר המיון וחוזר חזרה. רוצה לגמור את העבודה".

זה היה המצב?

"המצב ששרר אז לא אפשר לשירות לנהל מוסד רפואי מסודר. זה היה מעל לכוחנו. והרבה הורים לא באו לברר. לא היה להם כסף לנסוע. לא ידעו לאן לקחו את הילדים".

ובמקרים שבאו ההורים?

"האחיות לא ידעו מה לענות להם. לא ידעו את מי החזירו ואת מי לא החזירו, או מה גורל הילדים. במעונות הילדים היתה תחלופה עצומה. מדובר באלף אחיות בעשרים וכמה מחנות, שהתחלפו כל הזמן בקצב גדול. לא ידעו בכלל את מי הן שלחו. לפעמים היה מגיע הילד בלילה והאחות התחלפה וזו שהגיעה בבוקר לא יודעת איזה ילד הגיע בלילה או נלקח. לא היה רישום".

והנהגים?

"הנהג לקח אותם לפעמים ממחנה א' והחזיר למחנה ה'. מי לידי יתקע שמבית החולים לא שלחו אותם לעין שמר במקום לבית ליד, או להיפך. הם היו צריכים להחזיר לצריף, והחזירו לאיזה צריף. לא היתה כתובת, החזירו לאן שהחזירו".

היו מקרים רבים?

"היו עשרות מקרים כאלה. מדובר בילדים חולים. לילדים שגרו עם ההורים זה לא קרה. ובתוך המצב הזה, יכול להיות שזרים לקחו ילדים לא שלהם. ההורים לא באו לדרוש. וגם אם היו באים לדרוש, אני לא בטוח שזה היה עוזר להם והיו מוצאים את הילד. היה אי סדר גדול. ואם ההורה לא מתעניין, אז בוודאי שאין סיכוי שמישהו אחר יתעניין וידאג לאתר את הילד. לא היה זמן לזה. לא היתה יכולת. הצד הרישומי כמעט לא היה קיים, הדאגה העיקרית היתה לטפל בילדים".

שלחתם ילדים לויצ"ו?

"הילדים היו רזים מאוד. הרבה סבלו מתת תזונה. שלחנו אותם לבתי הבראה של ויצ"ו להחלמה. אלה ששלחנו תמיד חזרו. בויצ"ו היה סדר. הייתי משלם להם על פי ילד. נערך רישום. מויצ"ו הם חזרו למחנות באופן מסודר".

אני רוצה לשאול אותך שאלה מסכמת. אמרת שהיה אי סדר נורא. הרופאים, העולים החדשים, התבלבלו בשמות, לא רשמו. אמרת שילדים היו נלקחים מחדרי החולים ללא רישום. אמרת שבתי החולים לא ידעו לאן להחזיר ולמי, אמרת שבתי החולים לא היו מסוגלים לעתים רבות לומר להורים היכן הילד, מתי הגיע ומתי נלקח, אם נלקח. אמרת שהנהגים לא ידעו הרבה פעמים למי להחזיר את הילד. לא סביר להניח שהפרצה הנוראה הזאת הזמינה גנבים?

"זה שהיו מקרים כאלה, אני מתאר לעצמי שאף אחד לא יכול להגיד שלא היה. השאלה כמה מקרים. ההיגיון והמצב אומרים שאין ספק שהיו מקרים כאלה".

אליעזר יצב מירושלים, שהיה אז אחראי על התחבורה במשרד הבריאות, מחריף את התמונה, אבל גרסתו שונה במקצת. "בתי החולים היו מתלוננים לפני", הוא אומר, "שהמחלקות מלאות ואין מה לעשות עם הילדים. הבעיה הקשה ביותר היתה עם השמות. אפילו היו באים ההורים לקחת את הילד, היתה בעיה. היו מתחילים לתחקר אותם לאיזה יחיא הם מתכוונים, ומתי הביאו אותו. היתה בעיה גדולה".

יצב טוען שהאמבולנסים לא היו מחזירים את הילדים למחנות. "אני בטוח, כי היתה לנו בעיה עם ד"ר שיבא מתל השומר, שבגלל עומס הילדים במחלקות התחיל להשתמש ברכב של בתי החולים כדי להחזיר ילדים למחנות. זה היה אסור על פי החוק, וחששנו שבתי החולים האחרים יעשו כמותו".

כיצד ניסו בתי החולים להיחלץ מעומס הילדים האלמונים שהחלימו ומילאו את מחלקות הילדים? לאן הפנו את הילדים הבריאים? לבית ההבראה של ויצ"ו העולמית בצפת, על פי עדות שבידי הוועדה, היו מגיעים מחזורים של 30-20 ילדים. מגיעים ונעלמים. רחל פרל, גננת באותו בניין, עבדה בהתנדבות בבית ההבראה של ויצ"ו. לוועדה היא סיפרה שהיו אלה ילדים ללא הורים. ד"ר שרלוטה מילוסלבסקי, בת 85, היתה רופאה בבית ההבראה. מילוסלבסקי עבדה במוסד בצורה סדירה כל ימות השבוע, היה לה חדר משלה במקום. את משכורתה היא קיבלה מויצ"ו. גם היא, על פי עדותה, הניחה שלילדים אלה אין הורים. הקשר שלה לא היה עם הורי הילדים אלא עם בית החולים רמב"ם.

בילדה אחת טיפלה מילוסלבסקי חצי שנה. הילדה סבלה מתת תזונה קשה, הוחזרה לרמב"ם ואחרי תקופת החלמה בית החולים החזיר אותה בשנית לצפת. כל אותה תקופה לא נודע לרופאה מי הורי הילדה. היא גם לא טרחה לברר. הקשר היה רק עם רמב"ם. ומה קרה לילדה? הרופאה מודה באופן חד משמעי שהילדה הועברה הלאה, לא להוריה. היא כתבה את מכתב השחרור, אבל אינה זוכרת לאן נשלחה הילדה.

לשלמה הפט היתה חנות ליד בית ההבראה. המוסד קנה ממנו סירים וכלי בית. הפט, מוותיקי צפת, ראה ילדים בעלי חזות מזרחית באים אל המוסד, אבל מעולם לא ראה הורים בעלי חזות מזרחית. "תימני הייתי מזהה", אומר הפט בבטחה. היום מנהל הפט את שירותי חברה קדישא בצפת. האם נקברו ילדים תימנים בבית הקברות? ד"ר מילוסלבלסקי סיפרה לוועדה שאכן נפטרו כמה ילדים. היא זוכרת לפחות שתי לוויות. שתי לוויות, שני קברים. ואיפה הם? ילדים ללא הורים היה נהוג אז לקבור ללא מציבות, אומר הפט. לפיכך, לא נודע מקום קבורתם.

ואיפה כל השאר, לאן נשלחו מחזורי הילדים, 30-20 בכל מחזור, אם לא היה קשר עם ההורים? העדים מצפת, להבדיל מאחיות בתי החולים, לא טוענים לפחות שהילדים מתו. הרופאה הטובה זוכרת רק שתי לוויות והפט לא העלה בחיפושיו כל זכר לילדי תימן. איפה הילדים, מחזורים מחזורים שנשלחו להבראה, ילדים ללא הורים?

החשד הוא שרבים נמסרו לאימוץ. שתי ועדות החקירה הקודמות, זו של בהלול-מינקובסקי וזו בראשות השופט שלגי, טענו שעיינו באלפי תיקי אימוץ: בהלול-מינקובסקי טענו שעיינו ב-3,060 תיקי אימוץ מהשנים 1956-1949, ומצאו שם, לדבריהם, רק שני ילדים שבני משפחתם הביולוגית הודיעו על היעלמם. ועדת שלגי עיינה, לפי הדו"ח שלה, ב-10,000 תיקי אימוץ מהשנים 1960-1949: "לא נמצא אף מקרה אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם".

יגאל יוסף, ראש עיריית ראש העין שהיה חבר ועדת שלגי אך סירב לחתום על הדו"ח, אמר השבוע ל"הארץ": "לא נפתח לעיני אפילו תיק אימוץ אחד".

אבל תמוה יותר מספר התיקים שבו נקבו הוועדות, ובמיוחד הגידול של כ-7,000 תיקים בארבע השנים 1960-1956. דובר משרד העבודה והרווחה, צבי טימור, אומר שלפי חוק האימוץ שהיה בתוקף בשנים ההן, כל אימוץ קיבל אישור של בית משפט, אם לא מראש — בדיעבד. במשרד העבודה והרווחה אין יודעים עכשיו כמה אימוצים נעשו באותן שנים, אבל המידע נמצא בשנתונים הסטטיסטיים. לפיהם, טיפלו בתי המשפט בישראל בשנים 1960-1950 רק ב-1,838 תיקי אימוץ.

מנין צצו יותר מ-8,000 תיקי אימוץ? לאה אופטובסקי מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומרת שנתוני השנתונים נאספו מהמזכירויות של כל בתי המשפט בישראל, שם ריכזו אותם לפי ספרי הרישום של בתי המשפט, שמסווגים את התיקים לפי נושאיהם. יכולות להיות סטיות קטנות בגלל טעויות של פקידים, היא אומרת, אבל לא 8,000 תיקים. זה בלתי מתקבל על הדעת. חובת ההוכחה, היא מסכמת, מוטלת על מי שנקב במספרים הללו.

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "העקבות מובילים אל ויצ"ו" מאת יגאל משיח, שפורסמה לראשונה ב-12.1.1996 

מכתב למערכת: הסעת ילדי תימן פורסם בתאריך 19/01/1996

בכתבה "ולאן נעלמו הילדים שהחלימו", על פרשת ילדי תימן (מוסף "הארץ" 5.1), מצטט יגאל משיח מדברים שאמרתי לו. ברצוני להעמיד את הדברים על דיוקם.

מעדותו של הנהג יצחק בוסי, האומר שהסיע באמבולנס ילדים מהמחנות אל בית החולים, ולא הסיע ילדים מבית החולים אל המחנות, עלול לעלות רושם שלילי מוטעה. אני הסברתי שאין בתופעה זו שום דבר לא-מקובל. הנוהל הוא שמגן-דוד-אדום מביא את החולה אל בית החולים, וקרובי המשפחה הם הלוקחים אותו הביתה. עד היום, בית החולים אינו עוסק בהסעת חולים.

נכון, ציינתי שרבים מן ההורים תושבי מחנות העולים לא מיהרו לבוא לבית החולים לקחת את ילדיהם, כי ידעו שהם מטופלים שם היטב. לכן נוצר לחץ ועומס בלתי נסבל במחלקות וד"ר שיבא המנוח החליט להחזיר את הילדים המחלימים ברכב של המוסדות. נכון, חששנו שמא התופעה תתפשט אל שאר בתי החולים, וידענו שלא נוכל לעמוד בכך בגלל המספר המצומצם של כלי רכב. למעשה, באמבולנס היחיד שעמד לרשות כל בית חולים השתמשו להסעת עובדים ולשירותים רפואיים שונים.

אליעזר יצב, ירושלים

* אל הכתבה הראשונה בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

מיטב הכתבות, העדכונים והפרשנויות, מדי יום ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות