עמי חובב: "לא מצאתי קשר, לא מצאתי אפילו עדות אחת לחטיפה" - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמי חובב: "לא מצאתי קשר, לא מצאתי אפילו עדות אחת לחטיפה"

לכתבה
יהודים מתימן עוברים בדיקה רפואית בעדן, 1949דוד אלדן / לע"מ

הוא היה החוקר הראשי של שתי ועדות שחקרו את פרשת ילדי תימן, והוא היחיד המתייצב להגן על ממצאיהן. "עמי חובב אינו נציג הוועדה", אומר השופט בדימוס משה שלגי, "הוא מדבר בלהט, אבל רק בשם עצמו". בראיון ל"הארץ" מאשר עמי חובב שעשרות ילדים, אולי מאות, הועברו למוסדות שונים לאימוץ - ממצא ששתי הוועדות לא הכלילו בדו"חותיהן

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 16/02/1996

זה היה השבוע שלו. ביום שלישי שעבר הוא הוקלט אחר הצהריים ל"ערב חדש", בחמש התראיין בערוץ השני וסמוך לחצות התראיין ב"חשיפה", גם כן בערוץ השני. לכל התוכניות סיפר את אותו סיפור דרמטי כמעט באותן מלים. יומיים קודם, בראיון בביתו, שמעתי אני לראשונה את מה שהשמיע ביום שלישי למאזינים. אותן מלים, בשלושה ראיונות שונים, כמו שחקן משופשף השב אל טקסט דרמטי, משונן היטב.

הכתבה במוסף הארץ, 16.2.96

עמי חובב, חבר ועדת החקירה הראשונה לגילוי ילדי תימן בראשות יוסף בהלול וראובן מינקובסקי, וחוקר רשמי מטעם הוועדה השנייה בראשות השופט בדימוס משה שלגי, זומן לאולפנים כדי להביע דעתו על האשמה סנסציונית, שלפיה נעשו מחקרים רפואיים בילדי תימן שאושפזו בבתי החולים בשנות החמישים. חובב נשמע כמו דובר זועם של שתי ועדות החקירה. כשהתראיין ל"ערב חדש", סיפרה המרכזנית, התפוצצו הקווים מתלונותיהם של מאזינים כועסים.

ביום ראשון השבוע הוא כיכב בתוכנית "מבט שני" של הערוץ הראשון, ושם ניסה, בין השאר, לערער את אמינותה של סדרת הכתבות הזאת במוסף "הארץ". חובב הוא דמות שנויה במחלוקת. כבר שנים הוא מגן בלהט צדקני על מסקנותיהן המרכזיות של שתי ועדות החקירה. נאמניו של עוזי משולם קוראים לו עוכר ישראל; אבל לא רק הם, גם בעיני המשוכנעים כי היה קשר לחטוף מאות ילדים הוא נתפש כמי שבגד בעדתו, יהודה איש קריות.

בראיונות טלוויזיה בביתו הוא מציג מסמכים ותמונות, כמי שהכל עדיין מצוי סביבו בהישג יד. אני נפגשתי עימו לראיון בביתן בחצר ביתו, שם גרה בתו. הקפה הובא מביתו המרווח שמעבר לחצר, כל כוס ומסעה.

אתה ודאי יודע, פתחתי, שבעיני רבים אתה משתף פעולה, האיש שתפקידו להשתיק את הפרשה. "תבין", ענה חובב, "אני הראשון שהתחלתי לחקור את הפרשה הזאת עוד ב-66'. נרתמתי לעניין בהתלהבות רבה. גם אני רציתי למצוא קשר. לא מצאתי קשר, לא מצאתי אפילו עדות אחת לחטיפה. אני לא אשנה את דעתי ואציג ממצאים שאינם אמת".

אז אולי נתחיל בהתחלה, לפני שלושים שנה.

"ב-66' התחילו משפחות של תימנים לקבל צווי גיוס. 18 שנים קודם לכן נאמר להם שהילד מת והנה הם מקבלים צווי גיוס. זה היה קשה. הלכתי למשרד הביטחון לברר איך זה קרה. אמרו לי שהכל יסודו בטעות. בשנות החמישים העבירה מחלקת העלייה של הסוכנות אינפורמציה על העולים לכל המשרדים. איכשהו שכחו משרד הפנים ומשרד הבריאות לדווח למשרד הביטחון על הפטירה. ככה הגיעו צווי הגיוס להורים. זה הכל. התשובה סיפקה אותי. הבנתי מיד שזו טעות דיווח. ההסבר הזה היה מקובל עלי".

אתה זוכר אצל מי בדקת?

"בדקתי. לא זוכר שמות".

ב-66' נערך בבית הכנסת התימני בתל אביב מפגש התרמה: הורים שילדיהם נעלמו תרמו בעין יפה כדי לשכור משרד חקירות שיסייע בפתרון התעלומה. קיוו אז
למצוא את הילדים. בסופו של דבר בחרו בך.

"נכון. פנו אלי. תימני, משלנו, ממשפחה מוכרת, בעל עבר מודיעין צבאי, הסכמתי".

איך התחלת לחפש?

"הוועד הציבורי למען ילדי תימן פנה למשפחות. משפחות הנעדרים תיארו את ההיעלמויות, מילאו טפסים".

עמי חובב: "התנועה היתה גדולה, מהמחנות לבית החולים. ההורים לא מוצאים את הילדים, ובתי החולים לא יודעים למי להחזיר. מעבירים לויצ"ו. רוב ההורים לא יודעים שהילדים בויצ"ו. באה העובדת הסוציאלית, לא מוצאת את ההורים ומתחיל הליך אימוץ"

עמי חובב: "אני לא יכול לחתום לך שבאנדרלמוסיה הזאת לא היו ילדים שנלקחו ונמסרו לאימוץ בדרך לא חוקית"
אלכס ליבק

כמה תלונות היו אז?

"בערך מאתיים. ככה התחלתי לחקור, על פי התלונות. זה היה בשכר, אבל היתה לי אמביציה. הסתובבתי בארץ בין בתי החולים, משרדי חברה קדישא ומשרד הפנים. השוויתי מסמכים. לא מצאתי אפילו קצה חוט שיוביל אל הממסד. שום הוכחה שהממסד היה מעורב".

מה כן מצאת?

"שהילדים נפטרו".

כמה זמן ארכה החקירה?

"חמישה חודשים".

ובחמישה חודשים נוכחת שאין קצה חוט המוביל אל הממסד והצלחת גם לוודא מהמסמכים שכל הילדים נפטרו?

"הגשתי את ממצאי החקירה לטוב צדוק, ראש הוועד הציבורי למען ילדי תימן, והוא סמך ידיו על הממצאים".

יש לך משהו בכתב שמאשר את הדברים?

"לא, הכל היה בינינו בעל פה. הוועד הציבורי קיבל את דעתי ללא עוררין".

אתה מכיר אדם בשם משה שרעבי?

"לא".

הוא חי היום בניו יורק. זה האיש שסיפר לי על המפגש בבית הכנסת התימני בתל אביב. לפני כחודש הוא כתב אל אורה שיפריס על אכזבתו משירותך. לדבריו, הונית את העדה. לא ייתכן, הוא כותב, שאחרי חקירה כה קצרה מצאת את התשובה המלאה להיעלמות ילדי תימן.

"אני לא מכיר את האיש".

הופעת לאחרונה בניו יורק לפני העדה התימנית שם?

"כן. נסעתי אל ראש הפדרציה, מר שמשון גיהת. ערב אחד היה מפגש של חברי
הפדרציה ודיווחתי להם על הנושא. הם נרעשו מדברי. מה שאמרתי הפתיע אותם
מאוד. צריך להבין, הם ניזונים רק מההסתה בארץ. ממידע לא נוח להם הם מתעלמים".

משה שרעבי אומר שהוא הוקיע אותך באותה פגישה כמי שחיבל בעניינה של העדה. לדבריו סיפר לנוכחים על חלקך בהשתקת הפרשה.

"אני לא זוכר את האיש הזה. ולא זוכר את העניין. אם היה מישהו מוקיע אותי עד כדי כך הייתי זוכר".

הוא משקר?

"אני לא זוכר את האירוע".

נאמר לי שלא הוזמנת. שבאת לפגישה של פדרציית עולי תימן בארצות הברית, ביקשת לדבר ואז קם משה שרעבי והוקיע אותך. ככה סיפר לי בשיחה טלפונית מניו יורק.

"לא נסעתי לארצות הברית בשביל הפגישה הזאת, מישהו קישר בינינו. בכלל, כל החבר'ה שישבו בפגישה הזאת עוררו בי רחמים וסלידה. אני לא זוכר את השרעבי הזה ולא זוכר את התקרית. אמרתי לך, מה שסיפרתי להם זיעזע אותם. שמשון גיהת, נשיא הפדרציה, ביקש ממני אחרי הפגישה לשלוח לו חומר. התארחתי בביתו. כל מה שנאסף אצלו מגיע מהתקשורת, משופר חד צדדי. לממסד אצלנו בארץ הרי אין כל נציג בתקשורת".

ואתה מינית את עצמך לנציג הממסד בתקשורת. אבל מדוע רק אתה מגן על ממצאי
הוועדות? מדוע מינקובסקי אינו מגיב? מדוע השופט שלגי לא מגיב? לאן נעלמו
כולם? אתה מבין שזה מערער את האמינות שלך.

"ראובן מינקובסקי לא דיבר מעולם. זרקו האשמות והוא לא השיב. השמיצו גם את שלגי והוא לא הגיב. היתה לי אתו מלחמה קשה בעניין זה. הוא לא נתן לי לפצות פה. גם עכשיו הוא לא מגיב. הוא מפנה את הכל אלי. האנשים האלה גמרו את מלאכתם וזהו. יכול להיות שהם לא רוצים לחזור לעניין מפחד הקיצונים והפנטים. מאיימים עליהם".

איימו גם עליך?

"כן. נרצח אותך, נשרוף עליך את הבית, מה לא".

עמי חובב: "ההורה הנעלם מתעורר אחרי כמה שנים וטוען 'חטפו לי את הילד, מכרו אותו ב-5,000 דולר', ככה הסיתו את ההורים. מספרים להם היום שהמדינה תשלם מיליונים כפיצויים וכולם קופצים על העגלה"

מי מאיים עליך?

"לא חשוב. הקיצונים. היו גם פניות של תימנים מהשורה. ביקשו שאשתוק, שאשב בשקט. ניסו להשתיק אותי. אמרתי להם, לא, יש לי אופי, אני מאמין במה שמצאתי, לא תשתיקו אותי".

היית חוקר פרטי בשכר אצל הוועד הציבורי לפני שקמה ועדת בהלול-מינקובסקי.
איך נעשית חבר בוועדה זו?

"סיימתי את העבודה הפרטית. הוועד הציבורי פנה לממשלה וביקש ממנה להקים ועדה, והממשלה נענתה לו. הוקמה ועדת בדיקה ב-1967 ומונו שני שרים לליווי ופיקוח: שר המשפטים שמשון שפירא ושר המשטרה אליהו ששון".

ומי מינה אותך?

"שמשון שפירא. שמשון קרא לי ואמר לי כך: תראה, לא מקובל לצרף חוקרים פרטיים לוועדות ציבוריות, אבל אותך החלטנו לצרף לוועדה כנציג הוועד הציבורי של עולי תימן".

כלומר, היית גם חבר בוועדה וגם החוקר מטעמה. זה לא מוזר קצת? אתה לא
חושב שהיתה צריכה להיות מעין הפרדת רשויות, לטובת אמינות הממצאים?

"לא חושב. הייתי קצין מודיעין בכיר, מדריך בקורס קציני מודיעין. החקירה כולה התחילה על בסיס הממצאים שלי".

בוועדת בהלול-מינקובסקי אם כן היית חוקר וחבר ועדה. עבדת בשכר, או שזו
היתה עבודה התנדבותית?

"אני לא זוכר. אני לא בטוח. נדמה לי שעבדתי ללא שכר. אולי המשכתי לקבל שכר מהוועד הציבורי של עולי תימן, אני לא זוכר".

איך קרה שחקירה כל כך בעייתית הופקדה בידי ועדת בדיקה מינהלתית, חסרת
שיניים? לשתי הוועדות הראשונות לא היתה הסמכות לזמן עדים, להביאם בצו
לחקירה, למתן עדות בשבועה. אתה חקרת מסמכים: מי שרצה שלח, מי שלא רצה לא שלח. אז איך הגעתם למסקנות שלכם?

"ריאיינו גם אנשים, אנשים רבים".

אבל בעיקר בדקתם מסמכים.

"הצלבנו מסמכים ביסודיות רבה, עשינו הצלבות. כרטסות של בתי חולים מול רישומי קבורה, מול השתלשלות התלונה של משפחות הנעלמים".

אתה מתכוון לרישומי הקבורה של חברה קדישא?

"כן".

עשרות מרואיינים סיפרו לי איך נשלחו בשנות החמישים מבתי החולים למשרדי
חברה קדישא, הגיעו למשרד ומצאו שאין רישום ואין כלום. גירשו אותם מהמשרדים. ואצלך חברה קדישא זו התגלמות המינהל המסודר.

"התקשורת אוהבת לספר סיפורים מזעזעים. אם יש גוף מסודר זה חברה קדישא. לך תבדוק את הספרים שלהם, איזה דיוק, איזה סדר לדוגמה".

אני לא שמעתי סיפורים מהתקשורת, אני ריאיינתי עדים. כולם משקרים לי? כמעט בכל סיפור מגיע הרגע שבו נשלחים האומללים האלה מבית החולים למשרד של חברה קדישא ושם אומרים להם "אין, לא קיים בספרים".

"זו טעות להתבונן על מה שקרה בשנות החמישים באמת-המידה של היום. מי שלא
היה שם לא יודע. איזה בלגן, איזה שיבושי שמות היו שם. יחיא נכנס לבית החולים וברגע שהוא נכנס, במקרה הטוב, מוציא לו פקיד הרישום כרטסת. אבל ברישום הוא משמיט את שם האבא והסבא, את כל אמצע השם. כלומר, בכרטסת נותר רק השם הפרטי ושם המשפחה, נגיד יחיא גמליאל. בלי הייחוס אל האבא והסבא הילד הזה יכול להיות שייך לשמונים משפחות במעברת ראש העין".

עמי חובב מדבר עם האחות מעין שמר, סוניה מילשטיין, שבאה להעיד בוועדת החקירה הממשלתית
אבנר פרחי

מהו אימוץ חוקי

"את הילדים לקחו ישר ממעון הילדים לבתי החולים", המשיך חובב, "ועכשיו לא
יודעים לאיזו משפחה להחזיר. אתה צריך להבין איזה תנועת ילדים מוטרפת התנהלה אז ממוסד למוסד. מבילינסון לדג'אני. שם מגלים חשד לשחפת ושולחים את הילד למחלקה השחפתית. מהמחלקה הזאת מעבירים לויצ"ו-צפת להבראה, או לבית חולים איתנים. ההורה, אם טרחו בכלל לומר לו איפה הילד, יודע שהילד בבילינסון, נגיד. ונניח שהגיע כבר לשם, איך הוא יכול לעקוב אחרי תנועת הילד? איך יכולים כל בתי החולים האלה לדעת למי שייך יחיא הזה ומאיפה בא. באמצע התנועה הזאת ממקום למקום הוא כבר יחיא בין עשרות יחיא אחרים, ללא תג מזהה. אז בית החולים מתקשר למחנה שממנו, כך הוא משער, הגיע הילד ואומר להם, תראו, יש לנו איזה יחיא מהמחנה שלכם, תשלחו את ההורים לקחת אותו. אבל של מי הילד יחיא? היו רבים כאלה במעון במחנה העולים וההורים לא ידעו על פי רוב ששלחו את בנם מהמעון לבית החולים בעיר. הילד היה חולה, שלחו, לפעמים הודיעו להורים, לפעמים לא הודיעו".

ואף אחד לא ניסה למצוא את ההורים?

"ליד מעון הילדים היה כרוז: ילד עם רמקול ידני מפח. והילד הזה מתחיל להכריז במחנה, 'משפחת יחיא, משפחת יחיא, הילד שלכם בבית החולים, תלכו לקחת אותו'. אז פתאום מופיעות בבית החולים חמש משפחות יחיא לחפש את הילד שעליו הכריז, ויחיא במקרה זה הוא שמו הפרטי של הילד, לא שם המשפחה. מראים להן את הילד וכולם אומרים 'זה לא הילד שלנו' וחוזרים למחנה בלי הילד. מנהל המחלקה ממתין בסבלנות, המחלקה מלאה ילדים. ממתין ממתין ובסוף מפנים את הילד לויצ"ו לאימוץ".

כמה ילדים כאלה, שלא נמצאו הוריהם, הופנו לאימוץ?

"עשרות רבות, אם לא מאות".

וזו לא השערה. דברים אלה נבדקו ואומתו על ידך, בחקירותיך?

"כן. היה בלגן, אי סדר אדיר שנבע מאורח חיים. עשרות ילדים, אולי מאות, הועברו למוסדות שונים לאימוץ. לארגון אמהות עובדות, לאומנה, בעיקר לויצ"ו. לסוכנות היה הסכם עם ויצ"ו, היא שילמה לויצ"ו על כל ילד לפי הסדר יומי. בשלב מסוים הסוכנות נוכחה שזה עול כבד, עולה המון כסף. בויצ"ו דווקא היו מרוצים, למה לא, שיבואו כמה שיותר. שילמו להם לשלוש ארוחות והילדים האלה אכלו בקושי ארוחה ביום. אז הסוכנות אמרה 'סטופ' והעבירה את האחריות למשרד הסעד. גם להם היה עול אחזקת הילדים בויצ"ו קשה. לא מצאו את ההורים הביולוגיים - מסרו את הילדים לאימוץ".

וזה לדעתך סוד ההיעלמויות, הבלגן הנורא?

"כן. התנועה היתה גדולה, מהמחנות לבית החולים. ההורים לא מוצאים אותם בבית חולים, ובתי החולים לא יודעים למי להחזיר. מעבירים לויצ"ו. רוב ההורים לא יודעים שהילדים בויצ"ו. באה העובדת הסוציאלית, לא מוצאת את ההורים ומתחיל הליך אימוץ חוקי. ויצ"ו פעל על פי ההנחיות של משרד הסעד. היה לחץ של משרד הסעד להוציא את הילדים מהמעונות מהר ככל האפשר, כדי לא לשלם את דמי ההחזקה".

ההליך אולי היה חוקי, השאלה אם נעשו מספיק ניסיונות לאתר את ההורים
הביולוגיים?

"נעשו ניסיונות לאתר את ההורים הביולוגיים".

אתה ראית תיקי אימוץ?

"כן. באישור היועץ המשפטי לממשלה".

איך זה שברבים מהם לא מופיעים שמות ההורים הביולוגיים?

"כי לא מצאו אותם ומסרו את הילדים לאימוץ. ההורה הנעלם מתעורר אחרי כמה שנים וטוען 'חטפו לי את הילד, גנבו אותו, מכרו אותו ב-5,000 דולר', זה מה שסיפרו להם, ככה הסיתו את ההורים. מספרים להם היום שהמדינה תשלם מיליונים כפיצויים וכולם קופצים על העגלה. גם אלה שלא עלה על דעתם להתלונן. ככה מסיתים אותם".

מי המסיתים?

"מיגאל יוסף (ראש מועצת ראש העין) ועד עוזי משולם".

רשות לבוא ולבחור

ביקשתי מעמי חובב להבהיר לי את הנתונים המספריים.

על פי חקירתך, עשרות ילדים, אולי מאות, נמסרו לאימוץ?

"כן".

כלומר מספר הנעדרים גדול הרבה יותר מהמספר הרשמי שבו נקבו שתי הוועדות?

"למה, איך הגעת לזה?"

על פי שתי הוועדות יש רק כתשעים ילדים שלהיעלמם אין פתרון. כל מאות הילדים האחרים, על פי שתי הוועדות, מתו ונקברו. איש לא מדבר על מאות שנמסרו לאימוץ אחרי שהוריהם לא נמצאו.

"לא, לא. לא טענתי שכל מי שנמסר לויצ"ו או למוסדות האחרים אכן אומץ. היו ילדים שהוחזרו מויצ"ו להוריהם. היו ילדים שהוחזרו מויצ"ו למוסדות שמהם נשלחו, לבתי התינוקות או למחנות".

ובכל זאת היו רבים שנמסרו לאימוץ על פי טענתך, ולפיכך צריך לצרף אותם למספר ההיעלמויות.

"לא כל ההורים טענו שהילדים מתו. ייתכן שיש הרבה מאומצים שמסתובבים ברחבי העולם והם שייכים לאלה שהתלוננו על ההיעלמויות. לא כולם טענו שנאמר להם שהילד מת. חלקם מתלוננים שהילד נעלם, נפסק הקשר".

אבל במסקנות הוועדות לא מזכירים את הילדים האלה. הדוחות טוענים שכולם נפטרו, חוץ מתשעים ילדים שלא יודעים מה קרה להם. אתה עצמך טוען שיש רק שישים כאלה. אבל אתה גם אומר שרבים אומצו דרך ויצ"ו.

"יכול להיות שיש הורים שנעלמו להם ילדים ולא התלוננו עד היום. כאשר קמה ועדת שלגי אחרי בהלול-מינקובסקי הופיעו הורים שלא התלוננו בוועדה הראשונה".

כלומר מספר ההיעלמויות גדול יותר, יש הורים שלא התלוננו וחלק גדול מהילדים שנעלמו נמסרו לאימוץ.

"גדול לא אמרתי. אני אמרתי גדול? אם נשלחו עשרות, מאות, כמו שאמרתי, אז אולי רק כמה עשרות נשלחו לאימוץ. לא בממדים כאלה של מאות שנמסרו לאימוץ. בזה לא נתקלתי. אולי רק כמה עשרות".

בשיחתנו הראשונה אמרת "עשרות, אולי מאות, נשלחו לאימוץ". ועכשיו, כשאתה
מבין שהנתון הזה אמור להגדיל את מספר ההיעלמויות, אתה מצמצם אותו לכמה
עשרות. אז איפה האמת?

"לא ראיתי סימנים של מאות שנשלחו לאימוץ. עשרות נשלחו, זה כן".

והסיבה היחידה למסירת ילדים לאימוץ היתה היעלמות ההורים?

מימין, השופט משה שלגי: "עמי חובב אינו נציג הוועדה". משמאל, יגאל יוסף: "שלגי מינה את עמי חובב"

"היה אבא אחד שנקרא לבית החולים לקחת את הבן. הבן נכנס שלד ועכשיו מראים לו ילד שהבריא, שמן, מלא. האבא לא הכיר אותו ולא רצה לקחת אותו. אתה מבין, הילד שהה במחלקה שלושה חודשים, השמין, והאבא חושב שמסדרים אותו ונותנים לו ילד אחר. הוא לא לקח אותו והילד נמסר לויצ"ו לאימוץ".

מה שם האב?

"אני לא יכול לומר לך מה שם האב".

באחת מהכתבות דיווחנו על עדות שהושמעה בוועדת החקירה הנוכחית: רופאה
מבית ההבראה של ויצ"ו העולמית בצפת זוכרת שלאחר שהילדים החלימו היא חתמה על מסמך השחרור, אבל היא לא זוכרת למי שחררה את הילדים שהבריאו. היא שיקרה?

"היא שיקרה בדבר אחד, בזה שלא רצתה לספר שמי שלקח את הילדים מויצ"ו-צפת
זה משרד הסעד".

עדים סיפרו שראו הורים מועמדים לאימוץ באים ומתעניינים בילדים. באו ובחרו ילדים.

"למה לא. יכול להיות שמשרד הסעד אישר להורים לבוא לויצ"ו-צפת ולבחור. שוק זה לא היה. משרד הסעד נתן להורים מאמצים רשות לבוא ולבחור. אין בזה שום דבר רע".

ואתה טוען את כל אלה כחבר בוועדת בהלול-מינקובסקי וכחוקר רשמי של ועדת
שלגי.

"כל זה על סמך מידע שהגעתי אליו מתוך מסמכים. ראיתי טונות של מסמכים".

עבודה בחסות שח"כ

הזכרתי לעמי חובב את תמצית הפרוטוקול של דיון בוועדת הפנים של הכנסת ב-1991, שאותה פירסמנו באחת הכתבות הקודמות. באותה פגישה, כשלוש שנים מיום שקמה ועדת שלגי, נשמע השופט שלגי פסימי: הוא דיווח על חוסר משאבים, על אי שיתוף פעולה מצד המשטרה. הוא סיפר לוועדה שרוב החוקרים שלו התפטרו, ואחרים פיטר הוא. והעיקר, הוא דיווח לוועדה כי עד לאותו יום הצליח להתגבר על 22 תיקים מתוך מאות התיקים הממתינים לבדיקה. ואז הצטרף חובב לוועדת שלגי כחוקר, ובמשך כשנתיים הצליח לפתור לבדו את כל מאות התעלומות הנותרות.

מה אתה, קוסם?

"בשנים לפני בואי, עבדו בניוטרל. הביאו כל מיני פנסיונרים מהמשטרה, ממשרד הפנים, והם לא באו לעבוד, הם באו לעשות שעות. במשך ארבע שנים הם פתרו תיקים בודדים בלבד. ואז פנה אלי שלגי וביקש ממני אישית להיות החוקר. הייתי אז פנסיונר של עיריית ירושלים".

אז גם אתה היית פנסיונר. איך הוא ידע לפנות דווקא אליך?

"הוא פנה אלי בשנת 92' אחרי שהוא שמע עלי, קרא עלי. נפגשתי אתו אישית אצלו בבית, דיברנו והוא הציע לי להיות החוקר של הוועדה".

זה היה ההליך? שלגי הציע לך להיות החוקר הבלעדי?

"כן, הייתי החוקר הבלעדי. זאת אומרת, היתה לי עזרה. אה, רק רגע, סליחה סליחה, זה לא ככה. שלגי ראה שהוא לא מתקדם, אז פירסמו מכרז למסירת העבודה לחברת חקירות. מי שזכתה היתה חברת שח"כ, בבעלותו של אלי גושן. גדעון גלבוע היה סגנו, או משהו כזה. עבדתי עם אלי גושן, זכרונו לברכה. הוא מאוד שמח שהצטרפתי. החברה נתנה לי יד חופשית לעשות את כל העבודה. עבדתי בחסות שח"כ, כי מבחינת נוהלי העבודה אסור לוועדה לפנות ישירות לאדם פרטי, הם חייבים לעשות מכרז, ואז שלגי התנה את זה עם החברה שאני אקבל את העבודה. אלי היה כל כך מבסוט שאני עושה את העבודה והם מרוויחים את הכסף. אני לא עבדתי בחינם, אבל מי שעשה את העבודה זה הייתי אני. קיבלתי מהם רק שירותי משרד. מבחינת העבודה הייתי עצמאי לגמרי. הם מאוד מאוד שמחו שלקחתי את זה על עצמי. קפצו ממש על המציאה. אלי גושן אמר לי: אתה פתרת לנו בעיה גדולה, זה נושא חדש בשבילנו, לא מכירים אותו, ואתה כבר בקי, מכיר את הנושא, תעזור לנו".

והמשרד הזה זכה במכרז?

"כן. שלגי התנה עם אלי גושן שאני אקבל את המשרה".

כששלגי מצא אותך הוא פתר רק 22 תיקים. הוא היה בצרות.

"זה נכון. ואני עשיתי את כל ה-300 הנותרים. הוא כותב את זה מפורשות בדו"ח שהוגש לראש הממשלה".

עשיתם פשלה נוראה.

"איזה פשלה?"

בדו"ח ועדת שלגי כתוב בעמוד 16 שחוקרי הוועדה בדקו כ-10,000 תיקי אימוץ
מהשנים 1960-1949 ולא נמצא בהם אפילו אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נאמר לנו שבשנים ההן היו בישראל רק
כ-1,800 אימוצים. מי שהיה סגנו של אלי גושן, בעל החברה שהעסיקה אותך, טוען שזו היתה טעות בדיווח: עברתם על 10,000 תיקים מהשנים 1949 עד 1993, לא עד 1960, ומתוכם סיננתם את התיקים הרלוונטיים.

"טוב, זאת טעות, פשוט טעות. אני עצמי ספרתי בגנזך המדינה כ-9,000 תיקי אימוץ מיום שקמה מדינת ישראל".

ואתם כתבתם שבדקתם כ-10,000 עד 1960.

"יופי, כתוב, אז טעינו. מה שחשוב זה שצימצמנו את המספר הרלוונטי ל-3,000-2,000 תיקי אימוץ".

2,000 או 3,000? זה חשוב.

"אני לא זוכר. בחייך, אתה תופס אותי באלף. מה זה חשוב אלף תיקים. חשוב מה שמצאנו בהם. בדקתי את התיקים בשנים הרלוונטיות שבהן יכול להיות שנמסרו ילדים לאימוץ. בדקנו אלפיים תיקים. בדקנו ביסודיות כדי לראות אם מופיעים שם שמות של הורים ביולוגיים, כדי לראות אם נוכל מזה לאתר את הנעלמים. ולא מצאנו תיקים עם שמות של הורים ביולוגיים, למעט כמה עשרות תיקים עם שמות של הורים ביולוגיים, אבל אלה מסרו את הילדים בהסכמה ובאישור של העובדת הסוציאלית: לידה מחוץ לנישואים, בעיות סוציאליות וכולי".

איך סיננתם את אלפי התיקים?

"מה זה איך סיננו? עברנו תיק תיק. זה פשוט מאוד, מה הבעיה: אתה פותח תיקי אימוץ, ואם אתה עולה על איזה שם שמצלצל לך תימני, אתה מתחיל לעיין ביתר פירוט בתיק הזה. ברוב המקרים אין פרטים. מדובר על ילדים נעלמים".

ואתה קושר את זה לכל הילדים שנמסרו לאימוץ לאחר שלא נמצאו הוריהם. אין
הורים בתיקים כי ההורים נעלמו - פתרון התעלומה.

"תשמע, יש דוגמאות קלאסיות מלבד יהודה קנטור, המאומץ שחשפתם. אני לא יודע אם הוא סיפר לך שדיבר עם פקידת הסעד".

כן, היא לא רצתה להראות לו את התיק.

"פקידת האימוץ, אסור לה לגלות לו מי זו האמא הזו. אם היא נשואה היום, והבעל שלה יידע שיש לה ילד מחוץ לנישואים, הוא ירצח אותה. אתה יודע מה זה אצל התימנים?"

עמי חובב: "במשך השנים קרה סחף, גופות התערבבו ושמו עליהם פלטות בטון, עשו את זה בערך, לפי שורה. כך שאם יחפרו היום לא ימצאו כלום, יחפרו פה והגופה תהיה שם, יחפרו שם ולא תהיה גופה"

אבל הוא אומר שהפקידה נתנה לו את שם אמו.

"לא יכול להיות, לא מאמין".

הוא אומר שהפקידה נתנה לו את שם אמו.

"טוב, בסדר, אז יש שם שם, זהרה או משהו כזה. אבל כיום היא כבר נשואה וקוראים לה זהרה טשרניובסקי, או משהו כזה. או אולי זיוה כצנלסון. לך חפש אותה. אז מה זה חשוב אם נתנה לו את שם האם או לא. היא נתנה לו שם, בהנחה שלא ימצא אותה היום. לפקידת האימוץ אסור לפי החוק לתת אינפורמציה על האמא. לכך יש לי דוגמה פנטסטית: משה בכר, שחי היום בקנדה, הופיע ברדיו, פנה לכל עם ישראל שיעזרו לו למצוא את אמא שלו. אני חקרתי וגיליתי את האמא שלו, אבל לא סיפרתי לו. מסרתי את הפרטים לפקידת האימוץ הארצית, שהיא היחידה שרשאית לשאול את האמא אם היא מוכנה להיפגש אתו".

המידע שבידך לא מלא. משה בכר נפגש עם אמו. עכשיו הוא מחפש את אביו הביולוגי.

"הוא בחיים לא ימצא אותו. האמא בחיים לא תגיד לו מי הוא. שישכח מזה. תראה, בחקירה מצאתי מאומצים רבים. ביקשתי מהם פרטים, שיעזרו לנו, שייתנו לי קצת פרטים. רובם לא רוצים לחשוף את עצמם".

אז גילית מאומצים רבים. וכל המאומצים האלה נמסרו לאימוץ אחרי שלא נמצאו
הוריהם, ללא יוצא מן הכלל - זה מה שאתה טוען?

"אני לא יכול לבוא ולחתום לך שבאנדרלמוסיה הזאת לא היו מקרים של ילדים שלקחו אותם ומסרו אותם לאימוץ בדרך לא חוקית. רוב הילדים הוזנחו, זה מה שאני אומר לך".

אתה חוזר על טענת הממסד המרכזית: ההורים הזניחו את הילדים בבתי החולים,
להורים לא היה אכפת, ולכן מסרו את הילדים לאימוץ. כל אלה שריאיינתי מצד
הממסד טוענים בדיוק כמוך, שההורים לא באו לבקר והזניחו את ילדיהם בבתי
החולים.

"לא, זו טעות לומר שההורים הזניחו. לבקר הם דווקא באו. הם באו לבקר וזרקו אותם, כי היתה הנחיה של משרד הבריאות שאסור לתת להורים להיכנס למחלקות הילדים בכל בתי החולים בארץ. ב-49' זו היתה נורמה. זה לא היה מתוך רוע לב: היו מחלות מדבקות ופחדו מזה. היום זה לא נשמע הומני, אז זה היה לגמרי בסדר. תשמע סיפור. הייתי נער בן 17, הלכתי למחנה תלפיות לעזור לעולים התימנים. החברים שלי לא רצו אחר כך להתקרב אלי, אמרו לי, 'לך, הבאת מחלות מדבקות מהתימנים האלה'. פחדו מהם, חשבו שהפיצו מחלות נוראות. תחשוב על האתיופים של היום".

שלושה עולים מתימן במחנה לקליטת עליה "כיסלון" באזור ירושלים, 1950
סימור קטקוף / לע"מ

גופה על גופה

חזרנו אל עבודתו של חובב בוועדת שלגי.

בתוך שנתיים הצלחת לבדך לעשות מה שלא עשו כולם בארבע שנים. תודה שזה קצת תמוה.

"אני לא רק מודה, אני גם טופח לעצמי על השכם. עבדתי ימים ולילות. שלגי שיגע אותי. היה לחץ קשה של ליבאי".

איך השתלטת בשנתיים על כל החומר?

"היו לי הממצאים של ועדת בהלול-מינקובסקי. בשנת 67' רוב החומר היה קיים, עוד לא הושמד. אז עוד צריך היה להחזיק בו. ראינו טונות של חומר. באינפורמציה הזאת השתמשתי כדי להתגבר על החומר של ועדת שלגי".

כלומר השתמשת בממצאי ועדת מינקובסקי כדי להתגבר על הפקק אצל שלגי, אבל קברים לא פתחתם. זו היתה יכולה להיות ההוכחה החותכת, אבל זה לא נעשה.

"זה לא היה המנדט של הוועדה. המנדט של הוועדה היה לבדוק מה עלה בגורלם של הילדים, לא לפתוח קברים ולא לחפש גופות, או מכירות ילדים, או קשר מטעם מישהו. זה לא היה המנדט של הוועדה".

סיפרתי לחובב את סיפורו של עזרא סירי, שקיבל מוועדת החקירה הנוכחית מידע על אחיו הנעלם. המידע הזה היה ברשותה של ועדת שלגי, אבל משום מה לא הועבר למשפחה. האיש הלך עם המידע לבית הקברות בסגולה ובמקום קבר אחד הוא מצא שם אוטוסטרדה של קברים, כולם מכוסים בטון. איש החברה קדישא אמר לו שהיה שיטפון, הקברים נסחפו. בגלל זה שפכו בטון על הקברים.

זה נשמע לך הגיוני?

"מנהל חברה קדישא סיפר לי שבשנות החמישים אכן קברו רק מספר אמות לעומק.
אז היו חופרים בור של חצי מטר, מכסים בעפר, תוקעים יתד וזהו. גופות אכן נסחפו בגלל שיטת הקבורה הזו. אתה בא אלי ושואל שאלות אחרי חמישים שנה. בקבורה של חצי מטר, בסחף, לא נשאר כלום מהעצמות, רק אפר. הן מתפוררות בהשפעת השמש והמים. כך אמר לי מנהל חברה קדישא בעצמו".

מה שמו?

"אני לא זוכר".

אז ההיסחפות הזאת של עצמות בבתי הקברות היתה כנראה סלקטיווית: הסחף פגע רק בקברי התימנים. כי אתה מביט בקברים מאותן שנים, וכל הקברים האחרים
שלמים. רק בקברי התימנים פגע הסחף, רק הם זכו בפלטת בטון קולקטיבית.

"במהלך השנים קרה סחף ולא ידעו איפה הקבר, גופות התערבבו ושמו עליהם פלטות בטון, עשו את זה בערך, לפי שורה. כך שאם יחפרו היום לא ימצאו כלום, יחפרו פה והגופה תהיה שם, יחפרו שם ולא תהיה גופה, בגלל הסחף. היתה אז אנדרלמוסיה נוראה. אולי אפילו קברו גופה על גופה".

אבל את הפלטות הניחו על הקברים רק אחרי ששתי ועדות חקירה סיימו את
עבודתן.

"הפלטות הונחו על הקברים ללא שום קשר לוועדות. בשנים האחרונות העניק משרד הדתות תקציבים לשימור קברים שלא היו עליהם מצבות. זה עורר אכן הרבה חשדות, אבל הכל ארע רק בגלל שנזדמן תקציב".

אז אולי נסכם: הניחו פלטות בטון כנגד הסחף, והסחף הזה היה סלקטיבי, הוא פגע רק בקברי התימנים.

"שאל את חברה קדישא, אין יותר אמינים מהם, מה אתה שואל אותי. בשטח הקברות נוצר מהפך אדמה והם שמו משטחי בטון מתוך כוונה טובה. אני לא חושב שזה נכון לקפוץ מזה למסקנות. אתה גם תמצא הרבה קברים ללא שם. הרבה ילדים מתו בבתי החולים, מבלי שידעו מיהם או מבלי שאותרו הוריהם. גם מזה צמח מיתוס החטיפות".

למה ועדת שלגי לא פתחה קברים? חשבתם שלא יהיה אפשר לזהות את הילדים אחרי כל כך הרבה שנים?

"מה פתאום. כבר ב-1967 אמרו לי שניתן לקחת עצם מקבר ולקבוע בדיוק את השיוך להורה. לא פתחו קברים כי זה לא היה המנדט. מבהלול ומינקובסקי לפחות שמעתי החלטה שלא מתעסקים בפתיחת קברים. אני לא הכתובת לשאלה הזאת".

בדו"ח שלגי כתוב, לידיעתך, כי לא פתחו מסיבות מדעיות, כי לא חשבו שזה יעזור לזיהוי.

"אני לא הכתובת".

לא הכתובת, אבל היית החוקר היחיד. ועוד משהו. אחת הסיבות המרכזיות לכך
שממצאי דו"ח שלגי אינם מעוררים אמון אצל אנשים רבים זו העובדה שלצד שמות
הנעדרים לא מופיעים מספרי הזיהוי. פתרתם את כל התעלומות, אבל הנפטרים, על
פי ממצאיכם, מופיעים בלי מספרי זיהוי. אתה עצמך מספר כל הזמן על הבלגן הנורא, על השמות הזהים: מי יערוב לנו שהיחיא הקבור כאן הוא באמת היחיא
האמיתי? אולי זה בנה של משפחה אחרת? איך העזתם לדווח על נפטרים בעלי שמות כה זהים ללא מספרי זהות? זה לא חובבני?

"לא פירסמנו עד שעשיתי את כל ההצלבות של כל המסמכים. תעודות פטירה, תעודות חברה קדישא, תלונות המשפחה. החקירה היתה יסודית מאוד. התרוצצתי בכל הארץ. לשופט שלגי היו אמות מידה מאוד חמורות".

אז כל מה שנמצא נמצא רק מהצלבת מסמכים ולבסוף זה פורסם ללא מספרי זיהוי?

"כן. גם אצל בהלול-מינקובסקי לא לכל הנפטרים שפירסמנו היו מספרי זיהוי".

איך זה יכול להיות שלא מצאת אנשים מרכזיים שאנחנו הצלחנו לאתר ולשמוע את
עדותם: מי שהיה מנהל שירותי הבריאות, מי שהיה אחראי על ההסעות, את יצחק
בוסי הנהג מפרדס חנה, את מנהלי "אם וילד" של ויצ"ו.

"אולי ריאיינו אותם ואולי לא, אני לא זוכר".

הם אמרו לי שלא ריאיינתם אותם.

"אולי חשבנו שהם לא חשובים. אולי לא נזקקנו לעדות שלהם. הגענו למסקנות שלנו בלעדיהם".

ניתוחי מתים

אני רוצה ברשותך לשאול שתי שאלות מציקות. שמועה אחת אומרת שאחרי ועדת שלגי היית עובד הארכיון הלאומי, ושהמשכת שם לטפל במסמכים הקשורים לילדי תימן.

"אחרי ועדת שלגי היה כל החומר בתפזורת. הוועדה סיימה את תפקידה אבל כל
המסמכים לא קוטלגו בסדר ארכיוני. הגנז הראשי שאל אותי אם אני מוכן לארגן בשבילו את חומר החקירה של שתי הוועדות, לסדר אותו בנוהלי ארכיון. אז ישבתי בארכיון וסידרתי את החומר עד שיצאה ההוראה להעבירו לוועדת החקירה הנוכחית".

ועוד שאלה מציקה: צילצלו אלי הרבה אנשים וסיפרו לי שניסית לשדל אותם להפסיק לחקור, שאתה מצאת את הפתרון להיעלמויות ושהכל היה חוקי. שלושה אנשים העידו ששמעו אותך באולם ועדת החקירה בבית אגרון מנחה בהפסקה את האחות מעין שמר, סוניה מילשטיין, כיצד להמשיך בעדותה. שמעתי שחיים גיהת התלונן שניסית להשפיע עליו לא להעיד. האם זה נכון שיו"ר הוועדה, השופט יהודה כהן, הגיש נגדך תלונה במשטרה על ניסיון להדחת עדים?

"אני מנוע להתייחס לכל ההאשמות האלה בשלב זה. העניין בידי המשטרה. אני מקווה מאוד שהדברים יובאו לפני שופט ואז אספר את גרסתי, על חיים גיהת ועל
חתוכה ועל כל השאר. בשביל חתוכה זחלתי יום שלם על ברכי באבק, במחסן של
חברה קדישא בפתח תקוה".

איך נכנסת לשם?

"ביקשתי מפתח ונכנסתי. יש שם ערימות ענק של רישיונות קבורה. חיטטתי בערימות שעות ומצאתי. רישיון קבורה, תאריך קבורה, גוש, חלקה. נתתי לו את המסמכים".

מנחם חתוכה פנה אליך כדי לשמוע מה קרה לאחיו. הוא סיפר לי שהלך לבית
הקברות, ושם לקחו אותו לסיבוב ארוך ולא מצאו כלום. חזרו למשרד ונתנו לו לעיין בספר הקבורה. שם אחיו לא נמצא שם. ואז אמר לפקיד של חברה קדישא שאתה שלחת אותו. אמר לו הפקיד, "למה לא אמרת קודם". מיד הוציא ספר קטן מארון בצד. את שם אחיו הוא מצא בשנייה, ובתוך כמה דקות הגיעו לשורת קברים ושם, בין שני קברים, היה תקוע יתד עץ קטן. "כאן נקבר אחיך", אמר לו הפקיד. חתוכה טוען שלא נתת לו שום מסמך. שתעודת הפטירה הגיעה אליו ממשרד הפנים לפני חודשיים, שממך הוא לא קיבל כלום.

"יכול להיות. אני לא זוכר כל מסמך ששלחתי או לא שלחתי. השתדלתי מאוד בשבילו ומצאתי עבורו את הקבר".

זה לא מה שהוא טוען. הוא טוען שפגשת אותו בבית אגרון והסברת לו שהוא לא
צריך ללכת להעיד, כי אתה יודע איפה קבור אחיו.

"מצאתי לו את הקבר".

יתד באדמה בין שני קברים?

"מה הוא רוצה, שאקים לאחיו מצבה?"

אם כטענתך רוב הילדים מתו, אז הנה שאלת השאלות: למה לא הראו להורים
גופה? למה לא הניחו להם לקבור את הילדים?

בתשובה סיפר לי עמי חובב מה שסיפר אחר כך לשלוש תוכניות הטלוויזיה ששודרו ביום שלישי שעבר, כיצד מצא בבית החולים בילינסון, במקרה, את הארכיון הנפרד של המחלקה הפתולוגית. "היתה אז הוראה לבצע בילדים הנפטרים נתיחות פתולוגיות כדי לקבוע את סיבת המוות. בעיקר לשם מחקר מדעי על מחלות מדבקות. ניתחו אז חופשי חופשי. כל ילד שנפטר נשלח למכון הפתולוגי. נשלחו המונים. זה היה לצורך הומניטרי, לקידום מדע הרפואה, אני לא מוצא בכך כל פסול".

ולא היה צורך באישור המשפחה?

"ברוב המקרים לא ידעו של מי הילד ומאיפה בא. כשהיתה משפחה, לא רצו להראות לה את הילד. גומרים את הנתיחה והילד הוא עיסה שלמה, גופה מפורקת לגמרי, אז יראו את זה להורה דתי? המקרר מתמלא לבסוף, ואז קוראים לחברה קדישא: בואו, קחו ותקברו".

והמכון הפתולוגי לא ניסה, בכל זאת, להודיע למשפחות?

"שאלתי אותם. אמרו לי, זה לא היה תפקידנו, זה היה תפקידה של הנהלת בית
החולים. אבל הנהלת בית החולים לא ידעה תמיד למי היה שייך הילד. מי רצה לשבור את הראש ולמצוא את כל גלגולי הילד, למי היה אז זמן לחכות עד שתימצא המשפחה. זו היתה שגרה: לקחו וקברו בלי שם".

אם היה בלגן והיו קשיי זיהוי, על סמך מה הודיעו להורים שילדיהם מתו?

"היה מקרה ברמב"ם שבו הודיעה אחות מרומניה להורה ששני הילדים שלו נפטרו.
איך זה קרה: במשמרת לפניה מתו אכן שני ילדים, אבל לא אלה. את שני הילדים של אותו הורה אומלל העבירו במשמרת לפניה לצפת, בלי לומר לאותה אחות. אז היא הודיעה להורים שהם נפטרו. ויש לי גם סיפור אימה אחר. את הילדים היו מעבירים באמבולנס בקופסאות קרטון. הרי לא ישימו ילד בן כמה שבועות באלונקה. על הקופסאות באותה נסיעה שמו פתקאות עם שמות הילדים. באה הרוח והעיפה בנסיעה את כל הפתקאות. ככה הובאו הילדים לבית החולים, בקופסאות קרטון קטנות ללא שם. כך הכניסו אותם למחלקות. לך תמצא את ההורים עכשיו. מאיזה מחנה, מאיזה אוהל, מי של מי".

מי היה הנהג?

"לא יכול להגיד לך".

*     *     *

יגאל יוסף: אני המסית?

דברים קשים אמר עמי חובב על יגאל יוסף, ראש מועצת ראש העין. יוסף היה חבר ועדת שלגי, אך בסיום עבודתה סירב לחתום על הדו"ח שלה.

עמי חובב טוען שאתה ועוזי משולם מסיתים את העדה, מספרים על מכירות ילדים
בחמשת-אלפים דולר לילד. מצד שני אתם מביאים אנשים להאמין שהמדינה תפצה
את המשפחות בכסף רב.

יגאל יוסף: "אני המסית? מעולם לא דיברתי על פיצויים, מעולם לא הזכרתי כסף. משפחתי התמוטטה בעקבות היעלמותה של אחותי. נראה לי שעמי חובב משרת מישהו".

את מי?

"עזוב את זה, אני לא רוצה להרחיב את הדיבור, תרשה לי לשמור על שפה נקייה. באיזו שפה קשה שהוא מדבר עלינו. אם היה בו שמץ הגינות, היה מתחשב לפחות בכאב המשפחות".

כחבר ועדת שלגי, מה דעתך על שיטות העבודה של עמי חובב?

"כל מה שעניין אותו זה לסגור מהר את העניינים. הוא עבד בוועדת שלגי כפי שעבד בוועדת מינקובסקי, בלי לבדוק את האותנטיות של המסמכים. העיקר היה לחסל תיקים. לדעתי הוא קיבל כסף על פי תיק. ככה זה נראה".

היית חבר ועדה, אתה בוודאי יודע לפי מה שילמו לו.

"אני לא יודע איך שילמו לו. אבל אני יודע שהוא היה להוט מאוד לחסל תיקים. מרגע שנכנס לעבוד הכל הסתדר להם. יש לי בעיה קשה עם הדרך שנקט בה, בעיקר בקשר לויצ"ו. למה לא חיפשו הוועדות את הילדים שנשלחו לויצ"ו? הרי הוא טוען שנשלחו לויצ"ו לאימוץ בגלל שיבושי שמות, בגלל שלא מצאו את ההורים, אז מדוע לא חיפשו את כל אלה שניתנו דרך ויצ"ו לאימוץ? מדוע התרכזו במתים במקום בחיים?"

מדוע לדעתך?

"כי השיטה היתה להפוך אותם לאלמונים, כדי לעשות אותם כשרים לאימוץ".

מי מינה את חובב?

"שלגי מינה אותו. אני לא הייתי שותף לבחירה".

היה מכרז?

"לא עד כמה שידוע לי. אני לא זוכר אקט של גיבוש מכרז. אני לא זוכר פתיחת מכרז. יום אחד הוא הגיע והתחיל לחקור, ומאותו רגע הכל רץ".

למה לדעתך הוא מייצג את הממסד?

"זה נראה כאילו מינו אותו להילחם בנו. זה חלק מאותו מעטה מוזר שמעורר בכולם חשדנות. הוא רץ, אחוז דיבוק, לכל אירוע הקשור בעניין ילדי תימן, כאילו לא השלים את משימת הרגעת הרוחות מטעם הממסד".

*     *     *

השופט שלגי: איש לא אמר לנו

בדו"ח "הוועדה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים" נכתב, כי בדצמבר 1992 הועברה החקירה ל"שירות חקירות כללי" (שח"כ), ומשרד זה "מצא לנכון להעסיק בשירותו את מר עמי חובב". השופט בדימוס, ד"ר משה שלגי, עמד בראש הוועדה.

עמי חובב אומר שנפגשתם בביתך ואז הצעת לו את תפקיד החוקר.

"כן, נפגשתי אתו בביתי עם אנשי החברה שזכתה במכרז".

חובב אומר שהתנית את מסירת העבודה לחברה זו, בהסכמתה להעסיק אותו בתפקיד החוקר.

"איך זה יכול להיות. איני זוכר דבר כזה, הרי היה מכרז, אסור לי לעשות דבר שכזה".

האם המלצת על חובב לחברה שזכתה במכרז?

"היה מכרז. לא זוכר באיזה מלים השתמשתי, אבל הצעתי אותו לתפקיד החוקר
בזכות הניסיון שצבר בוועדת בהלול-מינקובסקי".

על פי דבריך בישיבת ועדת הפנים של הכנסת נראה, שנקלעתם לבעיה. עד אותו
מועד השלמתם את הטיפול רק ב-22 תיקים, והנה מצטרף עמי חובב כחוקר ובתוך
תקופה קצרה מאוד הכל נפתר והמלאכה הושלמה.

"בשנים הראשונות אכן היו קשיי עבודה. עמי הגיע ועשה את עבודתו במהירות
ובאינטנסיביות וזה רק לשבחו. נכון שעד שהגיע עמי הושלמה העבודה רק על 22
תיקים, אבל נעשתה כבר עבודה רבה על תיקים אחרים".

מדוע אגב לא פירסמתם מספרי זיהוי? בדו"ח הוועדה מופיעים שמות הילדים
הנעלמים שנפטרו, אבל ללא מספרי תעודת זהות. זה פוגע באמינות המסקנות.

"אין לי על זה תשובה מיוחדת. אכן לא פירסמנו. ברבים מתיקי הוועדה נמצאים מספרי הזיהוי של הילדים".

למה לא פתחתם קברים?

"המנדט של הוועדה היה לבדוק את גורלם של הילדים הנעלמים. לא להיכנס לשאלות מעבר לזה, כמו על ההתנהגות הכללית באותה תקופה, או היחס לתימנים".

פתיחת קברים היתה יכולה לפתור הרבה תעלומות.

"לא ראינו בזה צורך. נאמר לנו גם שלא תהיה בזה כל תועלת".

בסוף תקופת עבודתכם, ב-1994, כבר היתה קיימת הטכנולוגיה המאפשרת להשוות
שרידי נפטרים עם החומר הגנטי של הוריהם ולקבוע שייכות וזהות.

"איש לא אמר לנו את זה".

האם עמי חובב הוא נציג ועדת שלגי? מדוע רק הוא מתראיין?

"עמי חובב אינו נציג הוועדה בשום צורה ואופן. הוא מדבר בלהט, אבל רק בשם עצמו".

מדוע אתה לא מתראיין?

"אני את מה שיש לי להגיד אמרתי במסקנות הוועדה".

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "בשנות ה-50 החוק היה פרוץ, וילדים נשלחו לאימוץ בחו"ל" מאת יגאל משיח, שפורסמה לראשונה ב-23.2.1996

* אל הכתבה הראשונה בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות