עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו

לכתבה
תור למרפאה במעברה במרכז הארץ, 1949. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה. צילום: זולטן קלוגר / לע"מKLUGER ZOLTAN

"הארץ" מביא כאן את עדותו המדהימה של נהג אמבולנס מפרדס חנה, המספר לראשונה כיצד העביר עשרות מילדי תימן מהמעברה בעין שמר לבית חולים בחיפה, ולא החזיר אפילו אחד. מה עלה בגורלם? סיפוריהם של שני ילדים, שהוחזרו בנסיבות מסתוריות להוריהם, מסייעים לשפוך אור נוסף על הפרשה

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 22/12/1995

שער עיתון הארץ מ-22.12.95

בכתבה "להתראות ילדים" (מוסף "הארץ", 8.12.95) סופרו קורותיהן של כמה משפחות תימניות שאיבדו את ילדיהן בשנות המדינה הראשונות, מיד לאחר עלייתן ארצה. בחודשים האחרונים יושבת ועדת חקירה ממלכתית וגובה עדויות במטרה לגלות סוף סוף את גורלם של מאות ילדים שנעלמו. בכל המקרים הודיעו להורים, בעל פה, שהילדים מתו. התחלתי בכמה מקרים שלא סופרו לוועדת החקירה, והסיפורים התגלגלו הלאה. אף אחד מהאנשים שראיינתי לא ראה מימיו את גופת ילדו המת או את קברו. לא היה מרואיין שלא שמע על כמה היעלמויות מקבריות כמו שלו.

וכך הלכתי בין הסיפורים, ומהם בחרתי שבעה שעוולתם ברורה. הרבה מהסיפורים הנוראים האלה נותרו במחברת הרשימות, מקוצר היריעה. בכל מקום שגרים יוצאי תימן יש סיפורי גניבת ילדים. כל משפחה ונעדריה, ילדי זיכרונות, היום בני חמישים ומשהו, היכן שהם.

בעקבות הכתבה תרמו לי כמה קוראים מידע חשוב נוסף. ציון אהרן, היום תושב אליכין, סיפר לי על שני מקרים במשפחתו. בן ובת שנלקחו וחזרו הביתה, והסיפורים מדברים בעד עצמם. "בסיפורים שלך יש רק מעקרון, יקנעם ועפולה", אומר אהרן, "אז בוא תשמע קצת סיפורים מאליכין. אחר כך, אם תרצה, נשלח אותך ליישובים אחרים".

נהג האמבולנס: "כל האשמים כבר מתו, מה זה יעזור". ואם היו בחיים? "הייתי קורא להם רוצחים. לקחתם ילדים ולא לקחתם שמות. לקחתם ילדים ושכחתם ממי. לקחתם ולא החזרתם. רוצחים"

כשהגענו אל הצריף של בדור אברהם באליכין התחיל גשם. את רוב סיפורי מות הילדים שמעתי על רקע תיפוף הגשם. ואם לא ירד גשם עם הסיפור, ירד אחר כך, בלילה, בדרך הביתה. ביקנעם, שבועיים קודם, הובילה אותי יונה עומיסי, אמא של רשל שנעלמה, אל האמהות האחרות. כשנכנסנו למכונית הביטה בטיפות הגשם על השמשה ואמרה, "זה הדמעות על הילדים". התום מכפר על השמאלץ.

בדור אברהם מאליכין היא עדה אחרת, כדור אש. את הסיפור שלה היא מספרת כמו מערכון קומי, אולי משום שיש לו הפי-אנד. "תשבו איפה שתשבו", היא צוחקת, "לא הספקתי לסדר, אם לא הייתם באים כבר הייתי במיטה". אחר כך היא מתעטפת בצעיף צבעוני נגד הקרה, מצווה על בן אחותה להכין לנו קפה, כעונש על שגער בה על אי הסדר, ועוד לפני שאני שואל היא מזהירה אותי לא לכתוב את גילה על פי תעודת הזהות, כאילו הגעתי מטעם מפקד האוכלוסין.

מה הבעיה עם הגיל?

"תראה, הגענו - רשמו אותנו הרבה יותר זקנים. למה, אני לא יודעת. אותי רשמו הרבה יותר מבוגרת מאמא שלי. על פי התעודת זהות אני בת מאה וחמש".

ובחיים?

"בחיים אולי שבעים וחמש. זה אתה שואל כדי לדעת בת כמה הייתי אז, אם אני זוכרת הכל. אז תשמע, אני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. שאני אתחיל איך הוצאתי אותה מהם, המנוולים?"

לא. תתחילי בהתחלה. מתי הגעתם ארצה, באיזה מחנה הייתם.

"הגענו עם כולם".

"הם הגיעו ב-49'", מתערב בן האחות.

למעלה, בדור אברהם ובתה דליה. הזרת עדיין מעוותת: "רציתי פעם לנתח את זה, אבל אמא לא הסכימה. בזכות האצבע הזאת הרי הצילה אותי". למטה, שלום דגן (דגו) והוריו. "אחרי שבעה חודשים החזירו אותו. משהו לא הסתדר עם המשפחה המאמצת"
יואב רוקאס

"היינו בעין שמר".

ולמה לקחו את הילדה?

"טוב, הילדה תמיד היתה מקבלת כאב גרון. באה האחות לאוהל ואמרה, צריך לקחת אותה לבית חולים".

לאיזה בית חולים?

"שאלתי לאן, אמרו לבית חולים בחיפה".

מי אמר?

"אמרו, האחות, האיש ממגן דוד. זה היה ביום רביעי. לא היה לי כסף לנסוע, אבל ביום ראשון הצלחתי לאסוף כמה גרושים. באתי לתור, שאלתי כמה עולה נסיעה לחיפה, אמרו לי כך וכך. היה חסר לי גרוש. אבל היתה שם אחת בתור שנתנה לי גרוש. מאגד הלכתי לבית החולים ברגל. זה היה קרוב. הגעתי לרמב"ם והתחלתי לחפש את הילדה".

את מי שאלת ואיך בכלל התחלת לחפש? רמב"ם גם אז היה בית חולים גדול.

"מה הבעיה. שאלתי במשרד בכניסה, אמרו לי 'אין ילדה כזאת'. אמרתי להם 'שקרנים בני שקרנים, אמרו לי שלקחו אותה לבית החולים בחיפה'. אמרו לי 'תלכי מפה'. אמרתי להם, 'אני לא הולכת מפה עד שאני מוצאת את הילדה. בעלי, הזקן הזה', אני אומרת להם, 'יש לו שבעה ילדים, שיהיו בריאים, אבל לי יש ממנו רק ילד וילדה אחת, אין לי שבעה'. אמרו לי 'לכי מפה'. אמרתי להם 'אני לא הולכת עד שתביאו לי את הילדה'.

"עזבתי אותם והתחלתי לחפש בין הקומות, מקומה לקומה: נשים, גברים, זקנים, עד שמצאתי איפה הילדים, וגם שם לא מצאתי אותה. ירדתי למשרד ואמרתי להם: 'תשמע, או שתביאו לי אותה, גנבים, או שאביא עליכם את המשטרה', לא פחדתי. אמרו לי, 'אם לא ראית - אין, לכי מפה, משוגעת'".

הם קראו למשטרה?

"לא קראו למשטרה ולא כלום. ואני אומרת להם, תראו, אני אשאר לישון פה, לא אזוז מפה אפילו שאין לי מה לאכול ומה לשתות. לא אכלתי מהבוקר. היו שם למזלי כמה תלמידות, כאלה שלומדות להיות אחיות. הן ריחמו עלי. ראו שאין לי איפה לישון ולקחו אותי אצלן לפנימייה. נתנו לי לאכול ולשתות וישנתי אתן בחדר".

בדור אברהם: "היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים. היה חושך בחדר, למרות שזה היה ביום. היתה שם אחות אחת. אמרתי לה, 'זאת הילדה שלי, תביאי אותה מיד'"

בבית החולים?

"לא, לא, זה היה על יד, איפה שישנות התלמידות. ישנתי אתן, שאלוהים יתן להן אריכות ימים. ככה באמצע הלילה, אני לא יכולה לישון מרוב פחד על הילדה, אני שומעת את האחיות מדברות: 'היא לא תוותר להם, זה ברור, למה הם לא נותנים לה כבר את הילדה, זה לא יפה'. אתה מבין, הן חשבו שאני לא מבינה עברית. עם כולם דיברתי ערבית תימנית מעורבבת בקצת עברית".

שאלת את האחיות אם ראו את הילדה?

"לא שאלתי אותן כלום. עכשיו ידעתי שהילדה בחיים. ישר בבוקר, בלי לאכול ובלי לשתות חזרתי למשרד והתחלתי לצעוק. אני צועקת והם צועקים עלי. פתאום אני רואה תימני אחד בחלוק לבן במסדרון עושה לי סימנים שאבוא בשקט. חיכיתי קצת והלכתי אליו. מתי לקחו את הילדה, הוא שואל. ביום רביעי שעבר, אני אומרת לו. את תזהי את הילדה? הוא שואל אותי. התחלתי לצחוק. מה זה אזהה אותה, היא בת שנתיים. לקחו אותה ביום רביעי. חוץ מזה יש לה סימן. בתימן, נשפך עליה קומקום קפה על היד ונשארה לה אצבע מקופלת. מסכנה, זחלה על הרצפה מתחת לאש ונפל הקומקום. איך שאני מספרת לו על הסימן הוא משתתק. תחכי לי פה, הוא אומר. הלך, חזר והביא לי כוס תה ופרוסת לחם לאכול. 'תשמעי, קודם את אוכלת, כי נחלשת מאוד. אחר כך אנחנו עולים למעלה. את הולכת אחרי, לא קרוב מדי, אני אפתח דלת ואת תחפשי מיד, בצד ימין'. הוא הולך ואני אחריו, פתח לי דלת, נכנסתי, והילדה מתנפלת עלי. היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים".

כמה בערך?

דליה אברהם בשמלה המשובצת שבה הוחזרה

"לא יודעת. הרבה ילדים. היה חושך בחדר, למרות שזה היה ביום וגם הייתי כל כך נרגשת".

מי היה בחדר?

"היתה שם אחות אחת, רק אחת. אמרתי לה, 'זאת הילדה שלי, תביאי אותה מיד'.
והיא אומרת לי, 'זאת לא הילדה שלך, תסתלקי מפה'. אני אומרת לה, 'תביאי את הילדה' והיא דוחפת אותי החוצה. ירדתי למשרד והתחלתי לצעוק כמו משוגעת, ולפני שאני נכנסת מה אני שומעת - אחות אחת, כנראה המנהלת, מתרגזת עליהם שסיפרו לי. 'מי גילה לה שהילדה למעלה', רצתה להרוג אותם".

וניצחת?

"זה לא היה קל. הם התעקשו. נשארתי שם ועשיתי צעקות עד השמים. לא הפסקתי לצעוק, 'גנבים תחזירו את הילדה'. בסוף נבהלו ממני והורידו את הילדה מלמעלה, לבושה בשמלת משבצות. לא השמלה שלה".

הוא היה תימני, המציל שלך?

"בטח. הוא דיבר ערבית צנענית. מה אני אגיד לך, שלח לי אלוהים מלאך תימני מהשמים".

דליה, הבת, גננת בקדימה, לא זוכרת כלום. הזרת עדיין מקופלת. "רציתי פעם לנתח את זה, אבל אמא לא הסכימה. בזכות האצבע הזאת הרי הצילה אותי".

שלום דגו (היום דגן) ניצל באופן מוזר לא פחות. כרוז במכונית עבר על פתחי האוהלים וקרא "דגו". כשיצאה הדודה, הוצג לה הילד לזיהוי ועד שהגיעה אמו עקרה המכונית ממקומה ונעלמה. בעין שמר השליח השטני הזה היה מכריז באותו אופן על מות הילדים. עובר בין האוהלים, מבשר מוות, ובורח. הפעם החזיר חיים, איש לא יודע למה.

"אולי לא הסתדר שם משהו עם המשפחה המאמצת", מעירה אחותו. לכבוד הראיון התכנסה כל המשפחה: שתי האחיות, הבן הניצול, האם והאב דוד, שעבר לאחרונה ארוע מוחי. המשפחה מדברת בשמו והוא מאשר או מתקן את הסיפור בתנועות יד.

"עלינו ב-49'", מספרת האחות. "שלום היה בן שנה וחצי. אני זוכרת הכל, הייתי בת שמונה".

לאן לקחו אתכם?

"לעין שמר. שיכנו אותנו באוהלים".

"היינו חולים", מספרת האם. "אחרי שלושה ימים הגיעו בלילה, נכנסו לאוהל ולקחו לי את הילד. לקחו לי אותו מהידיים".

מה אמרו לכם?

"אמרו שהילד חולה וצריך לקחת אותו לבית חולים".

לקחו פרטים, השאירו לכם איזה מסמך?

"שום דבר. אמרו חולה, לקחו וזהו. דוד בעלי, אחרי איזה יום-יומיים, אמר 'רימו אותנו. גנבו את הילד'. הלך למעון לשאול איפה הילד, אמרו לו 'בפרדס חנה, יביאו אותו מחר'. הלך למחרת אמרו לו 'בחיפה, יביאו אותו מחר'. הלך למחרת, אמרו לו בסרפנד".

מה עשיתם, הלכתם למשטרה?

"מה משטרה? חיכינו וחיכינו", אומרת הבת. "אבא היה הולך יום יום למשרד ויושב שם. הוא לא התייאש. יום אחד נמאס לו. לקח מקל, הלך לקרוא לדוד ושניהם הלכו למשרד ושברו להם את כל החלונות. עשו שם מהומה גדולה".

אחותו של שלום דגו: "כשהחזירו אותו היה יפה כמו תפוח. נפוח מרוב אוכל טוב. הוא היה לבוש בחליפה כחולה של מלח. אמא אמרה, זה לא מבית חולים"

זה עזר, אני מבין.

"בסוף זה עזר. אבא לא התייאש. היה חוזר לשם כל יום עם המקל והדוד, מה הוא לא עשה. ויום אחד הביאו אותו. שמו לנו אותו בידיים וברחו. הנה הוא יושב לפניך, אחי היפה והנחמד".

איך הוא נראה כשהחזירו אותו?

"יפה כמו תפוח. נפוח מרוב אוכל טוב. הוא היה לבוש בחליפה כחולה של מלח. אמא אמרה, זה לא מבית חולים".

"הוא כבר הלך", מוסיפה האם.

רגע, כשלקחו אותו הוא עוד לא הלך?

"לא הלך, אפילו לא התחיל ללכת", מסבירה האם.

כלומר, זה לא היה מהיום למחר. הילד למד בינתיים ללכת.

"נכון".

אז כמה זמן עבר עד שהחזירו אותו?

"איזה חמישה חודשים", מחשבת האם, אבל האב נזעק לתקן אותה וזוקר בכעס שבע אצבעות.

"אתה מבין", אומרת האחות, "שבעה חודשים. הילד הרי לא שכב חולה באיזה בית חולים שבעה חודשים. הוא חזר שמן ואדום מרוב בריאות. משהו לא הסתדר עם המשפחה המאמצת, זה מה שאני חושבת".

ומה אמרו במשרד?

"הם לא ידעו מי החזיר אותו, למה החזירו אותו ומאיפה בא".

תרשו לי שאלה חצופה: עברו שבעה חודשים, אולי זה לא שלום?

"זה הילד שלי", נזעקת האם. "חוץ מזה, היה לנו סימן, כווייה על החזה ליד הצוואר, מתימן".

"משהו כמו כוסות רוח", מסביר שלום בחיוך ומציג את הצלקת.

"שתהיה בריא", צוהלת אמו.

בחוץ, בדרך אל המכונית, אומר ציון אהרן לבן דודו שלום, "אם רק בוסי היה מסכים להתראיין".

מי זה בוסי?

השניים נלפתים זה בזה, עוזבים אותי לרגע וכשהם חוזרים אומר לי אהרן בחיוך ממזרי: "בוסי היה נהג האמבולנס שהסיע את הילדים מעין שמר, אבל אל תתרגש יותר מדי, הוא לא ידבר אתך. אנחנו, על כל פנים, ננסה כבר עכשיו, יבורך הפלא-פון".

ככה זה התחיל. ציון אהרן הכיר חבר שמכיר חבר שמכיר חבר שמכיר את חברו הטוב ביותר של בוסי. "ננסה", אומר אהרן, "זה לא פשוט. האיש קשה".

נקבעה לי פגישה בעיריית חדרה אצל החבר שמכיר את חברו של החבר. הוזהרתי לצלצל לפני שאני מגיע. צלצלתי. האיש לא היה, אבל השאירו לי מספר טלפון. "שמי מתי", אמר מישהו בנועם, "אפשר לנסות לדבר אתו". בוסי לא היה בבית, אשתו הסבירה לנו שיצא, זעירי אולי יידע איפה הוא. נסענו אל ביתו של זעירי, וילה גדולה בתוך הפרדסים. בוסי ישב לידו בכורסה, מחזיק מקל הליכה.

"אני לא יודע הרבה", הזהיר אותי בוסי לפני שהתחלתי לשאול. "מה הייתי סך הכל, נהג אמבולנס, מה מספרים לנהג אמבולנס. אתה לוקח את החולים וזהו".

אז היית נהג האמבולנס של עין שמר?

"אני הייתי נהג אמבולנס של משרד הבריאות. לא של עין שמר ולא של אף אחד".

בסדר בסדר. רק תגיד לי באיזה שנים.

"אני פנסיונר של משרד הבריאות. עבדתי במשרד הבריאות 35 שנה, מה זה באיזה שנים".

ובין השנים 1950-1949 היית נהג אמבולנס בעין שמר.

"כבר אמרתי לך. המרפאה היתה בפרדס חנה. אני הייתי שייך למרפאה. היו מצלצלים, האחות היתה מעירה אותי, הייתי נוסע ולוקח. עושה מה שאומרים לי. מה זה סך הכל נהג אמבולנס - נהג. אחד שממלא הוראות".

מה זאת אומרת היו מעירים אותך?

"עבדתי בלילה. היו מעירים אותי, הייתי בא, לוקח את החולים ומסיע אותם לאן שצריך".

גם ילדים?

"בטח גם ילדים, נהג אמבולנס אומר את זה אני מסיע ואת זה אני לא מסיע?"

והסעת ילדים באמצע הלילה?

"כן. צלצלו, באתי ולקחתי".

הם נראו לך חולים?

"אני לא יודע, נהג אמבולנס לא שואל שאלות, לוקח ונוסע".

לאן הבאת אותם? בוסי, אני מבקש את עזרתך, זה עניין מאוד חשוב, היסטורי.

"בוסי, תעזור לאיש", משדל אותו מתי, "צריך כבר לספר את הסיפור הזה".

"מה ידעתי. היו אומרים, 'בוסי קום, מצלצלים מעין שמר', הייתי קם ונוסע".

הרי היית נהג אמבולנס כמה שנים. כמה ילדים לקחת ככה בלילה מעין שמר לבתי החולים?

"הרבה".

מה זה הרבה, כמה עשרות? כמה מאות?

"הרבה. עשרות. הרבה עשרות".

לקחת אותם לבדך?

"חס וחלילה, רק עם האחות. היו מצלצלים, מעירים אותי, הייתי בא למעון הילד, האחות היתה יוצאת והיינו נוסעים לרמב"ם".

אמרת לרמב"ם, רק לרמב"ם?

"ילדים היינו מביאים רק לרמב"ם".

היית מביא ילדים לרמב"ם באמצע הלילה? עשרות ילדים?

"כן. מביאים אותם לרמב"ם. מחכה כמה דקות שיקבלו אותם ומחזיר את האחות לעין שמר".

רק בלילה או גם ביום?

"גם ביום. היינו מתחלפים. לא עבדתי לילה כל הזמן".

אבל ילדים הבאת לרמב"ם בעיקר בלילה?

"כן. כבר אמרתי לך".

החזרת פעם ילדים מרמב"ם, או רק לקחת?

"אף פעם לא החזרתי ילד מרמב"ם".

הובלת עשרות ילדים במשך שנות עבודתך שם, ואף פעם לא החזרת ילד לעין שמר?

"אפילו לא ילד אחד".

זה לא נראה לך מוזר? מביא ילדים ולא מחזיר אותם. אפילו לא אחד. הרי לא יתכן שאת כל מי שלקחת החזירו נהגים אחרים.

"מרמב"ם לא החזרתי אף פעם ילדים. רק מטיפולי גזזת".

טיפולי גזזת?

"הייתי לוקח הרבה ילדים לטיפולי גזזת בשער העלייה. מחכה ומחזיר אותם, אבל לא מרמב"ם. לא היה למי להחזיר".

אני לא מבין.

"תראה, לקחו אותם בלי סימון, בלי מסמכים, בלי שם הילד, בלי שמות ההורים. למי יחזירו? לא ידעו למי להחזיר. האחות היתה נכנסת לאוהל, לוקחת את הילד ומשם לרמב"ם".

ואת זה ראית במו עיניך: האחות נכנסת לאוהל, לוקחת ילד בלי לקחת שם, בלי לקחת שם משפחה.

"כן. ראיתי גם פעם שהביאו ילד למשפחה והאמא אמרה, זה לא שלי".

מה עשו?

"החזרתי אותו לרמב"ם, מה לעשות".

אבל אמרת שמעולם לא החזרת ילד מרמב"ם.

"אמרתי. היתה פעם אחת כזאת. הבאתי ילד ולא היה למי לתת אותו. תראה, יום אחד באה אשה אחת לרמב"ם, ראתה שם ילד יפה כזה, רזה-רזה. שאלה אותם, 'של מי?' אמרו לה, 'של מי שרוצה'. שאלה אותם, 'אפשר לקחת?' אמרו לה, 'שלך, קחי'".

אתה ראית את זה?

"לא לא. זה סיפר לי נהג אמבולנס אחד".

מה היה שמו?

"לא זוכר, הוא כבר מת".

שמע בוסי, אני מנסה. עדה שלמה חיה חמישים שנה את הסיפור הנורא הזה, ועוד אין לו סוף. איש לא מודה. גנבו ילדים ועם ישראל לא מאמין. צריך לשכנע אותנו. צריך לספר מה עוללו לתימנים, בשביל הדורות הבאים, גם זה היסטוריה.

אתה ראית, ואתה מעלים ממני פרטים. ממי אתה חושש? מה כבר יכולים לעשות לך?

"כל האשמים כבר מתו", נזעק פתאום בוסי. "מה זה יעזור. הם כבר אינם. למי יעזרו הסיפורים שלי".

כל האשמים מתו? ואם היו בחיים?

"הייתי קורא להם רוצחים. רוצחים. לקחתם ילדים ולא לקחתם שמות. לקחתם ילדים ושכחתם ממי. לקחתם ולא החזרתם. רוצחים".

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי" מאת יגאל משיח, שפורסמה לראשונה ב-29.12.1995

* אל הכתבה הקודמת בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות