"הבת שלך מתה", קבעה הוועדה, אבל אני בכלל ילדתי בן - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הבת שלך מתה", קבעה הוועדה, אבל אני בכלל ילדתי בן

לכתבה
ילד תימני, משחק בסבון במחנה חאשד, ליד עדן, 1949דוד אלדן / לע"מ

ועדת החקירה הממלכתית קובעת "בוודאות" שבתה של סעדה עואווי מתה ביום היוולדה. אבל סעדה עואווי טוענת שילדה בן, אותו הניקה בבית החולים במשך חמישה ימים. גם המיילדת נשבעת שזה היה בן

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 14/12/2001

באוזניהם של חברי ועדת החקירה הממלכתית, שחקרה את העלמותם של ילדי תימן, השם עואווי נשמע כמו אואני, או כמו אזני. העיקר שהשם הפרטי סעדה זהה בשלושת המקרים. וכך הם קבעו "בוודאות", כי בתה של סעדה עואווי או אואני או אזני ממושב (מעברה) מסמיה הגדולה מתה "מחוסר בשלות" ב-23 בינואר 1952 בבית החולים הממשלתי צריפין בהיותה בת יום אחד. הכל כמעט מתאים, חוץ מפרט אחד שולי: עואווי טוענת שילדה בן. אבל ההבדל הקטן הזה לא יהרוס לוועדה את המסקנות, והיא מתעקשת לכתוב: "על פי המסמכים שבידי הוועדה הילוד היה ממין נקבה".

כיצד הגיעה הוועדה למסקנה הזאת? חוקריה הצליחו למצוא בפנקס פטירות של משרד הבריאות רישום שלפיו הבת של סעדה אזני מתה ב-23 בינואר 52', והחליטו כי זה הבן האבוד של סעדה עואווי: "על אף השיבוש בשם המשפחה בפנקס הפטירות, יתר הנתונים מצביעים כי התינוקת שנפטרה היא בתה של סעדה עואווי. הוועדה משתתפת בצער המשפחה". איך הפך הבן עזרא לבת? חברי הוועדה לא טרחו לחזור אל סעדה עואווי כדי לברר. אילו עשו כן, היו מגלים שמסקנתם עומדת על כרעי תרנגולת.

סעדה עואווי, היום בת 66, גרה בבית קטן ביישוב בני עי"ש על יד גדרה וזוכרת מצוין את הימים הנוראים ההם. בסוף 1951 עלתה המשפחה מתימן. עואווי היתה בת 13 וכבר בהריון. "אנחנו היינו יתומות מאב ומאם והמשפחה פחדה שהערבים יקחו אותנו וירצו לאסלם אותנו, אז חיתנו אותי ואת שתי האחיות שלי כאילו שאנחנו כבר בוגרות וככה ניצלנו".

סעדה עואווי: "עשרה ילדים ילדתי אחר כך, אבל את הבכור שלך את אף פעם לא שוכחת"

סעדה עואווי
ניר כפרי

יוסף בעלה היה בן 25. בישראל שיכנו אותם במעברה בשער העלייה, ליד חיפה, ואחר כך הסיעו אותם למעברת מסמיה. "הביאו במשאיות בלילה. לא ידענו איפה אנחנו. שמו אותנו כל אחד על יד האוהל ואומרים, 'זה שלך, וזה שלך' ונכנסנו. היתה שם מיטה של סוכנות, שתי שמיכות חורף מגעילות, שני ספלים ושתי צלחות. היה קר נורא. לא היו נעליים ולא בגדים".

על אף גילה הצעיר, עואווי ידעה מה מצבה. במעברה היתה מרפאה עם רופאים ואחיות שבדקו אותה ודאגו לה. בעלה, שמת בינתיים, עבד בנטיעת עצים ביער חולדה ואף התמנה לתפקיד מנהל עבודה. "באותו בוקר אמרתי לו, אל תלך לעבודה, אבל הוא אמר שלא יכול להיות שפועלים יישארו בלי מנהל, והלך בערך בחמש לפנות בוקר. ואני ילדתי בערך בשש בבוקר".

דקות ספורות אחרי הלידה עברה במקום שכנה, חממה אל-גיאר. "היא הלכה לקנות אוכל במכולת לילדים שלה, והיא דחפה את כל הגברים החוצה, סגרה את הדלת, לקחה חוט ומספריים וגזרה את חבל הטבור, וזהו. היא יילדה הרבה בחורות במעברה. זה היה בינואר 1952".

חממה אל-גיאר, היום בת קרוב לשמונים, גרה במושב בני ראם, לא הרחק מבני עי"ש. היא נשבעת בשתי הבנות שהיו לה אז שסעדה עואווי ילדה בן. "הלכתי למכולת לקבל את המנות שלי וראיתי הרבה אנשים עומדים, גברים וילדים, מסתכלים. שאלתי מה קרה, לא אמרו, אז נכנסתי לשם ומה אני רואה? הבן ברצפה ואמא שלו יושבת ככה על ידו, יחד עם השליה. לקחתי מספריים, חתכתי חתיכת סמרטוט, עשיתי שלוש אצבעות וקשרתי את הטבור וחתכתי אותו. אחר כך אמרתי לאנשים להדליק אש, כי התינוק כבר היה כחול כולו. שכנה הביאה אש ועוד אחת הביאה סמרטוטים, עטפה את הילד ולקחה אותו בידיים ואני רצתי למרפאה, הבאתי שתי חבילות צמר גפן ועטפתי את הילד והם כבר התקשרו לאמבולנס, ואז הילד עשה קולות של בכי והאמבולנס בא לקחת את האם והילד לבית חולים. זה היה בן, במאה אחוז".

את בטוחה?

"סליחה, מה את אומרת, שאני לא רואה מה יש לי בידיים? בטח בן. אני אומרת שכבר הייתי אמא לשתי בנות. אני יודעת את ההבדל בין בן לבת".

עואווי, שרק באחרונה קיבלה בדואר את מסקנות הוועדה, אינה מצליחה להרגע: "מה שמפליא אותי זה למה אמרו שהבאתי ילדה. חממה, אחרי שחתכה את חבל הטבור, הביאה לי אותו מעלי ואמרה, 'הנה, יש לך ילד' והראש שלו היה למטה עם השערות והרגליים למעלה. מה, את לא היית רואה שזה ילד? אחר כך לקחתי אותו ביד שלי. ילד, כמו האחים שלי. בדיוק. אחר כך הרופאה מהמעברה הביאה איזה בחורה אחת, היא כבר נפטרה, שהניקה אותו, כי בהתחלה לא היה לי חלב. אחר כך בא אמבולנס ולקחו אותנו לבית חולים. בבית חולים הנקתי אותו חמישה ימים, פעמיים ביום, בבוקר ובערב. ביום השישי הנקתי אותו בבוקר והאחות לקחה אותו ממני וחזרה ואמרה, הילד שלך מת. 'איך מת?' שאלתי אותה, 'תראי לי אם הוא מת'".

המיילדת, חממה אל-גיאר: "זה היה בן, במאה אחוז. אני לא רואה מה יש לי בידיים? בטח בן. אני אומרת שכבר הייתי אמא לשתי בנות. אני יודעת את ההבדל בין בן לבת"

הוועדה טוענת שהיית מאושפזת בסך הכל חמישה ימים, ושבעדותך אמרת שהנקת את הבן עשרה ימים.

"אז היא טוענת, ואני אומרת שהנקתי אותו חמישה ימים. כשהאחות לקחה אותו ממני הוא היה חי, יונק חלב כמו שילד יונק, כמו כל הילדים. הרגשתי שיורד חלב ושהוא עושה תנועות עם הפה ומסתכל עלי. יש לו עיניים יפות, איזה מותק, ליטפתי אותו ונישקתי אותו, ילד יפה, שפתיים שלו דקות. אבא שלו החליט לקרוא לו עזרא. הוא אמר, 'בגלל שעזבתי את אבא ואמא שלי בתימן, אלוהים לא יעזוב אותי, כי הילד הזה אני קורא לו לעזרא'. אמרתי, 'אם אתה רוצה עזרא, שיהיה עזרא'".

בעלה, היא מספרת, בא לבקרה שעות אחדות אחרי שהודיעו לה על מות בנה. הוא דרש לראות את הילד, חי או מת. כשמבוקשו לא ניתן לו הוא תקף את הרופא. "הביאו משטרה ולקחו אותו לבית המעצר בגדרה, איפה שישבו כל הפדאיונים". עואווי אומרת ש-15 יום אחרי הלידה היא שוחררה מבית החולים וחזרה לביתה.

"אחרי שלקחו לי את הילד הייתי עצובה ובוכה המון", מספרת עואווי. "היה לי הרבה חלב. הייתי הולכת לעבוד בשדה, בפרדס, במעדר ובשתילה, והחולצה שלי תמיד היתה מלאה בחלב שנשפך כמו מים". חממה אל-גיאר מאשרת: "כשהיא חזרה מבית החולים הייתי הולכת אליה, מוציאה לה חלב. זה 'מצווה', כי היא סבלה נורא. היה לה המון חלב, נשפך לה על הבגדים".

ההוכחה היחידה שנשארה לעואווי מן הלידה הראשונה היא פתק קטן ומקופל, שאותו היא מסתירה בתוך תעודת הזהות שלה. זהו מרשם לגלולות לעצירת החלב, שניתן לה בעת השחרור מבית החולים. "אני לא מאמינה לוועדה הזאת. בחדר הלידה שלי היו 24 בחורות. מתוך זה יצאו ארבע מרוקאיות עם הילדים שלהן. השאר היו תימניות מראש העין, משתולים, מגדרה, ואף אחת לא יצאה עם הילד שלה. את כולם לקחו להם. הרופאים והאחיות היו כולם מלאים בדם, במכות ובשריטות שקיבלו מהמרוקאיות, שיצאו עם הילדים שלהן. אנחנו היינו תמימים ושקטים ומה שאמרו לנו עשינו. התימנים היו פחדנים מסכנים".

גם שלטונות הצבא לא השתכנעו שעואווי ילדה בת. שוטר צבאי בא לחפש את בנה עזרא, שהגיע זמנו להתגייס. "בוקר אחד הייתי בחוץ, אני מכבסת, עוד לא היו מכונות כביסה, והוא בא אלי ואומר, 'שלום גברת'. הוא היה במדים עם כובע יפה ושאל, 'עואווי עזרא פה?' נורא נבהלתי ואמרתי לו שכן, אז הוא אמר, 'בואי תחתמי פה, זה צו גיוס בשבילו'. אני פחדתי מבעלי ולא חתמתי. אמרתי לו, 'תבוא מחר, אני אדבר עם בעלי ואחתום לך'. אז הוא לקח את הצו, הכניס לכיס והלך ויותר לא חזר".

שנה וחצי אחרי הלידה הראשונה ההיא ילדה עואווי את בנה השני משה ואחריו ילדה עוד תשעה ילדים. בתה הקטנה, צופית, היא היום בת 23. "עשרה ילדים ילדתי אחר כך, אבל את הבכור שלך את אף פעם לא שוכחת", אומרת עואווי. "מה שכואב לי זה למה הם אומרים שהיתה ילדה. בשביל מה יגידו? למה לשקר?".

* אל המאמר של תום שגב "תעלומת ילדי תימן - הסיבוב הבא", שפורסם ב-6.11.2002

* אל הכתבה הראשונה בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות