האנדרלמוסיה לא פוסחת על משרד הפנים - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנדרלמוסיה לא פוסחת על משרד הפנים

לכתבה
משפחה יהודית במחנה בתימןאלדן דוד / לע"מ

הורים שילדיהם נעלמו ביקשו מידע במשרד הפנים וקיבלו תשובות סותרות. ועדת החקירה לעניין ילדי תימן זימנה את דורה שוורץ, שחתומה על רבות מהתשובות הללו, כדי להסביר את מקור הבלבול. בגלל שיטת החקירה של חברי הוועדה, פרטי מידע חיוניים לא הושמעו בעדות

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 12/07/1996

דורה שוורץ היא האחראית על הרישום במשרד הפנים, ובתוקף תפקידה הוזמנה לפני שבועיים להעיד בוועדת החקירה הממלכתית בעניין ילדי תימן. שוורץ היא עדה שבכוחה להסביר מדוע זה שנים מקבלים קרובי הנעלמים ממשרד הפנים מסמכים סותרים ומבלבלים, קצתם בחתימת ידה של שוורץ עצמה. היו תעודות שנשלחו להורים, עד לאחרונה ממש, ביוזמתו של המשרד, ואחרות הוצאו במסופי המחשב של כמה מסניפי המשרד, בתשובה לשאילתות של הורים וקרובי משפחה אחרים על הילדים הנעלמים.

בכתבה הראשונה בסדרה (מוסף "הארץ" 8.12.95) הובא סיפורה של סעידה סירי מקרית עקרון, כדוגמה שכיחה לסתירות טרגיות אלה. יחיא, בנה של סעידה, הוצא מידיה במחנה העולים עין שמר ונלקח באמבולנס לבית חולים. זה היה בשנת 1949. לדבריה, הלכה עם בעלה לחפש את הילד ומצאו אותו בבית החולים. הילד, שהיה כבר בן שלוש, הכיר את הוריו ושמח לקראתם. למחרת, היא מספרת, עבר מישהו במכונית במחנה והודיע בקול שיחיא מת. צעק ונסע.

גם הבן הצעיר, משה, נעלם במחנה עין שמר, בהיותו בגיל חודשיים. תלונת המשפחה נבדקה על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי, שחקרה בשנים 1968-1967 את הפרשה, אבל לא זכתה למענה. רק הוועדה השנייה, ועדת שלגי, שהוקמה בשנת 1988 לבירור התעלומה, העבירה למשפחת סירי את הממצאים: התינוק משה מת בבית החולים של מחנה עין שמר ו"יש יסוד לקבוע כי הובא לקבורה בעין שמר ביום 28.11.49"; הילד יחיא, לפי אותם ממצאים, "נפטר ביום 14.1.50, בהיותו בן שלוש שנים, בבית החולים פרדס כץ ממחלה, והובא לקבורה בבית העלמין בפתח תקוה, במקברת ילדים ב' שורה י"ב מס' 7".

דורה שוורץ. התשובה "עזב" היתה צריכה להיות במקרים רבים "לא נפקד"
אלכס ליבק

משרד הפנים שלח למשפחת סירי תעודת פטירה על שם יחיא, בחתימת דורה שוורץ.
כעבור שלושה חודשים הוצאה להם מהמסוף של סניף המשרד ברחובות "תשובה לשאילתא ממאגרי הנתונים", ובה נכתב כי יחיא סירי "חדל להיות תושב 00/11/62". נוסח זה התפרש על ידי המשפחה כעדות לכך שהבן בחיים ועזב את הארץ.

דורה שוורץ, עובדת מדינה בכירה, באה להעיד בנכונות לעזור, מצוידת במסמכים ומוכנה לשאלות. בעדותה לא ניסתה לחפות על משרד הפנים, אלא להסביר בכנות את סיבת הסתירות בדיווחים והבלבול המביך. עדותה נמסרה כהרצאה, מפעם לפעם נשאלו שאלות הבהרה, שלא הצליחו, לפחות מבחינתי, להתיר את סבך נוהלי הרישום והדיווח לאזרחים של משרד הפנים. עדותה-הרצאתה של שוורץ נמשכה כשעה, וחשפה אנדרלמוסיה גוגולית בנוהלי המשרד, שמקורם אולי בעבר, אבל הם לא תוקנו עד היום.

"אני מבין", פנה יו"ר הוועדה, השופט יהודה כהן, אל העדה דורה שוורץ, "שבזמן מפקד האוכלוסין (ב-1961) הלכו הפוקדים ולא מצאו את הילד, אבל אם לא היתה תעודת פטירה ושאלו שכנים, השכנים אמרו 'עזב את המקום'. אתם אחרי המפקד הוצאתם תעודות שהן לא מוסמכות וכתבתם נוסחים שונים: 'התושב עזב' או 'חדל להיות תושב', וזאת ללא היום והחודש".

חבר ועדת החקירה, האלוף במילואים דוד מימון, ניסח את הדברים בצורת שאלה: "איך את מסבירה את כל התופעות האלה, שלאותו אדם עם אותו מספר זהות הוצאה תעודת פטירה והוצאה תעודת 'עזב את הארץ'?".

עד 1955, התברר, נרשמו מקרי מוות בספר הפטירות של משרד הבריאות. ב-1961 נערך מפקד אוכלוסין, אבל ממצאיו לא הוצלבו עם דיווחי המוות בספר הפטירות. זו רק אחת מסיבות הבלבול, על פי דורה שוורץ. מקורות המידע אוחדו מאז, אבל עד היום לא אוחדו נוסחי התשובות לאותן בקשות מידע של אזרחים. כאשר החל משרד הפנים לשלוח להורי הנעלמים את מסקנות ועדת שלגי, בזמן שהוועדה הנוכחית כבר החלה לשמוע עדויות, במקרים רבים לא חפפו המסקנות את התשובות שנתן אותו משרד הפנים עד אז להורים שביקשו מידע.

בנובמבר 1995 נשלח מכתב כזה אל סעידה סירי, ובו מסקנות הוועדה על מות ילדה יחיא. הנוסח המסורבל של המכתב עשוי להבהיר את מקור המבוכה והחשדנות של המשפחות:

בעדותה עמוסת הפרטים חשפה דורה שוורץ מחדלי רישום מביכים, פרודיים היה אפשר לומר, לולא טיפחו תקוות וחיזקו חשדות אצל הורים אומללים

"ועדת שלגי לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים, סיימה את עבודתה והגישה בשעתו את הדו"ח המפורט שלה לראש הממשלה ושר הפנים. אנו מתנצלים על האיחור במשלוח מכתבנו זה, ומביאים לידיעתך את מסקנות הוועדה על יקירכם.

"תשובה זו אינה קשורה לפעולת ועדת החקירה שמונתה על ידי הממשלה, אלא סיכום הטיפול של ועדת שלגי. על פי מסקנות הוועדה, מתייחס הרישום בספר הפטירות לילדכם סרי יחיא, אשר פרטיו הרשומים במרשם האוכלוסין מצורפים.

"בטרם נבצע את הרישום, לרבות התאמת הפרטים במרשם האוכלוסין ובספר הפטירות, אנו נותנים לכם פרק זמן של חודש על מנת לקבל את עמדתכם".

על החתום: דורה שוורץ, סגן ממונה מרשם ודרכונים.

למכתב היתה מצורפת "תמצית רישום" על שמו של יחיא סירי. המסמך הזה, גם הוא בחתימת דורה שוורץ, קובע כי "התושב עזב: 00/11/62".

בעדותה עמוסת הפרטים חשפה דורה שוורץ מחדלי רישום מביכים, פרודיים היה אפשר לומר, לולא טיפחו תקוות וחיזקו חשדות אצל הורים אומללים. עם זאת נחשף בעדותה גם ליקוי חמור בעבודתה של ועדת החקירה הנוכחית. הוועדה לא נטלה לידיה, שנה מיום כינונה, את ספר הפטירות של משרד הבריאות שבו נרשמו שמות הילדים שמתו. הגדיל לעשות חבר הוועדה מימון, ששאל את העדה אם אפשר לקבל את הספר ואם אפשר להוציא ממנו את שמות הנפטרים הרלוונטיים לחקירה: "אם נרצה, האם תרשו למישהו שבא מטעמנו לעיין בספר הפטירות?"

"לא נראה לי שיש בעיה", ענתה העדה. ואשר לאיתור שמות המתים בספר הנפטרים של משרד הבריאות, הסבירה שוורץ שדבר זה אכן אפשרי, אבל ידרוש עבודה רבה. ועם זאת, גם לעדה קורקטית זו היה קשה להסתיר את פליאתה לשמע שאלות אלו.
חברי הוועדה לא עשו ניסיון רציני לארגן את גודש המידע הסבוך שמסרה העדה, לסכם אותו. פרטים חשובים חלפו על פניהם ללא תהודה. לדוגמה: כאשר דיווחה על ניסיונות המחשוב הראשונים בשנות ה-60, סיפרה שוורץ כבדרך אגב שתוצאות המפקד של 1961 הוכנסו בסמלים ובקודים. מחוץ לכותלי הוועדה גילתה לי שוורץ, שקוד מספרי מצורף אל הנוסח "חדל להיות תושב" בתעודות מרשם האוכלוסין הרשמיות של משרד הפנים. על פי קוד זה אפשר לדעת אם הנוסח נכתב אחרי שהפוקד במפקד האוכלוסין לא מצא את האדם בבית משפחתו, או שהוא נכתב על פי דיווח של משטרת הגבולות. במלים אחרות, קודים מספריים אלה מאפשרים לדעת מי מהנעלמים אכן עזב את הארץ, ומי מהם "חדל להיות תושב" רק משום שלא אותר במפקד האוכלוסין.

בשיחה נוספת עם דורה שוורץ, כעבור יומיים, היא חזרה בה מדבריה אלה וביקשה לתקן: לנוסח "עזב" או "חדל להיות תושב" לא מצורף הקוד שעליו דיברה. ועם זאת, למשרד הפנים יש קובץ "גבולות", על פי דיווחי משטרת הגבולות, שאפשר להגיש לו שאילתה ולוודא מי נמצא בארץ ומי עזב אותה ומתי. קשה להפריז בחשיבותו של מידע זה לפתרון התעלומה, אבל המידע על ביקורת הגבולות ועל קובץ "גבולות" של משרד הפנים לא נחשף בעדותה של שוורץ בוועדה.

ועוד הסבירה שוורץ באותה שיחה: למשרד הפנים יש שירותים שונים (לידות, פטירות, מקום מגורים וכו'). אותה שאלה שתוצג לפני שירותים שונים, תזכה לתשובה בנוסחים שונים. התשובה "עזב" היתה צריכה להיות במקרים רבים "לא נפקד" במפקד האוכלוסין. גם זה סוד הבלבול.

על תיקי האימוץ סיפרה לי שוורץ, כי ב"גנזך ההורדות", או במקום אחר, בכספת, שמורים כל תיקי האימוץ ובהם המידע על המאומצים, שמות ההורים הביולוגיים ומספרי הזהות המקוריים של הילדים, לפני ששונו בעקבות האימוץ. לא בכל התיקים יימצאו הפרטים המלאים, שהרי היו ילדים שנמסרו לאימוץ בלי מספרי זהות מקוריים, או בלי שמות ההורים הביולוגיים. דורה שוורץ, על כל פנים, הביעה פליאתה שתיקים אלה עוד לא נפתחו ונלמדו על ידי הוועדה.

מימין יהודה הלוי, משמאל יו"ר הוועדה יהודה כהן
אלכס ליבק

יצחק אליצור, מזכיר ועדת החקירה הממלכתית, אישר שבידי הוועדה מצוי זה כבר אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח ולעיין בתיקי האימוץ, אבל הוועדה עוד לא התפנתה לכך. גם השופט יהודה כהן אישר שתיקי אימוץ טרם נפתחו.

בשבוע שעבר התפרסם כאן דיווח על עדותו של יהודה הלוי בוועדת החקירה. בשנות ה-50 היה הלוי נהג אמבולנס בתחנת מגן-דוד ברחובות. התחנה שירתה את מחנות העולים בדרום הארץ, אזור שעליו שמעה הוועדה עד כה מעט מאוד. הלוי הוא נהג האמבולנס הראשון שנחקר על ידי הוועדה. בשיחה איתו, אחרי מתן העדות, סיפר לי שבא להעיד לפני הוועדה בחוסר רצון, רק משום שקיבל זימון יומיים לפני כן.

הלוי, כפי שסופר בשבוע שעבר, נחקר ברכות, בסגנון שיחה, ומסר מידע כרצונו. כמה פעמים, בתשובה לשאלות חשובות, טען שאינו זוכר, או שהוא זוכר "כמו בחלום", אבל חברי הוועדה לא עשו ניסיון רציני לרענן את זיכרונו בחקירה בסגנון תקיף יותר, או להטיל עליו את מוראה של הוועדה הממלכתית. בעדותו הזכיר הלוי העברת ילדים בריאים לויצ"ו בתל אביב, אבל הוועדה לא עשתה כל ניסיון לדלות ממנו מידע נוסף על כך, למרות חשיבותו הרבה של נושא זה לפתרון ההיעלמויות.

בסוף חקירתו נשאל הלוי אם הוא מכיר נהגי אמבולנס אחרים שעסקו בהסעת ילדים ממחנות העולים לבתי החולים. הלוי נזכר בשני נהגים, אחד מאזור הדרום ושמו דוד מדהלה, ואחד "בחור אשכנזי מנתניה" ששמו חיים. יו"ר הוועדה, השופט יהודה כהן, הסתפק בפרטים אלה ורק הפציר בהלוי להמשיך ולסייע לוועדה בעתיד, אם יפגוש את חיים או ייזכר בשם משפחתו. "אולי כשתיפגש עוד פעם עם חיים תשכנע אותו לבוא אלינו", ביקש השופט כהן. "אנחנו לא מבקשים עבודת בלשות, אבל אם תפגוש אותו תשאל אותו מה שם משפחתו וכתובתו, ותודיע לנו".

בשבוע שעבר איתרתי את דוד מדהלה. בשיחת טלפון הוא סיפר לי שהלוי דיבר איתו אחרי עדותו בוועדה ואמר לו שנקב בשמו. "אמרתי לו שזה בסדר", מספר מדהלה. "לי אין מה להוסיף לוועדה. אני לא הסעתי ילדים מהמעברות".

בחקירתו בוועדה הגדיר הלוי את דוד מדהלה "נהג מאזור הדרום". במציאות, כפי שהתברר לי בשיחתי הראשונה עם מדהלה, הכירו זה את זה היטב.

ביום ראשון השבוע נפגשתי עם דוד מדהלה בביתו. הוא סיפר לי שהציע להלוי לבוא לפגישה, אבל הלוי לא הצליח להתפנות. הוא והלוי חברי ילדות משעריים, סיפר מדהלה. שעריים היתה אז משפחה אחת גדולה, וחברותם ההדוקה נמשכה מאז. לוועדה, יש להדגיש, לא מסר הלוי את שמו וכתובתו של מדהלה ולא סיפר על ידידותם הארוכה.

הלוי, בן 66, אינו נהג האמבולנס היחיד שטוען כי אינו זוכר. בכתבה בשבוע שעבר הוזכר שוב נהג האמבולנס מחדרה יצחק בוסי, שהראיון הראשון איתו התפרסם כאן לפני יותר מחצי שנה (מוסף "הארץ" 22.12.95). בוסי הוזמן להעיד בוועדה, אבל בגלל מצב בריאותו עוד לא התייצב.

אחרי שהתפרסם הראיון עם בוסי נזכר ראובן פלד, מי שהיה אחראי על שירות הבריאות במחנות העולים, בשמותיהם של שני נהגי אמבולנס נוספים. פלד לא ידע אם נהגיו עדיין בחיים והיכן הם גרים. את הנהג הראשון ברשימת פלד מצאתי בעולם שכולו טוב. את השני, קלמן רייס, מצאתי אז בחנות חלפים בעיר במרכז הארץ, איש חולה, מר נפש, "עד עוין" בלשון של בתי משפט.

"אני יכול לספר לך רק מה שאני יודע", אמר רייס, גבר נמוך קומה וחובש קסקט, שעמד בפתח חנותו ברובע מוסכים. "אז מה אתה רוצה לדעת?"

רציתי לשוחח אתך על המצב במחנות העולים, איך העבירו ילדים לבתי החולים. אין כבר הרבה עדי ראייה למה שהתרחש אז. היית אז נהג אמבולנס?

"זה נכון. הייתי עולה חדש מצ'כוסלובקיה. היה לי רישיון מהצבא הצ'כי".

העברת עולים חדשים לבתי החולים?

"לא רק אני. היו עוד נהגים".

איך העברתם אותם?

"העברנו באמבולנס, מה זאת אומרת איך העברנו. הזמינו מהמחנה ובאנו לקחת".

ומי הזמין אתכם?

"האחות. היא היתה מצלצלת והיינו באים, לוקחים, ומביאים לבית החולים".

לקחתם בלילה או ביום?

"בלילה וביום, מתי שאתה לא רוצה. היו מצלצלים, הייתי בא ולוקח. האחות כמעט שלא היתה באה. היינו עצמאיים, עברנו קורסים".

שנה אחרי שהחלה לשמוע עדויות, נזכר חבר הוועדה לשאול את משרד הפנים: "האם תרשו למישהו מטעמנו לעיין בספר הפטירות?"

אז זה כמו ששמעתי: נהג האמבולנס היה עצמאי, לוקח, מביא, נוסע לבד.

"לא הייתי אומר עצמאי לגמרי. לידות קיבלנו בדרך, אבל לא יותר. האחיות יצאו איתנו רק לעתים רחוקות".

גם כשזה היה בלילה?

"גם כשזה היה בלילה".

את הילדים החולים, התימנים, שלחו באמבולנסים לבתי החולים. היו הרבה ילדים?

"לא זוכר הרבה מקרים. אבל שלחו. התפקיד שלי היה לקחת את הילד ולמסור אותו, חוץ מזה לא ידעתי שום דבר".

סיפרו לי שהזיהוי אז היה מבולגן מאוד: שלחו ילדים ללא שמות, לא ידעו לאן להחזיר את הילדים.

"הזיהוי בכלל לא עיניין אותי. קיבלתי מכתב ונסעתי עם המכתב. מסרתי את הילד וחזרתי. בלי מכתב לא נסעתי. כל ילד קיבל את השם שלו על היד, ככה עם פלסטיק. אני לא הייתי חלק מהבלגן. אני לא יודע שום דבר על בלגן".

היית גם מחזיר אותם מבית החולים?

"אני לא אומר שבכלל לא. אבל מעט מאוד. היו עוד אמבולנסים".

כמה שנים עשית את זה?

"עד 51'".

בשנים שעבדת העברת הרבה ילדים לבתי החולים. כמה העברת בלילה, אם אתה יכול להיזכר?

"אני לא עבדתי לבד. גם מגן-דוד העביר, לא הספקנו את כל החולים".

כלומר העברתם הרבה חולים.

"מה זה הרבה? אם העברתי שלושה חולים בלילה זה הרבה".

זה באמת הרבה.

"טוב, לא אמרתי שהיו שלושה חולים כל לילה. לפעמים היו שלושה ולפעמים לא היה כלום".

עדים סיפרו שהאמבולנסים לקחו ילדים לבתי חולים ולא החזירו אותם. לא ידעו לאן להחזיר והמחלקות נמלאו בילדים.

"אני לא זוכר הרבה דברים. זה חמישים שנה, מישהו חשב שיצטרך את זה פעם?"

אתה לא צריך את זה, אבל אתה יכול להשתדל לעזור. אני מבקש שתנסה להיזכר.

"אני רוצה לעזור לך, אבל אם אני לא זוכר אני לא זוכר".

אתה זוכר נהג אמבולנס בשם בוסי?

"כן, אני זוכר. התחלקנו במשמרות".

הוא סיפר לי על בלגן גדול, על בעיות זיהוי. לקחו ולא ידעו למי להחזיר. הוא כועס על זה מאוד, הוא קורא להם פושעים.

"אני לא יודע על מה הוא מדבר. היה סדר מצוין, בלי מכתב לא יצאתי לבית חולים. זה היה אצלו כמו שהיה אצלי, לא יכול להיות אחרת. אבל בוא ואני אגיד לך את האמת, הוא תימני, והגל התימני עולה עכשיו חזק מאוד, אז אולי הוא רוצה לשחק את התימני הטוב. זה מה שאני זוכר. עם התימנים לא היה שום דבר מיוחד. לקחתי ילדים לבית חולים, תימנים ולא תימנים, ומה שנתנו לי להחזיר החזרתי, ומה שלא נתנו לי להחזיר אולי החזיר מישהו אחר, או אולי לא החזירו בכלל".

בוסי סיפר לי דברים אחרים.

"אם הוא סיפר לך על ילדי תימן, אז לא הכל מוכרח להיות נכון. ועכשיו תסלח לי מאוד. זה הכל. ניסיתי להיזכר כמה שאני יכול".

"האיש כפוי טובה", אמר לי יצחק בוסי. "אתה יודע איך טיפלתי בו? הוא היה חולה מאוד. הוא הגיע עם בעיות רגליים קשות מהקור. אני עזרתי לו. לידי הוא לא היה אומר את הדברים האלה. אבל זה החיים, הכל עובר ונשכח".

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "יתומי תימן" מאת יגאל משיח, שפורסמה לראשונה ב-6.12.1996

* אל הכתבה הראשונה בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות