ההתנהלות הבעייתית של ועדת החקירה הממלכתית - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההתנהלות הבעייתית של ועדת החקירה הממלכתית

לכתבה
חברי ועדת החקירה הממלכתיתאלכס ליבק

שנה מאז החלה לשמוע עדויות, מתגלים ליקויים תמוהים בעבודתה של ועדת החקירה על ילדי תימן: גביית העדויות מתבצעת מבלי שנלמדו ממצאי הוועדות הקודמות; עדים חשובים הוזמנו בלי כל הכנה; תיקי אימוץ עוד לא נפתחו ורק חוקר אחד מופקד על הכל. תקציב דווקא לא חסר לנו, מספר מזכיר הוועדה

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 05/07/1996

שנה חלפה מאז החלה הוועדה הממלכתית לחקר היעלמות ילדי תימן לשמוע עדויות. ביום רביעי שעבר נכחו באולם שבבית אגרון בירושלים שמונה אנשים בלבד: העד, המקליט, איש הביטחון, שני אנשי עמותת "משכן אוהלים" המתעדים דרך קבע את ישיבות הוועדה, צלם ועיתונאי מ"הארץ", וצופה מסור אחד, שלמה גמליאל, שלא החסיר אפילו ישיבה אחת. וכך, לולא שבעת האנשים שנכחו באולם בתוקף תפקידיהם, היה קם לכבוד חברי הוועדה עם כניסתם קהל של איש אחד.

חברי הוועדה על שער מוסף "הארץ", 5.7.96
אלכס ליבק

ערב הדיון אמרה לי עו"ד דרורה נחמני רוט, פרקליטת הוועדה, שהעדים יהיו הורי ילדים שנעלמו, לא עדי מפתח, ולפיכך אין סיבה שהיא תטרח לבוא כדי לחקור אותם. לפני ישיבת הוועדה התברר ששני העדים שהוזמנו חשובים ביותר: יהודה הלוי מרחובות, שהיה בשנות ה-50 נהג אמבולנס, ודורה שוורץ, האחראית על הרישום במשרד הפנים, שביכולתה להסביר מדוע מקבלות משפחות הנעלמים זה שנים מסמכים סותרים ומבלבלים, קצתם בחתימת ידה של שוורץ עצמה. נחמני רוט לא קיבלה דיווח על השינוי בתוכנית; יו"ר הוועדה, השופט בדימוס יהודה כהן, החליט לנהל את החקירה בעצמו והתובעת לא הוזמנה.

יהודה הלוי לא בא להעיר מרצונו. בשיחה איתו לאחר העדות הוא הודה כי הנושא אינו מעניין אותו וכי בא לוועדה מחוסר ברירה, משום שקיבל זימון. אבל חקירתו התנהלה כאילו בא לנדב מידע מרצונו, ואין צורך להקשות עליו כדי לדובבו. את הזימון לוועדה, סיפר הלוי, קיבל יומיים לפני הישיבה. איש לא בא לחקור אותו מראש, כדי להכין חומר רקע לקראת מתן העדות.

השופט כהן פתח את חקירתו של הלוי בהצהרה ובבקשה מנומסת: "יש לנו מידע שהיית נהג אמבולנס במחנות, ואנחנו מבקשים שתמסור לנו עדות. מה עשית בכלל ואיך הגעת לזה".

העד לא התבקש לתאר את נסיבות עבודתו במגן-דוד-אדום; הוא לא התבקש לציין את גילו, ולומר באיזה גיל החל לנהוג על אמבולנס וכמה שנים עשה זאת. הוא לא נשאל אם נמצא בידו תיעוד משנות עבודתו במד"א: קבלות, מסמכים, רשיונות, מכתבים, תמונות, כל מידע שעשוי לסייע לחקירה. הוא לא נשאל מי היו הממונים עליו, ואם זכורים לו שמותיהם. הוא לא נשאל אם הוא זוכר מאז שמות אחיות ורופאים ממחנות העולים ומבתי החולים.

בידי הוועדה נאסף כבר חומר עדויות רב נגד נהגי האמבולנסים, מפי אנשי ממסד שזומנו להעיד וניסו להטיל על הנהגים את אשמת הבלגן הגדול. הלוי לא עומת עם עדויות אלה, לא התבקש לאשרן או להעיר עליהן. בעדותו הוא חזר ותיאר את הבלגן, הרשלנות ברישום הילדים ובאיתור הוריהם, אבל למעשה לא תרם מידע חדש.
הלוי היה נהג אמבולנס בתחנת מגן-דוד ברחובות, ששירתה את מחנות העולים באזור. קריאות להעברת חולים הגיעו לתחנה, ואז היה נשלח למחנות, לוקח את הילדים מידי האחות, או ההורים, ומסיעם לבית החולים.

השופט כהן: "ונגיד שבאה קריאה מקרית מלאכי שתבוא לקחת לבית החולים, האם אתה קבעת איזה בית חולים זה יהיה? היה תור?"

הלוי: "הרופא או האחות היו מפנים אותי".

השופט כהן הסתפק בזה, ולא ביקש ממנו לתאר בפירוט את הליכי העברת הילדים מהמחנות לבתי החולים. הלוי לא התבקש לתאר את מה שראה כשהגיע למחנות, את בתי הילדים; הוא התרכז בתיאור בעיות הזיהוי בעת שהילדים הוחזרו מבתי החולים. הוא היה בא למעברה, מעברת אשקלון לדוגמה, מפעיל סירנה, ההורים היו מתקבצים סביב האמבולנס והוא היה מוציא להם את הילדים. רבים מהם השמינו במשך חודשי האשפוז, אמר, והורים לא זיהו את ילדיהם וסירבו לקבלם. במקרים אלה החזיר את הילדים לבית החולים. לפעמים לא נמצאו ההורים, וגם אז החזיר את הילד לבית החולים. לשאלת השופט כהן הוא מאשר: היה יכול להיות מצב שהורים לקחו ילדים שאינם שלהם. הילדים הובאו לבתי החולים מזי רעב והוחזרו למחנות שמנים ולבנים, חזר העד והסביר, האפשרות שהורים לקחו ילדים לא להם סבירה מאוד.

העד יהודה הלוי, נהג אמבולנס, נזכר בעדותו: "היה משהו בויצ"ו, היה משהו שלקחו לויצ"ו בתל אביב מקרה אחד או שניים, אבל אני זוכר כמו חלום. ילדים בריאים"

העד יהודה הלוי. התייצב בעל כורחו
אלכס ליבק

לקראת סוף העדות נשאל הלוי אם הוא יכול למסור שמות של נהגי אמבולנס שעבדו אתו. העד השיב שכמה מהם עדיין בחיים: אחד, דוד מדהלה, באזור הדרום והשני, בחור אשכנזי בשם חיים. עם חיים, סיפר הלוי, הוא נפגש מפעם לפעם. למרות חשיבות התגלית, לא נעשה ניסיון לדלות מהעד עוד מידע שעשוי אולי לסייע באיתור הנהגים. השופט כהן בחר בשידול רך: "אולי כשתיפגש עוד פעם עם חיים תשכנע אותו לבוא אלינו. אם תשיג את שם משפחתו, תודיע לנו. אנחנו לא מבקשים ממך עבודת בלשות, אבל אם תפגוש אותו תשאל אותו מה שם משפחתו וכתובתו, ותודיע לנו".

"טוב", נעתר הלוי. "תנו לי את מספר הטלפון שלכם והכתובת".

בכך תם הניסיון לברר את קשרי הלוי עם נהגי האמבולנס האחרים. מורא בית דין לא הורגש באולם; היתה שיחה נינוחה, מנומסת, ומול התקפי השכחה לשמע שתיים-שלוש שאלות חשובות לא נמצא מושיע ולא התגלתה תושייה. איש לא ניסה להשיב לעד את זיכרונו, איש לא הזכיר לו את כוחו של החוק.

"לא זכור לי שלקחתי ילדים למוסדות אחרים חוץ מבתי החולים", טען העד במשיכת כתף.

"ולוויצ"ו?" שאל השופט.

"היה משהו בוויצ"ו", נזכר העד במטושטש. "היה משהו שלקחו לוויצ"ו בתל אביב מקרה או שניים, אבל אני זוכר כמו חלום. ילדים בריאים".

הוועדה הניחה להצהרה זו לחלוף כרוח. כל מי שלמד משהו על היעלמות ילדי תימן יודע עד כמה מרכזי חלקה של ויצ"ו בפרשה, במיוחד של מוסד "אם וילד" בתל אביב. והנה מזכיר עד ראייה את ויצ"ו, ואיש מחברי הוועדה לא נזעק לדלות ממנו אפילו שביב מידע נוסף.

יהודה הלוי בן 66, לדבריו. כיצד מתיישב גיל זה עם אובדן הזיכרון שלקה בו לשמע כמה שאלות קשות בחקירת הוועדה? בשיחה איתי, אחרי מתן העדות, מגלה הלוי שלבתי החולים נשלחו ילדים שלא היו זקוקים לאשפוז. "אבל אלה הוחזרו למחנות", הוא מדגיש.

מי החזיר אותם?

ילדים אלה חזרו עם הוריהם, אומר הלוי, תמיד עם הוריהם.

חברי הוועדה (מימין): השופטת בדימוס דליה קובל, השופט בדימוס יהודה כהן והאלוף במילואים דוד מימון. "אם העד אומר 'אני לא זוכר', אנחנו לא יכולים לחדור לתוכו"
אלכס ליבק

התשובה תמוהה בעיני. איך זה שרק ילדים שלא נזקקו לאשפוז חזרו מבית החולים עם הוריהם? על פי עדותו בוועדה, רק במקרים נדירים התלוו ההורים לילדים בדרך לבית החולים. איך זה שרק הורי הילדים שלא נזקקו לאשפוז מצאו את הדרך לבית החולים כדי להחזיר את ילדיהם, ואילו מאות הורים של ילדים חולים לא ידעו לאן שלחו את ילדיהם, ואם ידעו — לא מצאו אותם בבית החולים.

אבל הלוי בשלו, ובעניין זה הוא בוטח בזיכרונו.

שאלתי אותו מדוע אינו מוסר לוועדה את פרטי הנהגים האחרים. הלוי ענה מיד שאינו יודע אם ירצו להעיד, ואחר כך, כמי שנתפס בקלקלתו, אמר שאינו יודע איפה הם גרים. בהמשך השיחה אמר ששניהם גרים ברחובות. "מדוע הם לא הולכים למגן-דוד ומבררים", התלונן על הוועדה.

"קיבלנו תשלום עבור כל נסיעה", סיפר לי עוד על הסעות הילדים בשנות ה-50. "מי עשה את הנסיעות היה רשום — הייתי חותם על טופס בבית החולים". גם על כך לא שמעה הוועדה.

עשרים דקות בלבד

עדותו של יהודה הלוי בוועדה נמשכה עשרים דקות בלבד. הלוי שירת מחנות עולים בדרום הארץ, אזור שעליו שמעה הוועדה עד כה מעט מאוד. ובכל זאת אזלו השאלות במהרה, ולא נמצאה דרך להזכיר נשכחות ולהבהיר זיכרונות "כמו בחלום". לפיכך פרשה הוועדה לחדרה לשתות קפה בנחת. עד העדה הבאה נותרו כארבעים דקות מנוחה.

הלוי הוא נהג האמבולנס הראשון שהעיד בוועדה, כפי שמאשרת פרקליטת הוועדה.
יצחק בוסי, נהג האמבולנס מחדרה שרואיין במוסף "הארץ" בכתבה השנייה בסדרה, בדצמבר 95', אותר על ידי הוועדה, אבל למרות כל מאמציה לא הצליחה עד כה להביאו להעיד בפניה. חברת הוועדה, השופטת בדימוס דליה קובל, סיפרה לי שבוסי הצליח להתחמק מהוועדה בנימוקים רפואיים, שהיה חולה, אושפז בבית חולים, ואחר כך נעלם. "ידוע לך אם הוא בחיים?" שאלה קובל.

בוסי הצליח להתחמק גם משתי הוועדות הקודמות שבדקו את תעלומת ילדי תימן. עדותו ב"הארץ" שפכה אור — הפעם מנקודת מבטו של נהג שהוביל ילדים לבתי החולים, בעיקר בלילות — על סדרי ההסעה ועל מחדלי הרישום, הזיהוי והמעקב. סיפורו אומת ואושר אחר כך על ידי ראובן פלד, מנהל השירות הרפואי לעולה, שאותר גם הוא על ידי "הארץ" ובעקבות כך הוזמן להעיד בוועדה. אלעזר יצב, לעומת זאת, מי שהיה אחראי על התחבורה במשרד הבריאות באותן שנים, התראיין ב"הארץ" אך עוד לא זומן לוועדה. שאלתי את עו"ד יוסף יוסיפוב מדוע לא הוזמן יצב לתת עדות, ועל כך ענה חוקר הוועדה: "מי זה יצב? זאת הפעם הראשונה שאני שומע את השם הפולני הזה".

את הפתרון לתהייתה של השופטת דליה קובל — אם בוסי, נהג האמבולנס, חי או מת — אפשר היה להשיג בשיחת טלפון לבוסי עצמו. צילצלתי, והוא ענה לטלפון בכבודו ובעצמו.

לציבור יש אמון בנו

אחרי סיום עדותו של הלוי, נכנסתי ללשכת הוועדה לשוחח עם שלושת חבריה. השופטים כהן וקובל שתו קפה, האלוף במילואים דוד מימון אכל משהו מעורר תיאבון בפיתה. "אנחנו לא מתראיינים על ידי העיתונות", הודיע לי השופט כהן. איך זה, תמהתי בקול, הרי בערב הקודם הסכים השופט כהן להיפגש איתי לשיחה אחרי ישיבת הוועדה. "אנחנו ועדת חקירה", הסביר דוד מימון. "אנחנו לא יכולים לתת ראיונות על תכנים. תבוא לאולם, תשמע עדויות. החלטנו לעבוד ללא גיבוי של העיתונות".

"גם בלי יחסי ציבור שנעשה לעצמנו", הוסיף השופט כהן, "נוכחתי שלציבור יש אמון בנו, ואפילו אנשי משולם באחד מהפרסומים שלהם אמרו שסוף סוף יש ועדה אמינה ורצינית".

"זה היה במסגרת הפנייה שלהם לבג"ץ", העירה השופטת קובל, "לא במסגרת פרסום עיתונאי".

שאלתי למה לא הוזמנה הפרקליטה החוקרת, דרורה נחמני רוט, לחקור את העדים.
"היא עושה עוד עבודה ומזמינים אותה כשיש חקירות כבדות", הסביר השופט כהן.
לא נראה לי, אמרתי בזהירות, שהעד (נהג האמבולנס הלוי) נחקר על הכל. לדעתי, הרבה שאלות חשובות לא נשאלו. "הוצאנו ממנו כל מה שאפשר", העיר מימון בזעף. לנוכח תשובה כועסת והחלטית זו, שאלתי בדחילו ורחימו מדוע נחקר העד בלי להיעזר בחומר רקע. "בתיק של יהודה הלוי אין כלום מלבד הזמנה לבוא ולהעיד", הסבירה השופטת קובל בנועם.

ולא שלחתם מישהו לחקור אותו חקירה מקדימה?

האולם הריק. "זו לא חקירה בזמן אמת עם תהודה ציבורית בזמן אמת"
אלכס ליבק

"שלחנו אליו תחקירן", אמר השופט כהן. "היה גישוש בקשר לזה. הוא לא רצה להופיע ואחר כך הושפע להופיע, אחרי שנאמר לו שיש צו".

"כך נמסר לנו", העירה השופטת קובל, "אנחנו לא יודעים לבטח".

"יוסיפוב דיבר איתו", טען מימון.

"הוא לא דיבר איתו מבחינה תחקירנית", העירה קובל.

ומדוע לא חקרתם אותו על המערכת שעבד בה?

"הוא לא עבד בשום מערכת, הוא היה נהג", אמר מימון ויצא מהחדר בכעס.

מה קורה כשהעד אומר שאינו זוכר, כמו הלוי, מדוע הנחתם לו?

"אם העד אומר 'אני לא זוכר'", ענה השופט כהן, "אפשר לקבל זאת כאמת. אנחנו לא יכולים לחדור לתוכו. אם אדם לא רוצה לענות, זכותו לא לענות אם הוא חושב שהוא מפליל את עצמו".

"ואז הוא צריך לטעון כך", הוסיפה קובל.

"אבל במשטרה", המשיך כהן, אולי כהערה על קשיי הוועדה, "לא מכבדים את רצון השתיקה".

הנזק ניתן לתיקון

בתחילת עבודתה פנתה הוועדה למשרד המשפטים, וביקשה אישור להסתייע בדרורה נחמני רוט, פרקליטה מנוסה, כדי לחקור עדים מרכזיים. משרד המשפטים נעתר. נחמני רוט באה לחקור עדי מפתח, אבל המשיכה גם במשימותיה השוטפות בפרקליטות. בשירות הוועדה היא חקרה, בין השאר, את סוניה מילשטיין, האחות במחנה העולים בעין שמר, שבעדותה תיארה תמונת פטרונות ממסדית מזעזעת. היא חקרה את רוזה קוצ'ינסקי, מטפלת באותו מחנה, שסיפרה על ילדים בריאים שנשלחו לבתי חולים ועל מבקרים מחו"ל שבאו למחנה והתעניינו באימוץ ילדים. היא חקרה גם את שרלוטה מילוסלבסקי, הרופאה של בית ההבראה של ויצ"ו בצפת, שהעידה כי חתמה על טופסי השחרור של הילדים שהחלימו, אבל לא זכרה לידי מי מסרה את הילדים.

לפני שבועיים, במלאות שנה לעבודת הוועדה, נפגשתי עם נחמני רוט לשיחת מאזן. זה היה יום מיוחד במשרד המשפטים. זמן קצר לפני שיחתנו נכנס ללשכתו השר החדש, הפרקליטים התקשטו בבגדי עבודה, חולצות לבנות ומכנסיים שחורים, ועל השולחנות, בתוך צפיפות התיקים, עוד ביצבצו צלחות חטיפים, שאריות המלקוח מהטקס לתקשורת.

התחלנו בשיחה על מצבה של ההאשמה הסנסציונית הגדולה מכולן — ניסויים מדעיים בילדי תימן. נחמני רוט מגלה אגב כך, שהנציגות הישראלית באנקרה ביקשה ממשרד החוץ לגבש תשובה להאשמה זו, בעקבות פרסומים אנטישמיים בטורקיה על ניסויים מדעיים שנערכו בישראל בילדים. ומה עשתה הוועדה עד כה בקשר לטענה נוראה זו? לא הרבה, אומרת נחמני רוט, וכבר בתחילת השיחה, מבלי משים, נחשף אופיה הפסיווי כל כך של ועדה זו. "הנושא לא הובא בפני הוועדה, לא בצורת עדות ולא בצורת ראיה. בינתיים זה נושא הממתין לבירור בין מכלול הנושאים שהועלו על ידי התקשורת. גם לא היתה טענה שמישהו נחטף לצורך ניסויים ונעלם, ולכאורה זה לא נושא הקשור להיעלמות ילדי תימן, שלשמו הוקמה הוועדה".

ואת רוצה לומר לי שהוועדה לא תבדוק טענה חמורה כל כך, מבוססת או לא מבוססת, רק מסיבות פורמליות?

לנחמני רוט אין תשובה חד משמעית. היא חושבת שהוועדה, בסופו של עניין, תשמע עדויות על פרשייה זו, אבל מוסיפה, להגנת הוועדה, שגם עמי חובב, החוקר של ועדת שלגי, טען שלא נערכו ניסויים בילדים, שנעשו רק דיקורים מותניים לצורך אבחון וטיפול בשיתוק ילדים.

עמי חובב לא הוזמן עד כה לחקירה, שנה לאחר תחילת עבודתה של הוועדה. זה מוזר, ולא רק משום שאין מי שמצוי בחומר כמותו. ועדת החקירה הנוכחית הרי הוקמה רק משום שמסקנותיהן של שתי ועדות הבדיקה הקודמות לא הניחו את דעת הציבור. חובב היה אחד החוקרים של ועדת הבדיקה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי, בסוף שנות ה-60. אי-הנחת ממסקנותיה הביא להקמתה של ועדת שלגי בשנות ה-80. אבל זו שכרה לבסוף את אותו החוקר, כתבה את מסקנותיה על פי ממצאי חקירותיו, והוועדה הנוכחית עוד לא זימנה אותו לחקירה. "הנושא עדין", אומרת נחמני רוט. "הוועדה אכן שוקלת אם להזמינו. העיתוי צריך להיקבע באופן נכון, והוא עדיין לא נקבע".

הסיבות לדחיית הזמנתו של חובב להעיד בפני הוועדה חושפות את אחד המחדלים שלה. "היה עדיף להזמין מאוחר יותר הרבה אנשי ציבור שכבר הוזמנו", אומרת נחמני רוט. "היה עדיף שכל החומר של ועדות קודמות היה נפרש מוקדם יותר. הוועדה התחילה לחקור עדים בלי שהחומר נפרש". על טענה זו חזרה בגרסה זו או אחרת במשך כל השיחה.

והנזק?

"הנזק ניתן לתיקון. אם יתגלו בחומר דברים העומדים בסתירה לעדויות של אנשי ציבור, האנשים יוזמנו שוב כדי להבהיר".

כלומר אנשי ממסד הוזמנו מבלי שהיה לוועדה מספיק חומר רקע?

"הייתי מעדיפה שאנשי ממסד רבים היו נחקרים רק אחרי שהיה חומר תשתיתי רב כבסיס לחקירתם. שלא יגיעו ככה פתאום, יגידו מה שיגידו וילכו הביתה, מבלי יכולת להסכים או להזים את טענותיהם על סמך חומר תשתיתי. זו ביקורת חיובית, ולא אכפת לי שתישמע, זה אל"ף-בי"ת של הליכי חקירה. ההנחה שאנשי ממסד, רק מרצונם הטוב, יגלו נסתרות, אינה נכונה. הנחת היסוד היתה צריכה להיות שהם לא ישתפו פעולה, הרי נתקלנו בזה. מסרו לנו שמות של אנשים מתים כדי להתחמק, או כביכול היטשטש הזיכרון פתאום בגלל מרחק השנים והעדים לא נזכרו במה שכדאי לשכוח. אין טעם להזמין אנשים ללא יצירת תשתית".

וכאן מתברר שבשנה הראשונה לפעילותה עבדה הוועדה בלי מסמכי הוועדות הקודמות, אוקיינוס של חומר. "הוועדה נלחמה כשנה נגד משרד הפנים, שכל חומר הוועדות היה ברשותו, ולא יכלה לו. המשרד הערים קשיים ביורוקרטיים אדירים. רק באחרונה הועבר החומר לידי הוועדה", אומרת נחמני רוט.

טובה אלינסון, דוברת משרד הפנים: "על המשרד הוטל להודיע למתלוננים לפני ועדת שלגי את תוצאות חקירתה של הוועדה. בא השר חיים רמון והודיע להפסיק את כל ההליכים עד שתסיים הוועדה הנוכחית לחקור. אחרי הוראתו זו של השר העביר משרד הפנים לוועדה את כל החומר שברשותו".

פרקליטת הוועדה, עו"ד דרורה נחמני רוט: "ההנחה שאנשי ממסד, רק מרצונם הטוב, יגלו נסתרות, אינה נכונה. הנחת היסוד היתה צריכה להיות שהם לא ישתפו פעולה, הרי נתקלנו בזה"

על מיון כל החומר העצום הזה, ארגזים על ארגזים שאספו שתי הוועדות הקודמות, מופקד רק אדם אחד: עו"ד יוסף יוסיפוב, חוקר הוועדה היחיד, האיש המופקד גם על חקירות השדה, איתור העדים, ראיון העדים, גיבוש חומר החקירה והכנתו לעיון חברי הוועדה. אדם אחד, בלי עוזרים.

נראה לי שיוסיפוב נדרש לטפל במשהו כמו מאה אלף מסמכים. זה נכון?

"כן. אפשר לטעון כך".

פרקליטת הוועדה, עו"ד דרורה נחמני רוט: "פתיחת הוועדה לציבור היא הישג חשוב"
אלכס ליבק

ואיך אדם אחד יכול להשתלט על כל העומס הזה?

"זה מה שיש", עונה נחמני רוט כמי שכבר נואשה, ובאותה נשימה משבחת את מסירותו הרבה של החוקר יוסיפוב. החוקר, מתברר, אחראי גם למיון כל ארגזי החומר של הוועדות הקודמות וזו הנוכחית, לקראת התחלת הזנתם למחשב. עד כה, אם כן, עבדה הוועדה בלי מחשוב. מאות שעות עדות נרשמו מבלי שאפשר היה להצליב מידע ולהשוות בין מה שאמרו עדי הוועדה הנוכחית לבין המידע שאספו הוועדות הקודמות: שמות הורים ונעלמים, אנשי ממסד, מקומות, תאריכים, אירועים.

נשאלת שוב השאלה: למה רק חוקר אחד? למה לא מצרפים עוד חוקרים כדי להשתלט לפחות על המסמכים ועבודת המחשוב?

"הוועדה שוקלת הוספת מומחים. החומר רגיש. זו לא רק עבודה טכנית. צריך לשקול בזהירות כיצד ועל איזה בסיס להעסיק חוקרים חדשים. צריך שיהיה פיקוח על המיון והחשיפה, חוקר צריך להכיר את הרקע והניואנסים".

מה הבעיה? מדוע לא תבחר הוועדה כמה אנשים טובים, שיצטרפו לחקירה?

"הם בשלב היערכות".

העדר המחשוב מחדד את כל אפשרויות החקירה שהוחמצו עד כה. "אמהות רבות", מספרת נחמני רוט, "טענו שהוציאו את הילד מידיהן ושלחו אותו למרפאה או לבית החולים. בין העדות לא היה כל קשר; עדויות דומות נשמעו מפי אמהות במחנות שונים ובתקופות שונות. הרי לא היתה כאן כל קנוניה, האמהות סיפרו את סיפורן. הצלבת העדויות האלו באמצעות מחשב עשויה היתה לשפוך אור על הנושא, אולי לחשוף הליך בלתי מקרי בעל מכנה משותף. הורים רבים סיפרו שהגיעו למוסד רפואי ואמרו להם שהבן נפטר. הורים שהקימו מהומה זכו לראות את הילד, חלקם לאחר שנאמר להם שהילד נפטר. היה מעניין מאוד להצליב את תשובות נציגי הממסד לטענות ההורים. איך זה", שואלת נחמני רוט, "שהורים שלא היה כל קשר ביניהם טענו את אותה הטענה, ונציגי הממסד השיבו תשובות שונות כל כך?"

הצלבה באמצעות מחשב עשויה לעזור להבין את משמעותה של האינפורמציה ולהסיק מסקנות, אבל הצלבות לא נעשו עד כה. עובדה מתמיהה אף יותר נחשפת במשך השיחה: "בשל העדר מחשוב לא הוצלבו שמות הילדים הנעלמים שהובאו לפני הוועדה הנוכחית, לשמות הילדים הנעדרים שהובאו לפני שתי הוועדות הקודמות".

על כמה היעלמויות קיבלה הוועדה הנוכחית דיווחים?

"על כ-600 ילדים".

נחמני רוט רואה את עצמה כחברת צוות. אי אפשר לשמוע ממנה ביקורת ישירה. להיפך, היא מגוננת על עמיתיה במסירות. יוסי יוסיפוב הוא איש יקר, שקדן, מסור. חברי הוועדה מעורבים אישית, מסורים, הנושא קרוב ללבם, צריך לעשות הכל כדי לסייע להם להצליח. אבל בין כל השבחים האלה, והשמחה על בוא עידן המחשב מקץ שנה, מתברר שבגלל העדרו של המחשב לא ננקטו גם הליכי חקירה בסיסיים שבלעדיהם אי אפשר. לא הוצלבו שמות המתלוננים שרשמה ועדת בהלול-מינקובסקי, עם אלה שהתלוננו אצל ועדת השופט שלגי, עם אלה שהעידו בוועדה הנוכחית. חברי הוועדה אינם יודעים אם העדים שהופיעו לפניהם התלוננו גם אצל הוועדות הקודמות, אחת מהן או שתיהן.

"לדעתי", אומרת נחמני רוט, "צריך היה להזמין כל מי שהתלונן אצל הוועדות הקודמות ולא הופיע לפנינו".

וזה לא נעשה עדיין?

"זה לא נעשה. הוועדה היתה צריכה באופן מסודר להזמין להעיד לפניה את כל המתלוננים בפני הוועדות הקודמות. הוועדה צריכה ליזום את הבאת כל הראיות בכלל. עד עכשיו אין תמונה ברורה מי העיד ובפני מי. הוועדה צריכה ליזום. היא אינה יכולה להיות פסיבית כמו הוועדות הקודמות — מי שבא אליהן בא, וזהו. אצל שלגי, למשל, אם לא היתה תלונה לא היתה בדיקה".

חקירה רכה

נראה לי, אני מעז להעיר, שסדרי זימון העדים לוועדה וחקירתם המקדימה חובבניים מאוד ומבוססים על רצון טוב. הכל רך, נחמד ותרבותי. מי שמסכים לדבר, מדבר. מי שלא מסכים, לא מסכים.

משיחה טלפונית קצרצרה עם יוסי יוסיפוב, החוקר שלכם, נודע לי שעד מרכזי מאוד סירב לשתף איתו פעולה. העד הזה אותר גם על ידי "הארץ" וסירב לדבר, אבל לעיתון אין הסמכויות שמעניק החוק לוועדת חקירה ממלכתית. מדוע אתם לא חוקרים בתקיפות משטרתית?

"המצב שאתה מתאר נכון. יש מגבלות. נניח שהיינו מאמצים את דפוסי החקירה המשטרתית. אפילו בחקירה משטרתית אי אפשר לאלץ עד לדבר. גם חקירה משטרתית מבוססת על רצונו של העד לשתף פעולה. ולשאלת התקיפות, הייתי מעדיפה שהרבה נחקרים היו נחקרים לאחר שהיה על הנושא חומר תשתית נרחב המאפשר חקירת שתי וערב".

האם הובאו עדים לוועדה בניגוד לרצונם? אתם הרי יכולים לזמן עדים בצו.

"שקלנו הבאת עדים בצו הבאה".

ולא השתמשתם באפשרות זו?

"ניסו להתחמק מאיתנו בתירוצים שונים. מי שלא הגיע לוועדה מטעמי בריאות, על פי טענתו, הוועדה הגיעה אליו. הוועדה נסעה אל רוזה קוצ'ינסקי בחדרה. חקרתי אותה בחדר של בית המשפט בדלתיים סגורות".

והיא ניסתה לטשטש את עיקרי הדברים שאמרה בעדותה המוקלטת לעיתונאי אבנר פרחי.

"נכון, היא טענה שאינה זוכרת. ועדת חקירה ממלכתית לא יכולה לחקור כמו חקירה משטרתית, שברשותה ממצאים מיידיים, טריים וברורים של מעשה שאירע לאחרונה. אנחנו חוקרים אירועים שקרו לפני חמישים שנה. יש הבדל בין חקירה כזו לבין חקירה בזמן אמת עם תהודה ציבורית בזמן אמת".

חוסר התהודה הציבורית מפריע לכם?

"אם היתה התופעה נחקרת בתקופת האירועים בשנות החמישים, התהודה הציבורית אולי היתה יותר מתאימה. הזמן שחלף יצר מנגנוני הגנה עצומים. בקרב המאשימים נוצרו הרבה טענות מרחיקות לכת. בקרב הממסד ההגנות התקשחו מאוד. קשה לשבור אותם. לפעמים הם באים במטרה לטהר את הממסד, אין טעם לשמוע עדים כאלה ללא חומר רקע".

את זוכרת עד כזה שבא לטהר את הממסד?

"מנשה האוזר היה עד כזה, בא לברך ונמצא מקלל. האוזר הקים מחנה עולים בחדרה ובקרית חיים. הוא בא לספר כמה טהורה היתה הכוונה, אבל בחקירתו התברר שהיה הבדל בין ניהול מחנה לעולים מערביים, לבין ניהול מחנה לתימנים. את הילדים החולים של ניצולי שואה לא שלחו בכוח לבתי תינוקות או לבתי החולים".

מזכיר הוועדה, יצחק אליצור: "הוועדה החלה בעבודתה טבולה ראסה. עניין אותה רק מה שבא להעיד לפניה ולא מה העידו בוועדות קודמות"

ניסיונות התחמקות והסתרה

ככל שהתארכה השיחה והעמיקה, התברר שבהעדר חומר רקע נפגעה גם איכות החקירה. כל העדים שזומנו בשל קשריהם עם ויצ"ו, מוסד מפתח בפרשת היעלמותם של ילדי תימן, נחקרו במתינות מתסכלת. אומרת נחמני רוט: "לא ניתן היה לחקור אותם חקירה אגרסיבית ללא חומר רקע. בנושא ויצ"ו היו התחמקויות קשות של עדים ורופאים. היה קל יותר לחקור אותם אם כל החומר הארכיוני היה בידינו. אתן לך דוגמה: היה לי קל יחסית לחקור את הרופאה שרלוטה מילוסלבסקי, מבית ההבראה של ויצ"ו בצפת, כי היתה בידי אינפורמציה על ילדים אלה מבית החולים רמב"ם. על ויצ"ו לא היה חומר".

לאחר ארבעה חודשי חקירה גילה "הארץ" את המקום שבו מוחזק חומר הארכיון של ויצ"ו, במחסן באזור התעשייה ברחובות. תמוה שוועדת החקירה, עם כל סמכויותיה, לא הצליחה לשים עליו יד כחוק במשך שנה שלמה, בעיקר בגלל חשיבותו של החומר, והחרדה לשלמותו. לשאלתי מדוע לא הגיע החומר מרחובות עד עכשיו, משיבה נחמני רוט: "החומר נמצא. הוא אמור להגיע אלינו. נצטרך כמובן לעיין בו ולפענח אותו".

ולמה לא הגיע החומר עד עכשיו, שנה מתחילת עבודתה של הוועדה? זה אולי החומר החשוב ביותר לפתרון התעלומה.

"החומר אמור להגיע אלינו. הוא הושג בדרך קשה מאוד. היו ניסיונות התחמקות והסתרה. אמרו ליוסיפוב בהתחלה שהחומר לא קיים, שהושמד, מה לא".

אני חוזר על השאלה: האם ארגון ויצ"ו ניסה להתחמק מלהעביר את החומר לוועדת חקירה ממלכתית?

"היתה התחמקות".

האם זו הסיבה שאנשים מרכזיים במנגנון ויצ"ו, שנחשפו ורואיינו בסדרת הכתבות ב"הארץ", לא הוזמנו עדיין לחקירה? שמעון שרשבסקי, למשל, מי שהיה שנים רבות המנהל האדמיניסטרטיבי של מוסד "אם וילד" בתל אביב, או אליזבט בן יעקב, האחות הראשית של מוסד זה.

"אין טעם להזמין את שרשבסקי לפני שייפרש החומר של ויצ"ו מרחובות. אני גם לא יודעת אם אנחנו נצליח לפתור את התעלומה. ילדים הועברו לויצ"ו מבתי החולים בשמות מוטעים. ייתכן מאוד שנמצא במסמכי ויצ"ו, אחרי שנפענח אותם, שילדים אומצו לא בשמם אלא בשמות המוטעים של בתי החולים, או בשמות שניתנו להם בוויצ"ו — אם הגיע הילד בלי שם. על רקע כל הטשטוש הזה ייתכן שגם אנחנו, אחרי שנפתח את מסמכי ויצ"ו, לא נגלה את השתלשלות ההיעלמות".

ומה אמרו עדי ויצ"ו עד עכשיו?

"דברים מינוריים. בלי החומר בארכיון קשה היה לחקור אותם".

מתי יגיע החומר לידי הוועדה?

"אין כבר כל מגבלה שהחומר יגיע לוועדה".

אז בתוך כמה זמן יגיע החומר?

"זה תלוי כבר ברצונו של חוקר הוועדה".

חוקר הוועדה היחיד, עו"ד יוסף יוסיפוב. והחומר הזה, לדברייך, הרי עשוי לפתור היעלמויות רבות.

"יוסי עמוס מאוד".

דוברת ויצ"ו, רותי אחיעזר: "דיברתי עם הנשיאה, מיכל מודעי. היא אומרת ששוחחה עם יוסיפוב, ויוסיפוב קיבל ממנה כל עזרה אפשרית".

למה הועבר החומר החשוב הזה מתל אביב לגנזך ברחובות?

"כל החומר של ויצ"ו נמצא ב'בית גנזים' ברחובות, אלפי ארגזים, פשוט מחוסר מקום".

ערגה ברגרזון עובדת בוויצ"ו 34 שנים. "יוסיפוב לקח את כל מה שרצה", היא אומרת. "פתחתי לפניו את הכל".

מדוע עוד לא הועבר החומר מהגנזך לוועדה בירושלים?

"זה מה שיוסיפוב צריך לעשות. נתתי לו את כל האישורים. זו הבעיה שלו".

יוסיפוב ממליץ

החקירה לא נוהלה עד כה על פי "גוף ראיות" מוקדמות, שבעקבותיו נקבעו שלבי החקירה ומדיניותה.

מי מחליט אל מי הולכים, את מי מזמינים להעיד ומתי?

נחמני רוט: "השופטים מחליטים על זימון עדים על פי המלצות של יוסי יוסיפוב. הם גם קוראים עיתונים ומחליטים".

אני רוצה להבין, אינפורמציה בעיתונים משמשת מקור להזמנת עדים ולקביעת מהלך החקירה?

"הם קוראים עיתונים ומתרשמים. הוועדה ביקשה ממני רשמית לרכז את כל רשימת העדים הפוטנציאליים מעיתון 'הארץ'. ריכזתי. חלק זומן. עיתון 'הארץ' הוא אכן מקור. תשע הכתבות משמשות את הוועדה כמקור. אגב, הוועדה החליטה רשמית להזמין את כל מי שהופיע בתחקירי 'הארץ'".

ראיינתי, בין השאר, את אברהם עובדיה, מנהל מחנה עולים א' בראש העין בשנות ה-50. בספרו האוטוביוגרפי "נתיבות תימן וציון" (1985, הוצאת אפיקים) הוא כתב על חטיפות במחנה. מדוע לא הוזמן להעיד בפני הוועדה?

"ד"ר דב לויטן, יועץ לוועדת שלגי, העיד שהכותב כתב מפי השמועה".

מדוע לא נשאל על כך הכותב עצמו? מדובר בחטיפות, לב לבה של התעלומה.

"צריך אכן לשקול אם להזמין אותו. הוועדה אולי כשלה בעניין זה".

למה לא הוזמן עד כה עוזי משולם, האם גם זה בגלל העדר תשתית?

"לא יכולנו לעמוד בתנאים שלו. עוזי משולם התנה את עדותו בכיסוי טלוויזיוני. הוא יבוא להעיד בתנאי שהטלוויזיה תכסה את כל העדויות בוועדה. אחר כך התרכך והתנה את הופעתו בכיסוי טלוויזיוני של העדות שלו בלבד. אנחנו כמובן לא בעלי הטלוויזיה".

בהמשך הראיון ניסיתי לעמוד על ההבדלים בין שלוש הוועדות. לשתי הוועדות הקודמות לא היתה סמכות חוקית לחקור עדים בניגוד לרצונם. הן עסקו בעיקר במסמכים, בבדיקת האמינות של העדויות והחומר הארכיוני שאותר בעקבותיהן. לוועדה זו יש סמכות לזמן עדים בצו הבאה. עד ספטמבר שמעה עדים שביקשו להעיד, בעיקר הורים, מי שבא.

מספטמבר החלה הוועדה ליזום הזמנת עדים. על סמך מה?

"על סמך הדו"חות שפירסמו הוועדות הקודמות. זו התשתית הראייתית שהיתה לוועדה".

תחילתה של חקירה ממלכתית זו התנהלה איפוא בסגנון נתחיל ונראה. הנה הערתה של נחמני רוט בנושא: "הוועדה ידעה שיש הרבה הורים והתחילה לשמוע אותם כדי לא לבזבז זמן. אני הייתי מעדיפה שכל חומר הוועדות הקודמות היה נלמד לפני זימון העדים".

לפני ראובן מינקובסקי, חבר ועדת הבדיקה הראשונה שהיה קצין משטרה בכיר, נפתחו שערים בקלות. השופט משה שלגי, עד שהעביר את רסן החקירה לעמי חובב, הסתייע בחוקרים רבים. לוועדה הנוכחית חוקר אחד שאחראי לכל, השב וטוען "אין לי אלף ידיים", ופרקליטה חוקרת אחת, דרורה נחמני רוט, שהצליחה בעבר, בכישרון רב, לדובב כמה עדי מפתח קשים לפיצוח. באחרונה מרבים חברי הוועדה לחקור בעצמם את העדים.

איזה ניסיון בחקירה יש להם, אני שואל את נחמני רוט. "לשופטים יש סמכויות לשאול הכל", היא מגוננת עליהם בכעס. "הוועדה מורכבת משופטים ששמעו במשך שנות כהונתם חקירות רבות. הם עצמם לא חקרו. בישראל נהוגה השיטה האנגלית, השופט לא חוקר. מותר לו עם זאת להציג שאלות. חקירה אינה תחום התמחותו. הוא שומע, הוא שוקל, הוא מחליט. הוא לא חוקר, אסור לו להיות מעורב כדי לא להטות את כיוון המשפט לכאן או לכאן".

וחברי הוועדה באים משיטה זו.

"כן. הם אינם שופטים חוקרים. לנוכח זה מובנת בקשתם בתחילת פעולות הוועדה, שחקירות מסוימות ינוהלו על ידי פרקליט. העיקרון הבסיסי להסתייע בפרקליט חוקר הוא נכון".

נחמני רוט מודה בחצי פה, שחבל לה על כמה עדי מפתח שלא חקרה באחרונה, ובהם הרב שמואל אבידור הכהן ויו"ר הכנסת לשעבר, דב שילנסקי. עדותם עשויה היתה להבהיר כמה שאלות מרכזיות. הרב אבידור הכהן הוזמן בעקבות עדותו של אורי אבנרי, שפירסם בעיתונו, "העולם הזה", בסוף שנות ה-60, רשימה מזעזעת על ילדים תימנים שנעלמו, והתגלו בארצות הברית. את הרשימה, סיפר אבנרי בעדותו, כתב העיתונאי המנוח שלום כהן, לפי מה שסיפר לו הרב אבידור הכהן. אבנרי, כפי שהתברר בחקירתו, רק הוסיף לרשימה פה ושם וערך אותה.

דב שילנסקי, בהיותו יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, שמע את העדות הסנסציונית ביותר בפרשה, מפי אביגדור פאר, שכבר נבצר ממנו להעיד מטעמי בריאות. בעדותו בוועדת הפנים טען פאר, שילדים נלקחו לחוץ לארץ לאימוץ, ושילדים רבים נמסרו לאימוץ בישראל על פי מפתח מפלגתי. עדים אלה לא נחקרו על ידי נחמני רוט. היא אמנם מצטערת על כך, אבל אינה רואה בכך כל פסול.

למה לא נפתחו קברים

מוסדות מרכזיים כמו עליית הנוער, התברר לי במשך השיחה, לא זכו עדיין לטיפול מעמיק. הזכרתי לנחמני רוט את דבריה של פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, שסיפרה ל"הארץ" על ילדים שעלו בלי הוריהם ונשלחו למוסדות עליית הנוער.

"אכן הוצגה האפשרות", מגלה נחמני רוט, "שילדים מתחת לגיל עליית הנוער נשלחו מהמחנות למוסדות של עליית הנוער".

ומה עשתה איתם עליית הנוער?

"אני מניחה שהפיצה אותם בקיבוצים. זו הנחה שווה בדיקה, והיא נבדקת".

על ידי יוסי יוסיפוב, האיש הבודק את הכל?

"זה מה שיש".

ולשאלת השאלות, מדוע לא פתחתם קברים? הרבה מהקרובים עדיין בחיים, רובם זקנים, הטכנולוגיה כבר קיימת, יכולת הבירור המדעי קיימת.

"זה לא כל כך פשוט, קיימים מכשולים רבים. הליך בדיקת השלדים אינו נעשה כולו בארץ. זה הליך ממושך מאוד. בחלקו השני הוא אמור לעבור למעבדה פתולוגית בבריטניה ושם זה לוקח זמן. ניתן לבצע שם רק 12 בדיקות בשנה. מספר הקבורים שעליהם אין הסכמה גדול. הוועדה לא יכולה לשבת לנצח".

למה לא תבצעו בירור מדגמי?

"תשובה מדגמית לא תפתור את מכלול המקרים. זו בעיה מוסרית: הרי מוסכם על כולם שהיו ילדים שנפטרו, והנה מוכיח המדגם שאין התאמה בין נקברים לשמותיהם, ומיד מתחילים לייצר תקוות שווא. כל מי שנאמר לה שבנה נפטר ונקבר, תקווה מיד שאין זה כך ושהבן הקבור כביכול חי וקיים".

ומדוע לא הקימה הוועדה עד עכשיו בנק דם? אולי פעם יחליטו לפתוח קברים בכל זאת. אולי יסייע המאגר לזהות את הורי המאומצים.

"הטענה נכונה, הוועדה אכן שוקלת בחיוב הקמת בנק דם".

והאנשים לא נעשים צעירים יותר.

"שיקול חיובי כבר יש. ההחלטה צריכה להינתן במהירות, זה נכון".

אפשר לסכם את הישגי הוועדה בשנתה הראשונה?

"ההישג החשוב ביותר הוא בפתיחת הנושא לציבור, כאשר כל פעולה ניתנת לביקורת. פתיחת הוועדה לציבור היא הישג חשוב. הוועדה תצטרך לפתור היעלמויות אינדיווידואליות, אבל עיקר ההישג בינתיים הוא חשיפת חלקו של הממסד בטרגדיה. הוועדות הקודמות נטו לחפות על הממסד. הוועדה הזאת מנסה לחשוף את הנסיבות שבהן פעל הממסד, את תפקידו, דרך פעולתו ואחריותו להיעלמות ילדי תימן. זה לא עשו ועדות אחרות. הן לא התייחסו לאחריות הממסדית. הרי הכל התחיל בפטרנליזם מוחלט, באיזה צורך יהיר לשלוט בקבוצה הזו בכל המובנים, לגלח להם את הפאות, להלביש אותם בגדים מערביים, לנתק אותם מההורים הנחותים שלהם ולהביא אותם לסביבה מערבית, ישראלית כביכול. הממסד יצר תשתית נוחה לפעילות שלילית. נושאים מרכזיים בהקשר זה חייבים להיחקר: העברת ילדים לחוץ לארץ, חלקה של ויצ"ו בפרשה. בוויצ"ו עשו הכל כדי לסייע לאימוץ 'נכון' ולא עשו כלום כדי לאתר את ההורים, לפחות על פי הראיות שבידינו. אולי אשמים אינדיווידואלים, אבל התוצאה ממלכתית".

מזכיר הוועדה: "העסקנו רק חוקר אחר במשך שנה כי לא ידענו מראש שהנושא יעסיק אותנו כל כך. לא ידענו שכל כך הרבה הורים יגישו בקשות. הוצפנו בבקשות"

עולים מתימן מקבלים תעודות זהות בישראל, 1951
אלדן דוד / לע"מ

אין מצוקה תקציבית

היה משהו אירוני בתוצאותיה של שיחה זו. נחמני רוט נשלחה על ידי השופט יהודה כהן להתראיין כדי לייצג את הוועדה. בשיחתי עימו בבית אגרון, בנוכחות שני חברי הוועדה האחרים, אף כינה את הפרקליטה החוקרת "הדוברת שלנו". נחמני רוט אכן ניסתה לעשות נפשות לוועדה, אבל בשיחה של ארבע שעות, בין כל דברי השבח הצטיירה תמונה קודרת של עבודת הוועדה. החקירה החלה מבלי שנלמדו כהלכה ממצאי הוועדות הקודמות. עדים חשובים הוזמנו בלי חומר רקע ותשתית. הוועדה פעלה כשנה בלי מסמכי החקירה של שתי ועדות הבדיקה הקודמות. המסמכים הועברו רק באחרונה, אבל טרם קוטלגו ונלמדו. חומר החקירה לא הועלה עד כה על מחשב, ולפיכך הוועדה עבדה כשנה מבלי להצליב את העדויות ששמעה. העדויות גם לא הוצלבו עם חומר העדויות שגבו הוועדות הקודמות.

ועדה זו גם אינה יודעת מי מהעדים שהופיעו לפניה העידו גם בוועדות הקודמות. ולהיפך, הוועדה אינה יודעת מי מהעדים ששמעה לא הופיע בוועדות הקודמות. אנשי ויצ"ו, שעדויותיהם כה חשובות לחקירה, לא נחקרו ביעילות בגלל העדר חומר רקע. חומר רקע זה, התברר לוועדה במשך עבודתה, מוחזק בגנזך ברחובות, אבל עד עצם הרגע הזה לא הועבר לוועדה. עדי מפתח שאותרו על ידי כלי התקשורת טרם אותרו או הוזמנו.

והתמוה מכל — הוועדה מעסיקה רק חוקר אחד, עו"ד יוסף יוסיפוב, המופקד על הכל: חקר הררי הניירת, איתור העדים וחקירתם, איתור הארכיונים ותפיסתם, הזנת המחשב. ליקויים אלה נראים תמוהים עוד יותר בהתחשב בזמן שעבר מיום ההחלטה על הקמת הוועדה ועד לישיבתה הפומבית הראשונה.

"התחלנו לעבוד ב-7 ביוני", מספר יצחק אליצור, מזכיר הוועדה. המינוי ניתן בינואר. בחמשת החודשים הראשונים, מתברר, לא נעשתה עבודת הכנה אינטנסיבית, וכשהתחילה הוועדה לשמוע עדויות, היא שמעה בשלושת החודשים הראשונים בעיקר הורים שבאו אליה ביוזמתם. הרבה מאוזלת היד, כפי שהתברר בשיחה עם נחמני רוט, נבע מחוסר יכולתו של יוסיפוב, החוקר היחיד, להשתלט על הכל.

טילפנתי אל השופט יהודה כהן, יו"ר הוועדה, כדי לברר מדוע הוטלה כל האחריות הפנטסטית הזו על חוקר אחד, אולי הבעיה היתה מחסור תקציבי. השופט כהן הודיע לי בתחילת השיחה שהוא אינו נוהג להתראיין, אבל הסכים לענות על כמה שאלות. פתחנו בתקציב.

"פנינו למשרד ראש הממשלה כשהתמנינו", הסביר השופט כהן, "ואמרנו להם, תנו לנו אישור לתקציב. משרד ראש הממשלה פנה לאוצר. טיפל בזה מצידנו מזכיר הוועדה יצחק אליצור והיה משא ומתן לא פשוט".

וכמה קיבלתם?

"קיבלנו מיליון ו-600 אלף שקל באופן זמני".

לכמה זמן?

"כאשר זה עמד להיגמר פנינו שוב וקיבלנו עוד. עד היום אנחנו עובדים במסגרת זו ומסתדרים. אין שם אף אחד שאומר 'אתם מוציאים יותר מדי', אין לנו בעיה עם תקציב".

כלומר, אתם לא במצוקה כספית.

"אין לנו מצוקה כספית בינתיים".

מזכיר הוועדה, יצחק אליצור, חידד אף יותר את הרווחה התקציבית. "בשנה הראשונה קיבלנו מיליון ו-600 אלף שקל לשמונה חודשים. אחר כך הגשתי דרישה לשנה הזאת, ואושר לי עוד מיליון וחצי שקל. לא, לא היינו במצוקה תקציבית, תודה לאל. אפילו החזרתי לאוצר חלק ניכר מהתקציב של השנה שעברה".

למה?

"לא הגענו למצב שנצטרך להוציא עבור דברים דחופים".

חברי הוועדה מקבלים שכר, או שזו עבודה התנדבותית?

"שני חברי הוועדה, האלוף במילואים מימון והשופטת בדימוס דליה קובל, עובדים בשכר על בסיס שופט מחוזי. השופט יהודה כהן עובד בהתנדבות".

כמה משלמים להם?

"משלמים להם על בסיס שופט מחוזי, אבל לפי ישיבות: 578 שקלים לישיבה והוצאות חנייה".

ומדוע מעסיקה הוועדה רק את יוסיפוב, שאלתי את השופט כהן אחרי שאישר שאין כל מצוקה כספית.

"בינתיים הוא חוקר יחיד, אבל אנחנו מתקרבים לשלב שבו ניכנס ליותר פרוטרוט ואז נזדקק לתחקירנים נוספים. יוסי יוסיפוב מוסר לנו את כל החומר, והחומר נכנס לתיקים השונים ובחומר הזה אנחנו גם משתמשים לחקירת העדים. עוד לא דיברנו איך ייכנס החומר למחשב. דנים בזה בינתיים, ותוך שבוע נסיים את הדיון".

אבל מדוע הועסק רק חוקר אחד במשך שנה?

"לא ידענו מראש שהנושא יעסיק אותנו כל כך. לא ידענו שכל כך הרבה הורים יגישו בקשות. הוצפנו בבקשות. היו לנו כ-600 מקרים".

מלבד עבודת הניירת יוסיפוב עושה גם את עבודת השדה. העומס לא גדול מדי?

"נכון, זה עבודת נמלים. הוא באמת לא יכול לאסוף את כל החומר שמעניין אותנו. הוא עובד על כל החומר לאט לאט ויש דברים, כמו מסמכים בתיקי הגנזך שהיו גם בפני הוועדות הקודמות, יש גם תכתובות עם ארצות הברית, תכתובות משטרתיות, הרבה חומר. יוסיפוב אומר בעצמו שבכל שטח יש לו קרטונים מלאים מסמכים".

ממה שידוע לי, התחלתם בחקירה מהר מאוד, לפני לימוד החומר של הוועדות הקודמות.

"הוועדות הקודמות לא שמעו עדים. הם פעלו על פי מסמכים. אני חשבתי שהוועדה שלנו צריכה לפעול רק בכיוון של האנשים שטיפלו בילדים, למצוא אם היו דברים שגרמו לתופעה שאמרו להורים שהילדים מתו; האם הילדים באמת מתו, או אולי הם הועברו למוסדות שונים. אנחנו בודקים מי האנשים שהיו שם, מה הם עשו ואם אפשר למצוא אותם".

למה הוועדה עוד לא העבירה אליה את ארכיון ויצ"ו מהגנזך ברחובות?

"יוסיפוב גילה את הגנזך והוא מטפל בו. יש שם שמונה קרטונים עם דוקומנטים. הוא עובד שם והוא עובד גם בגנזך המדינה, ואנחנו שוקלים לקחת עוד מישהו. נראה לפי הצורך. אולי יותר ממישהו. אולי נמצא גם מישהו לתיקי האימוצים".

יצחק אליצור מאשר שבידי הוועדה מצוי זה מכבר אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח ולעיין בתיקי האימוץ, אבל הוועדה לא התפנתה עדיין לנושא זה.
גם השופט יהודה כהן אישר שתיקי האימוץ טרם נפתחו.

יוסיפוב עובד במשרה מלאה?

"אני לא יודע אם יש לו עניינים קטנים אחרים שהוא מטפל בהם. הוא עובד בתשלום לפי כמות העבודה. לא נכנסתי לעובי הקורה. אבל יש הסכם עבודה איתו לפי זמן ההשקעה ולפי תעריף מסוים".

מדוע הגיע אליכם החומר של הוועדות הקודמות רק אחרי שנה?

"גם על החומר הזה עבד ועובד יוסי יוסיפוב. החומר הזה כולו ניירת ואנחנו לא מעוניינים בניירת. כל המסקנות שהוסקו על ידי הוועדות הקודמות הוסקו מתוך הניירת. אם הוועדה הקודמת הגיעה בדו"ח שלה למסקנות, אם מתו הילדים או לא, זה לא עניין שלנו. אנחנו לא נכנסים לשאלה על סמך מה שהם הגיעו להחלטה. בשבילנו זה כבר משהו שהוא כבר שפוט. לא יכולים לפתוח אותו מחדש".

אליצור, מזכיר הוועדה, שהיה מרותק למיטתו במשך ארבעה חודשים בגלל מחלה קשה, מוסיף לעניין זה: "הוועדה התחילה בעבודתה טבולה ראסה. עניין אותה רק מה שבא להעיד לפניה. לא עניין אותה מה העידו בוועדות האחרות, אלא אם זה שמעיד מעלה את העניין. במשך הזמן, כשבאו עדים ואמרו שהעידו בוועדה הקודמת, זה נרשם. אם נצטרך להשוות - החומר קיים".

עמי חובב, חוקר ועדת שלגי, שהיה מעורב לפני 30 שנה גם בעבודתה של ועדת הבדיקה הראשונה, ועדת בהלול-מינקובסקי, לא הוזמן להעיד. יצחק אליצור אומר שגם זה בשל חוסר עניין במה שנחקר עד כה. "אין על מה לראיין אותו. אם הוא היה פונה אלינו ומבקש להעיד לפני הוועדה, אין לי ספק שהיו נותנים לו".

על קטלוג החומר שאספו הוועדות האחרות אומר אליצור ממיטת חוליו: "אני מנסה להשיג דרך הטלפון איזה עובד שיקבל ממני הנחיות".

ובינתיים יוסיפוב עושה הכל?

"כיוון שאני לא נמצא כבר ארבעה חודשים הוא לוקח יוזמה ומארגן גם את התיקים מגנזך המדינה ואת חומר הוועדות הקודמות. הוא היחידי, אבל מהשיחות שהיו לי עם יהודה כהן אני מבין שיש מגמה למנות עוד כמה חוקרים כדי לזרז את העניין".

את תגובתו של עו"ד יוסף יוסיפוב, חוקר הוועדה, לא היה אפשר להשיג; עו"ד יוסיפוב ביטל ברגע האחרון פגישה שנקבעה לאחר כמה וכמה שיחות תיאום. למזכיר הוועדה, יצחק אליצור, הדבר לא נראה תמוה, שרק לאחר שנה מיום כינונה, ולמרות שאין לה קשיים תקציביים, מהרהרים חברי הוועדה בשכירת חוקר נוסף.

להורי הילדים שנעלמו, המחכים כבר יותר מ-40 שנה לפתרון התעלומה, הזמן דוחק הרבה יותר. מאות הפניות להעיד, שהפתיעו את הוועדה, מצביעות על האמון והתקווה שהציבור הזה תולה בה.

"אני חושבת שהוועדה טובה, מסורה מאוד, שהעניין יקר לה", אומרת דרורה נחמני רוט. "אני חושבת שצריך לתמוך בוועדה ולעזור לה להמשיך ולהצליח במלאכתה".

ולי עדיין לא ברור במה זכתה הוועדה לסניגוריה כזאת. 650 עדויות שמעה הוועדה עד כה, מספר המזכיר אליצור. 170 עדים שהוזמנו — לא הופיעו; אחדים מהם התחמקו גם אחרי שהוזמנו שלוש וארבע פעמים.

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "האנדרלמוסיה לא פוסחת על משרד הפנים" מאת יגאל משיח, שפורסמה לראשונה ב-12.7.1996

מכתב למערכת: שאלה פרובוקטיווית פורסם בתאריך 19/07/1996

בתגובה על הזכרת שמי והעדות שלי, על ידי עו"ד דרורה נחמני-רוט, בכתבה העשירית בסדרה הארסית על "גורל ילדי תימן" אני מבקש להצהיר שלושה דברים:

ראשית, לא "באתי לברך ונמצאתי מקלל", אלא הצהרתי מה שהצהרתי בבית המשפט כדברי אמת ורק האמת.

שנית, לא אמרתי אף-פעם בבית המשפט שהיה הבדל בין צורת ניהול מחנות עולים לאנשי מערב אירופה, לבין ניהול מחנה לעולים מתימן. אמנם נשאלתי בצורה פרובוקטיבית שאלה כזאת, אבל ציינתי אז בשיחה בבית המשפט שלא היו אצלי כל הבדלים לרעה בגישה לציבור העולים על סמך שיקולים עדתיים, פוליטיים, גזעיים, או אחרים.

שלישית, במחנות של עולים מערביים לא היו מקרים שבהם שלחו ילדים "בכוח" לבתי חולים, פשוט מכיוון שההורים במחנות אלה היו מעוניינים בטיפול מקצועי ושיתפו פעולה עם צוות המחנה.

מנשה האוזר, רמת גן

* אל הכתבה הראשונה בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות