בשנות ה-50 החוק היה פרוץ, וילדים נשלחו לאימוץ בחו"ל - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשנות ה-50 החוק היה פרוץ, וילדים נשלחו לאימוץ בחו"ל

לכתבה
עולים מתימן על המטוס בדרכם לישראל, 1949טדי ברונר / לע"מ

הוכחה ראשונה: בשנות ה-50 אכן הוצאו ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. עסקנית בכירה בויצ"ו אנגליה אימצה בשנת 1953 ילדה ישראלית, כנראה בת ליהודייה ממוצא רומני. "אני הילדה הראשונה שהתירו להוציא לאימוץ מישראל", מספרת הבת בראיון ל"הארץ". האם נשלחו בעקבותיה גם ילדים תימנים?

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 23/02/1996

רבים מילדי תימן שנעלמו בשנים 1954-1949 מתו ממחלה ונקברו בלי ידיעת הוריהם. אבל מה קרה ליתר? האם הם נחטפו או נמסרו לאימוץ? לאחר שלושה חודשי תחקירים ושיחות עם עשרות עדים, נראה לעיתים כי ההבדל הוא סמנטי בלבד, עניין של הגדרה וניסוח. עדים שטענו בלהט כי לא יתכן שיהודים יעשו דברים כאלה ליהודים, סיפרו באותה נשימה איך טולטלו ילדים תימנים מבית התינוקות לבית החולים בלי רישום מסודר של זהותם, כיצד נותק משום כך הקשר עם הוריהם והם הועברו לויצ"ו, למטרות אימוץ, מבלי שנעשה ניסיון רציני לאתר את ההורים.

למעלה משמאל, אסתר גולן (בתמונה משנת 1948), ומימין, תמונה שצילמה של מחנה ראש העין, ב-1950

נציגי כל מוסד שהחזיק בילדים טוענים שזה לא היה תפקידם לאתר את ההורים, ומטילים את האחריות על המוסד הבא, זה שאליו שלחו את הילדים, או שהם מאשימים בניתוק את הקורבנות, את ההורים עצמם. אילו נעלמו היום מאות ילדים בצורה דומה — ורבים מהם היו נמסרים לאימוץ, זה היה בוודאי מוגדר "חטיפה".
במבט לאחור, ישראלים רבים מדי מוכנים לתרץ זאת בקשייה של מדינה צעירה, שנאלצה לקלוט המוני עולים בזמן קצר.

בתוכנית "עובדה" בערוץ השני הובאו ביום שלישי שעבר כמה סיפורים של חטיפות ממש. אבל המרחק בין "חטיפה לאימוץ" לבין "מסירה לאימוץ" בפרשת היעלמם של ילדי תימן אינו גדול. כך חשבו בוודאי הגורמים המוסמכים, כאשר השתיקו במשך עשרות שנים את המידע שהיה בידם על המסירה לאימוץ. עמי חובב, חבר ועדת הבדיקה הראשונה והחוקר הראשי של ועדת הבירור השנייה, אישר לפני שבוע בראיון ל"הארץ" כי עשרות, אם לא מאות ילדים נמסרו לויצ"ו לאימוץ, אבל ממצא מרעיש זה לא נכלל, משום מה, במסקנותיהן של שתי ועדות הבדיקה.

פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, החליטה להתראיין בפעם הראשונה כדי ללמד סנגוריה על עבודת הצוות הטיפולי באותם ימים. כמו רבים אחרים היא אומרת: "אי אפשר לשפוט את המעשים אז, על רקע האנדרלמוסיה במחנות העולים, על פי אמות המידה של היום". היא השתדלה מאוד לקיים מידה מסוימת של תיעוד וסדר בתוך האנרכיה. היתה לה מחברת קטנה, כמו מחברת בית ספר, ובה רשמה בקפידה את כל מעשיה, מי הגיע אליה לבקשת סיוע, פרטי המקרה, והעזרה שניתנה. המחברת הקטנה מילאה את מקומם של טופסי דיווח וגם בה כתבה רק בזכות איזה רגש אחריות אישי.

יום אחד, מספרת פנינה פלמון, ליוויתי שלושה ילדים מבית החולים רמב"ם בחיפה למעון הילדים של ויצ"ו "אם וילד" בתל אביב. הילדים התגברו בבית החולים על תת תזונה קשה ונזקקו להבראה. ב"אם וילד" (המוסד הישן ברחוב המלך ג'ורג') הסכימו לקבל רק שני ילדים ופלמון, בלית ברירה, העבירה את השלישי למוסד של ויצ"ו ברמלה. "ולמי דיווחת", שאלתי אותה. פנינה פלמון משיבה בכנות. אם זיכרונה אינו מטעה אותה היא דיווחה להנהלת המחנה בעין שמר, אבל אינה יכולה להעיד שמישהו אכן רשם את הדיווח. "קבלה לא נתנו לי".

כך או כך, היא רשמה הכל במחברתה הקטנה וסיפרה גם לאמהות היכן ילדיהן. אם הגיעו האמהות מעין שמר לויצ"ו בתל אביב, מצאו את הילדים ולקחו אותם בחזרה — היא אינה יודעת. זה לא היה תפקידה. היא מסרה אותם לויצ"ו ועשתה בכך מעשה חסד, לפנים משורת הדין, כי לא נמצא מי שילווה אותם למעון בתל אביב. איש לא שאל אותה עליהם מעולם. איש לא ביקש להציץ במחברתה.

ד"ר מרדכי מ' היה רופא צעיר בבית החולים דג'אני ביפו בתחילת שנות החמישים. למחלקת הילדים הגיעו לדבריו עשרות ילדי עולים במצב בריאותי קשה, לא רק ילדי תימנים. הילדים התימנים סבלו בעיקר מתת תזונה והתייבשות. רק מעטים הגיעו בליווי הוריהם. אם לא אותרו ההורים עד שהחלימו, נמסרו הילדים לויצ"ו. במשך שנות עבודתו במחלקה נמסרו, לדבריו, עשרות ילדים לויצ"ו.

החוקר עמי חובב, סיפר לתומו כי מתוך כל תיקי האימוץ שבדק, סינן בין 2,000 ל-3,000 תיקים רלוונטיים לחקר היעלמותם של ילדי תימן. שיטת הסינון היתה פשוטה: כל תיק של ילד בעל שם עם צלצול תימני, נחשב רלוונטי. במלים אחרות, לפחות 2,000 ילדים בעלי שם תימני נמסרו לאימוץ בשנים 1994-1949. מתוך אלה סינן חובב את תיקיהם של הילדים שנמסרו לאימוץ בשנות החמישים. חובב, המנסה בדרך כלל לצמצם את ממדי הטרגדיה, אומר שהיו עשרות, אולי מאות של ילדים כאלה, שאבד הקשר עם הוריהם והופנו לויצ"ו לאימוץ.

לאלה יש להוסיף את תיקי האימוץ של ילדים שלשמם לא היה צלצול תימני: ילדים שהגיעו לבתי החולים בלי פרט מזהה, ושם ניתן להם שם כטוב לבם של אנשי הסגל. לעתים קיבלו הילדים שם חדש כשהגיעו למוסדות של ויצ"ו. תיקי האימוץ של ילדים אלה לא נבדקו כלל על ידי ועדות הבדיקה הקודמות.

אסתר גולן: "אם ילד התחיל לקדוח שלחנו אותו מיד לבית חולים. לא תמיד שלחנו ילד מזוהה. לא היה זמן לבדוק, חששנו מפוליו, לא היה זמן לחפש את האם, או לוודא מי בדיוק הילד"

שמועות רבות מסתובבות על מסירת ילדים לאימוץ בחו"ל, אבל עד כה לא היתה הוכחה חד משמעית לכך. כבר באוקטובר 1953 התפרסמה ב"הארץ" ידיעה מזעזעת על "ציד נפשות" של ילדים לאימוץ, ובה התייחסות ישירה לאימוץ בחו"ל. "אשתקד נתנו בתי המשפט כ-150 צווי אימוץ ובתי הדין הרבניים 30", נכתב בידיעה. "אולם ישנן הרבה משפחות המבקשות לאמץ ילדים, ו'ציד נפשות' של ילדים לאימוץ יוצר לעתים בעיות מסובכות, למשל כשהמאמצים הם תושבי חוץ או תיירים הרוצים להעביר ילדים לחו"ל".

לפני שבוע, אגב שיחה עם עובדת ויצ"ו שביקשה לא לפרסם את שמה, עלינו על עקבותיה של ילדה שנמסרה לאימוץ לאזרחית בריטית והוצאה מהארץ. זה היה בעקבות שיחה עם אסתר גולן, אחות במעון "אם וילד" של ויצ"ו במחנה העולים בראש העין. גם אסתר גולן, כמו פנינה פלמון, הסכימה להתראיין כדי לספר כיצד היינו, לתאר את העבר במשקפי העבר, כדבריה.

"המעון היה בית תינוקות יומי. האמהות היו מביאות את הילדים בבוקר ובאות לקחת אותם אחר הצהריים. קרה לא פעם שלא באו לקחת והילד נשאר במעון. לא ידענו מאיזה אוהל הגיע הילד. רישום הרי לא היה".

ומה עשיתם כשלא הגיעה האמא?

"ביקשנו מאמהות אחרות שיעזרו לאתר את המשפחה".

כיצד זיהיתם את הילדים?

"לילד היה שם על המיטה, עד כמה שהבנו את השם. המטפלות היו אשכנזיות והשמות האלה היו מאוד מוזרים לנו".

כלומר ילדים הגיעו למעון, חזרו ובאו, אבל לא נעשה ניסיון ממשי ללמוד את שם הילד?

"לא כל כך הבנו את התרבות שלהם. הנה סיפור שיאפיין לך את המצב. היה אז שיתוק ילדים. פחדנו מאוד מהמחלה הזאת. הסימפטום הראשון היה חום גבוה. אם ילד התחיל לקדוח והיה אמבולנס בסביבה, שלחנו אותו מיד לבית חולים. לא תמיד שלחנו ילד מזוהה. לא היה זמן לבדוק, חששנו מפוליו, היה אמבולנס בסביבה, לא היה זמן לחפש את האם, או לוודא מי בדיוק הילד. וכשהגיעה האם, אמרנו לה שהילד בבית חולים, אבל לא תמיד ידענו אם זו אכן האם. הזיהוי נעשה רק על פי פתק לא ברור על המיטה. תווית זיהוי על ידו של הילד לא היתה.

"ולפעמים נפטרו האמהות. למי ניתן את הילד? האבות לא הכירו אותם. אז איך בכל זאת מחזירים את הילד לאבא, אם לא הגיעה האם? — ממתינים עד שיילקחו כל הילדים ונותנים לו את הילד שנשאר. הוא לא הכיר את הילד. לקח מה שנתנו לו. אולי שלו, אולי לא. אז תאר לך מה קרה אם נפטרה האמא והילד נשלח מהמעון לבית חולים. לא היה מי שיזהה אותו. האבות לא הכירו את התינוקות. כשלא נמצאו ההורים, הוחזרו הילדים מבית החולים אלינו למעון".

בתמונה: פנינה פלמון (עומדת) במחנה עין שמר, 1949

כמה זמן החזקתם בהם?

"זה היה מעון יום. לא היו תנאים להלין תינוקות ולגדל אותם. בלית ברירה העברנו אותם למעון ויצ"ו בתל אביב. שם היו תנאי מחיה מתאימים. מאשימים אותנו, האשכנזים, בדבר שלא היה ולא נברא. מאיפה משולם מגרד את כל סיפורי החטיפות".

אם לא היו חטיפות, על מה צריך לדבר היום? על היעלמויות בגלל איבוד הקשר עם ההורים?

"בשביל מה לחטוף. היו אז הרבה ילדים ללא הורים ולא היה מי שיאמץ אותם. למה לחטוף — רק תקחו".

רק תקחו. ואכן, עסקנית בכירה בארגון ויצ"ו באנגליה, שגייסה תרומות רבות לארגון בישראל, ביקשה לאמץ ילדה. "זה לא היה קל", מספרת עובדת ויצ"ו שהכירה אישית את העסקנית מאנגליה. "זה לקח המון זמן עד שאפשרו לה לאמץ את הילדה ולהוציא אותה מהארץ. אבל היא הפעילה פרוטקציה וזה הסתדר".

איתרנו את האם המאמצת בדירתה בלונדון. אשה נעימה מאוד, לא בקו הבריאות, אישרה את הסיפור. מייק, בעלה של הבת שרה (השמות המלאים שמורים במערכת), נכנס לבקר באמצע השיחה ואישר גם הוא את העובדות. ביקשתי ממנו לשאול את אשתו אם תסכים להתראיין. "הנושא רגיש במקצת", אמר מייק באנדרסטייטמנט בריטי.

עד לשיחה עם שרה ביקשתי לברר את הצדדים החוקיים של האימוץ. פניתי אל בלומה מלצר, שהיתה מאז שנות השישים ועד פרישתה האחראית על טיפול בהורים לא נשואים ואימוץ ילדים בשירות למען הילד של משרד הרווחה.

מי רשאי לאמץ ילד ישראלי?

"החוק אומר במפורש שצריך להיות אזרח ישראלי בעל תעודת זהות. חוק האימוץ אוסר למסור ילדים לתושב חוץ".

ולפני שהתקבל חוק האימוץ?

"לפני חוק האימוץ צריך היה לנהוג על פי החוק המנדטורי, שגם הוא אסר על הוצאת ילדים מהארץ למטרות אימוץ. השנים 1949 עד 1955 לא היו כמובן בסמכותי, אבל החוק הזה היה יותר מקדוש. היו פניות רבות של יהודים טובים שעשו ותרמו רבות למען ישראל, והרגישו בזכות כך שהם ראויים להוציא ילד מהארץ. זה לא עזר להם. המאמץ חייב להיות אזרח ישראלי תושב ישראל".

צבי טימור, דובר משרד העבודה והרווחה, התלבט יומיים בשאלה. בסופו של עניין הכתיב לי את התשובה הבאה: "אין לי שום מידע על אימוצים לחו"ל בשנים 1949 עד 1954. האימוץ התנהל אז דרך העיריות הגדולות. השירות למען הילד הוקם רק לפני כשלושים שנה. תיקי האימוץ רוכזו, ויש להניח שהם נמצאים בשירות למען הילד".

בתה של שרה ענתה לטלפון: "אמא, מישהו מחוץ לארץ עם מבטא זר". שרה לא ידעה על פרשת ילדי תימן. הסברתי לה איזו חשיבות היסטורית יש לכל עובדה שעשויה להאיר את אירועי אותם ימים, ושאלתי אם היא מוכנה לחשוף את סיפורה לצורך זה. "כן", אמרה שרה, "זה בסדר גמור, אולי אפילו תוכלו לעזור לנו. ייתכן שאבוא לישראל ולנסות לאתר את אמי הביולוגית".

שרה אומצה ב-1953. אמה, אז עסקנית בכירה של ויצ"ו באנגליה, באה למעון הילדים של ויצ"ו בירושלים. "היא התאהבה בי מיד, כך היא מספרת". שרה אינה יודעת אם נלקחה מהמעון אחרי הביקור הראשון או בביקור אחריו. "אמי סיפרה לי שאני הילדה הראשונה שהתירו להוציא לאימוץ מישראל".

האם אומצת באופן חוקי?

"כן. גם בישראל וגם באנגליה".

בסוף שנות השישים באה שרה לישראל ונפגשה עם עובדת משרד הרווחה. העובדת מסרה לה את שם אמה הביולוגית על פי האינפורמציה שבתיק האימוץ, ואמרה לה שאמה היתה כנראה ממשפחה שבאה לישראל מרומניה. "ההורים של אמי הביולוגית היו כנראה מאוד דתיים", מספרת שרה. "היא לא היתה נשואה. וההריון היה טראגי. סיפרו לי שהיא ילדה אותי במוסד ויצ"ו בירושלים. אחר כך ויתרה עלי ומסרו אותי לאמי".

בשנות ה-50 היה תור של אנשים שביקשו לאמץ ילדים, הליכי האימוץ החוקיים היו לרוב חסרי בסיס משפטי ולצדם התקיים שוק שחור של ילדים שנמכרו לאימוץ

וניסית לאתר את אמך הביולוגית, בביקורך אז בארץ?

"לחצאין. היססתי. זו החלטה קשה מאוד. אני מנסה להחליט מאז".

איזה מין "אימוץ חוקי" זה

מדבריה של אסתר גולן, שהיתה עובדת סוציאלית בראש העין, אפשר להבין שהליכי האימוץ בשנות ה-50 היו מסודרים, מה שמוגדר "אימוץ חוקי" היה אכן חוקי ובכלל, לא היתה אז דרישה לאמץ ילדים ולכן לא היה צורך לחטוף. ארכיון "הארץ" מאותן שנים שופע ידיעות וכתבות המספרות סיפור אחר. ידיעה מאוקטובר 1952 מדווחת על רשימה ארוכה של מאות המעוניינים באימוץ ילדים, הנאלצים לחכות כשנתיים עד לקבלת הילד.

לא כל מקרי האימוץ באותן שנים היו חוקיים. במרס 1956, בכתבה על "אימוץ ילדים רשמי וחשאי", כתב מרדכי ארציאלי על מה שהגדיר "בעיית הצבע": "רוב הילדים העומדים לאימוץ הם מבני עדות המזרח, אך רוב המשפחות המעוניינות באימוץ ילדים נמנות עם העדה האשכנזית. הן מעדיפות ילד 'לבן'. הן מבקרות במוסד שבו נמצאים הילדים ושואלות מפעם לפעם אם הגיע 'איזה לבן'. וכשהתשובה השלילית חוזרת ונשנית, הן נאלצות לבחור לבסוף בילד שחום".

משום כך התפתח לדברי ארציאלי "שוק שחור לתינוקות לבנים הנמסרים לאימוץ באורח פרטי". לדעתו, אפשר להבין את המשפחות הפונות אל השוק השחור כדי לאמץ ילד: "דבר זה נובע בעיקר מן השאיפה לטשטש ככל האפשר את עקבות האימוץ". במשרד הסעד (קודמו של משרד הרווחה) אמרו לארציאלי, "כי אין אפשרות להילחם בנגע מאחר שאין חוק בארץ אשר יחייב איש המגדל ילד לא שלו לבקש היתר על כך". ועוד כתב ארציאלי: "לדעתו של השופט המחוזי ד"ר יצחק קיסטר, שבידו מרוכזים כל מקרי האימוץ שבוצעו בשנים האחרונות באישור בית המשפט המחוזי בתל אביב, גדול מספר מקרי האימוץ הלא-רשמיים ממספר המקרים הרשמיים".

גם מאחורי המלים "אימוץ חוקי" הסתתר בשנות ה-50 הליך שונה לגמרי מזה המוכר לנו היום. בשנת 1955 פורסמו אמנם "תקנות בדבר סדרי דין בענייני אימוץ", אבל באפריל 1956 עוד תיארה ד"ר אילזה לינדנשטראוס את המצב במלים חריפות וחד משמעיות: "בינתיים שורר תוהו ובוהו גמור בענייני אימוץ ילדים". החוק הישראלי המסדיר את הליכי אימוץ הילדים התקבל רק ב-1960. בינואר אותה שנה סיכמה אסתר ברזל ב"הארץ" את המצב עד אז: "ב'ירושה' שקיבלנו משלטון המנדט לא היה חוק מיוחד הנוגע לאימוץ. אף על פי כן נוהגים בתי המשפט האזרחיים לתת צווי אימוץ, אלא שבהעדר בסיס משפטי של ממש תלויים אלה על בלימה. כדברי ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט המנוח שניאור זלמן חשין: 'ניתנים צווי אימוץ... שבוע שבוע בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש-לא-היקש ובדרך של פירושים דחוקים, פלפול ואשליה'".

התמונה של שנות ה-50 הולכת ומתבהרת, אם כן: היה תור גדול של אנשים שביקשו לאמץ ילדים, הליכי האימוץ החוקיים היו במקרים רבים חסרי בסיס משפטי, לצדם התקיים שוק שחור של ילדים שנמכרו לאימוץ, והורים מאמצים רבים ביקשו לטשטש את הקשר בין הילד שאימצו לבין הוריו הביולוגיים. בתוך התוהו ובוהו הזה נעלמו עשרות רבות או מאות ילדים תימנים, זהותם אבדה או נמחקה, הם הועברו ממוסד למוסד, לפעמים קיבלו שמות חדשים בדרך, והם נמסרו לאימוץ מבלי שנעשה ניסיון ראוי לשמו לאתר את הוריהם.

בכתבה מ-1960 מצוטט השופט שניאור זלמן חשין: "ניתנים צווי אימוץ... שבוע שבוע בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש-לא-היקש ובדרך של פירושים דחוקים"

במצב החוקי הפרוץ ששרר אז, התירו הרשויות להוציא ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. בכמה מקרים, והאם היו ביניהם ילדים תימנים — עוד לא ידוע. אבל העובדה שילדים נמסרו לאימוץ בחו"ל מעוררת את השאלה, מה אומר הדבר על החברה הישראלית של אז? המשפטנית ד"ר כרמל שלו מוצאת הקבלה מסוימת למצב בקוריאה באותן שנים. במלחמה בין שני חלקי קוריאה השתתפו לצד הדרום כוחות או"ם, רובם אמריקאים. "ילדים קוריאנים רבים אומצו אז על ידי חיילים אמריקאים", אומרת שלו. "זה היה מעין אימפריאליזם תרבותי: היתה אווירה של חוסר יציבות, המוני פליטים נעו ממקום למקום, ילדים אבדו להוריהם ונאספו לבתי מחסה. הם לא ננטשו, ייתכן שהוריהם חיפשו אותם, אבל הם נראו כיתומים. והאמריקאים, מתוך כוונה טובה שלובה בגישה מתנשאת, חשבו שהם יכולים להציע לילדים חיים טובים יותר ואימצו אותם".

גם היום, מדגישה ד"ר שלו, כאשר נעשים אימוצים בין-מדינתיים, "מדינות אינן גאות בזה שהן מייצאות ילדים. אלו בדרך כלל מדינות עניות, כמו הודו, סין (בעיקר בנות), רומניה, קולומביה או ברזיל. וכשאנחנו באים למדינה זרה, ובודקים אם ילד מטופל או מוזנח לפי המושגים שלנו, זו עלולה להיות טעות, כי הסטנדרטים שונים. חשוב גם לבדוק היטב אם יש הסכמה של ההורים לאימוץ: במקרים של אימוץ במדינה אחרת קל ליפול לשטחים אפורים בין חוקיות לבין אי-חוקיות".

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "ההתנהלות הבעייתית של ועדת החקירה הממלכתית" מאת יגאל משיח, שפורסמה לראשונה ב-5.7.1996

* אל הכתבה הראשונה בסדרה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות