העדויות שלא סופרו בוועדה לחקר היעלמם של ילדי תימן - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העדויות שלא סופרו בוועדה לחקר היעלמם של ילדי תימן

לכתבה
משפחה יהודית מחוץ לבית הבוץ שלה בעדן, תימן, 1949אי־פי

גם הישראלים הספקנים ביותר יתקשו להתעלם מהעובדות הנחשפות בוועדת החקירה הממלכתית. מאות הורים משוכנעים שילדיהם חיים אי-שם וקצתם עדיין מקווים להתראות איתם. עדויות חדשות, שלא סופרו לוועדה, מבקשות עכשיו לזעזע את יסודות הגרסה הרשמית

תגובות

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 08/12/1995

תרשום מה שאני אומר לך, מבקש אברהם פנחס. "עוד מעט תגמור הוועדה של השופט יהודה כהן וגם אם יכתבו שם כמה שזה היה נורא, שאולי היה קשר, בטח יסבירו שזו היתה ראשית המדינה, שהיה בלגן גדול ושהרבה ילדים באמת מתו. זה הכל. המדינה הרי לא תתגייס למצוא את אח שלי. הכל ימשיך. העדה תמשיך לחיות בחרדת גילוי עריות, סבתא תחלום שמצאו לפחות את הקבר, והבנים ימשיכו לגלגל סיפורים, מדור לדור, שלא נשכח".

ילדים שמתו המשיכו לקבל דואר רשמי, צווי גיוס או זימון למדידת מסיכת הגז. כל יוצאי תימן שראיינתי סיפרו לי על "המעטפות האלה בדואר", ומי שהתמזל מזלו ונחסכה ממנו גרידת הפצע, תיאר את כאבי הקרובים. גם לרשל, בתם של יונה ודוד עומיסי, נשלח צו גיוס. 18 שנים לפני אותו יום, ב-1950, הודיעו לאמה, ילדה תימנייה בת 13 בהריונה השני, שהתינוקת שלה מתה. "פתחתי את המעטפה", מספרת האם, "והתחלתי לבכות. לא נרגעתי. ישבנו כל המשפחה מסביב לנייר ובכינו. אין לה קבר לרשל, לא היתה הלוויה, לא ישבנו עליה שבעה, אבל על הנייר בכינו, כאילו היה בן אדם. ראיתי אותה בת 18, במדים, חיילת יפה".

הצו נשכח, אבל ערב אחד, כמה חודשים אחרי מועד הגיוס, דפקו בדלת שני שוטרים צבאיים. "אמרתי להם שרשל נעלמה ברמב"ם בגיל שבעה חודשים, לפני 18 שנים, הלוואי והייתי יכולה למסור לכם אותה. השוטר הסתכל עלי ואמר, רשל, על מי את עובדת? אמרתי לו אני האמא, אני לא רשל, הבאתי אותה בגיל 13, בשביל זה אני נראית ככה צעירה, אבל הם צחקו עלי, תפסו אותי ביד כמו שאני עם החלוק, דחפו אותי למכונית, ונסענו למעצר. ישבתי איזה ארבע-חמש שעות ובכיתי על הילדה ועל עצמי. אני בוכה והם כותבים, עד שבאה המשטרה וכמה קצינים ושלחו אותי הביתה".

וכך זה נמשך. עד שהסתדרה הניירת הצבאית עם המציאות המשיכו השוטרים הצבאיים לבקר בלילות. ערב אחד תפסו את הבת רחל. "אני אחותה", אמרה רחל והציגה תעודת זהות. "שינית אותיות", אמר השוטר הצבאי, "עשית לנו מרשל רחל. אנחנו נראים לך כאלה אהבלים?".

"רחל זה על שם רשל, אחותי שנעלמה", הסבירה האחות. הפעם לא היה מעצר. אחרי שהרפתה מהם לשכת הגיוס, הסתער משרד הפנים. פעם בארבע שנים, לפני הבחירות, מגיע אל רשל כרטיס הבוחר ומתחילות הדמעות, מין "יזכור" שכזה, באדיבות המחשב שלא עודכן.

מימין, משפחת עולים במטוס מתימן ב1949. משמאל, סעידה סירי. לפי מסמכי משרד הפנים, בנה יחיא, שמת ב-1950, "חדל להיות תושב" ב-1962
בן רוטנברג ויואב רוקאס

בכינו אבל לא התאבלנו

יונה עומיסי נישאה בתימן בגיל 11. שנה אחר כך עלתה ארצה עם הוריה, ילדה בהריון. הבעל נשאר בינתיים בתימן. את רשל ילדה במעברת יקנעם, באוהל, בצד הכביש הראשי בתוך רעש המשאיות. אחרי הלידה באו לקחת את הילדה למעון הילדים. "לא הבנתי למה, אבל הסכמתי. אמרו שמי שלא ייתן את הילדים לא יקבל אוכל. הייתי מביאה אותה בבוקר ולוקחת אותה לאוהל בארבע".

למה נשלחה הילדה לרמב"ם?

"יום אחד באה האחות ואמרה שהילדה חולה מאוד. שאלתי מה יש לה, נבהלתי נורא. אמרו לי, יש לה שלשול וצריך לקחת אותה לבית חולים".

הילדה היתה חולה?

"אולי. הייתי ילדה בת 13, תמימה, פחדנית, פתיה. מה יודעת ילדה בת 13 על מחלות ילדים. לקחנו אותה לרמב"ם, האחות ואני".

שלמה גהסי: ביום הזיכרון בצפירה אני קם ועומד, אבל איפה הצפירה לשואה שלנו, לזכר מכת הבכורות של התימנים"

כמה זמן היא היתה ברמב"ם?

"חודש".

חודש, אז אולי היא באמת היתה חולה.

"אולי. אבל היא הבריאה. הייתי באה כל יום. באה בבוקר והולכת אחרי הצהריים. תאמין לי, היא הבריאה לגמרי. היתה שמחה, הלחיים שלה היו אדומות כמו פרח".

לא ביקשת לקחת אותה הביתה?

"ביקשתי והם אמרו, עוד לא הבריאה. ביקשתי עוד פעם והם אמרו, לא. הייתי יושבת איתה כל היום, עד שהיו מגרשים אותי, וראיתי אותה בריאה לגמרי. הייתי באה לפני שבאה האחות, יושבת איתה, משחקת איתה. האחות היתה באה אחרי. היתה שואלת אותי, איך נכנסת, אמרתי לה, הסתדרתי, נכנסתי. ככה תפשתי ששיקרו אותי".

מה תפשת?

"ששיקרו אותי וגנבו אותה. באותו היום באתי לחדר הילדים לפני האחות ושיחקתי איתה במיטה איזה חצי שעה. היא היתה בריאה לגמרי, תאמין לי. לפני שתבוא האחות, הלכתי והתחבאתי במרפסת, שלא תצעק עלי שנכנסתי בלי רשות. חיכיתי קצת ואז חזרתי לחדר והילדה פתאום איננה. שאלתי את האחות, איפה הילדה? והאחות אומרת לי, מצטערת, הילדה מתה. מה זה מתה, אני אומרת לה, הייתי איתה לפני איזה עשרה רגעים, פה, שיחקתי איתה, במיטה הזאת, מה זה מתה. והאחות אומרת לי, מצטערת, היא מתה, ומרוב שנבהלה ברחה ממני".

איך הגבת?

"הייתי ילדה בת 13. הלכתי למשרד, בכיתי, צעקתי, קרעתי את החולצה".

הראו לך את הילדה?

"לא הראו לי אותה ולא כלום. חזרתי ליקנעם ובכיתי. בעלי היה בתימן. וכל אותו הזמן האחות בחדר הילדים ביקנעם לא אמרה כלום. הייתי ילדה. לא ידעתי מה זה תעודת פטירה. לא ראיתי קבר. לא ראיתי את הילדה. אני רק זוכרת אותה יפה ובריאה כמו פרח, איזה עשרה רגעים לפני שברחתי למרפסת להתחבא מהאחות".

התאבלתם עליה?

"בכינו, אבל לא התאבלנו. היא לא מתה. לא יכול להיות. אם לא הייתי רואה אותה כמה ימים — זה משהו אחר, אבל שיחקתי איתה כל הבוקר. מה פתאום מתה?"

אחרי שנתיים עלה ארצה האב, בעלה של יונה, והתחיל לחפש. ברמב"ם לא מצא זכר. כאילו לא אושפזה שם. שלחו אותו לחברה קדישא, גם הם לא שמעו דבר. במשך החיפושים נמצא גם מישהו שביקש אלפיים לירות תמורת גילוי אתר הקבורה. "אין מצבה אבל שם קברו את הילדה, תחפרו ותמצאו אותה". מאיפה יגרד עולה חדש במעברת אוהלים אלפיים לירות תמורת הבטחה מעורפלת וסימון באדמה?

לסיפור הטרגי הזה יש גם המשך מהסרטים. שנים אחר כך נשלחה יונה עומיסי לטיפול אל גינקולוגית בחיפה. הרופאה נראתה לה מוכרת, מישהי יצוקה בזיכרון רע, מעורפל מאוד. הטיפולים נמשכו, פני הרופאה המשיכו לבקש פשר, והתמונה נשארה מעורפלת כשהיתה. יום אחד לקחה את בתה איתה. הבת המתינה לאם בין המטופלות האחרות, ששוחחו ביניהן ומישהי הזכירה את בתה המאומצת של הרופאה. רחל סיפרה זאת לאמה. "פתאום נזכרתי. הרופאה הזאת היתה ב-1950 האחות בחדר הילדים ברמב"ם".

מה עשית?

"המשכתי לבוא לביקורים, עוד לא שאלתי אותה כלום, אבל היא כבר הבינה. יום אחד היא שאלה אותי אם לקחו לי ילדה ברמב"ם".

ככה סתם ביום בהיר, היא שאלה אותך? נשמע מוזר.

"כן. הייתי המומה. אמרתי לה, נכון, ומרוב שהייתי המומה לא שאלתי כלום. קמתי וברחתי".

וזה הכל? זה נשמע קצת לא הגיוני.

"ככה זה היה. אבל לפני החג קניתי עציץ ובאתי אליה לדבר. היא לא פתחה לי, שמה את השרשרת על הדלת. התחלתי לצעוק עליה, מה זה שרשרת, עד עכשיו הייתי מטופלת שלך ועכשיו שרשרת! לא עזר לי, היא לא פתחה יותר".

מה עשית, הלכת למשטרה?

למעלה, יונה עומיסי: "הייתי ילדה בת 13, לא ידעתי מה זה תעודה פטירה". למטה: לולאה סאלה (עם בנה, אברהם פנחס): "מה זה מת, אמרתי לאחות, ככה מתים ילדים?"
יואב רוקאס וירון קמינסקי

"למשטרה? לקחתי תרמוס והלכתי לשבת בתחנת האוטובוס מול החלון שלה, אולי תדבר אתי, אולי תבוא הילדה לבקר".

ככה היא ישבה ימים, בתחנת אוטובוס מול התריס המוגף, ממתינה לבתה שתחזור מהעבר.

ואולי זאת לא הבת שלך, ואולי אין לה בת מאומצת בכלל?

"אז שתדבר אתי. למה היא לא מדברת אתי? בתחנת האוטובוס איפה שהייתי יושבת ומסתכלת בחלון, תפסה אותי שכנה אחת ואמרה לי, שמעי, אני יודעת מה העניין. זה נכון, לרופאה יש ילדה מאומצת והיא גרה בנהריה".

המשכת לבוא אל הרופאה, לחקור?

"באתי ודפקתי לה בדלת, פעם ועוד פעם, והיא מאחורי השרשרת. בפעם האחרונה היא צעקה לי, תלכי ולא — אני קוראת למשטרה. אמרתי לה, בבקשה, אני אשמח לדבר אתם. חיכיתי איזה עשרים רגע לפני הדלת והמשטרה לא באה".

סיפרת לוועדה את הסיפור הזה?

"לא, לא הלכתי להעיד בוועדה. דווקא ביקשו ממני שאבוא, אבל המכתב — שלחו אותו בדואר רשום ושכחתי לקחת אותו מהדואר. תראה צחוק. ביום שלקחתי אותו צילצלו אלי מהוועדה לשאול למה לא באתי. אמרתי להם, תסלחו לי מאוד, אבל המכתב שלכם הוצאתי אותו רק היום. דווקא רציתי לבוא. עשו לי עוד תור ואני עוד מחכה".

קיבלתי מיונה עומיסי את כתובתה של הרופאה בחיפה, איתרתי את מספר הטלפון והתקשרתי. אשה סימפטית הרימה את השפופרת. הצגתי את הנושא והנועם נעלם. "אין לי כל קשר עם הדבר הזה", אמרה הרופאה וטרקה את הטלפון.

שלמה גהסי: "לאבא אמרו ששלום מת. מת וזהו. בלי גופה, בלי קבר" (צילום: ירון קמינסקי)

הינדיה ברטי: "הייתי ילדה בת 15, ובהריון שני" (צילום: יואב רוקאס)
ירון קמינסקי ויואב רוקאס

גם זה ההיסטוריה שלנו

יונה עומיסי עדיין גרה ביקנעם, בבית בורגני חמים, מרוכך בשטיחים, לא רחוק מהמקום שהיו פעם האוהל והצריף. באתי לשמוע סיפור אחד ומצאתי את עצמי מוקף רוחות רפאים, נעדרים, סיפורי מוות בלי קברים, כל משפחה ואבלה שלא תם. יונה הציעה להוביל אותי אל סיפורי העיירה האחרים. הלכנו באפלה, בין הווילות שבנה דור הבנים על צלע ההר, גבוה מעל העמק ועיר האוהלים של אבא ואמא, ועד שהגענו לביתה של לולאה סאלם, הנמיכו שמי החורף, ובתוגה שלפני הגשם היה משהו מתאים כל כך לסיפורי מות ילדים.

"נתחיל אצל לולאה ונמשיך הלאה", אמרה לי יונה. "כל יקנעם יצאה לחתונה, נשארו רק הזקנים, זה טוב". הלכנו בין הווילות של הבנים, האחים, הגיסים, הכלות והחמות, משפחה צפופה אחת על צלע ההר, סמוך לזיכרונות. ועד שהגענו נאספו אצל לולאה הבן והנכד לעזור בתרגום. מצאנו אותה מול הטלוויזיה, סבתא ציורית בבגדי פולקלור צבעוניים, חמושה בשלט-רחוק. "אמא, זה האיש מהעיתון", הציג אותי הבן אברהם. "בעזרת השם ימצא אותם", אומרת לולאה כאילו נעלם הבן אתמול. "מה אני אגיד לו", היא מצטדקת, "נפל עליו הגג". "לא על הילד", מסביר הבן, שגדל על סיפור האימה הזה, "הגג נפל על אבא".

וכך זה נמשך, לולאה מספרת והם מוסיפים, בלדת ליל חורף עם כל הרכיבים: סבתא, נכדים, תנור, רוח בתריסים וסיפור נורא מהעבר. שלושה ימים לפני שנעלם הבן נפל גג חדר האוכל בעין שמר. "הגברים היו באים לקחת אוכל למשפחות בצריפים", מסביר הנכד. את המתים הכניסו לחדר צדדי וכיסו אותם בסדין עד שיבואו המשפחות לחפש אותם. לולאה סאלם הגיעה למחרת. בעלה לא חזר עם האוכל לאוהל ומישהו במחנה אמר שנפל עליו הגג.

"הלכנו, אני ועוד שלוש בחורות, לחפש את הבעלים. מצאנו אותם שוכבים מתים תחת השמיכה באיזה חדר קטן ועל ידם שומר עם רובה. רציתי להרים את השמיכה והוא צועק עלי, אם את נוגעת בו אני חותך אותך לחתיכות. הרים את הרובה ודקר אותי בצלעות. אמרתי לו: 'אם אתה רוצה תהרוג אותי, כלב בן כלב, איפה בעלי?' לא פחדתי. התחלנו, אני והבחורות, להרים את השמיכות מעל המתים, לצעוק ולבכות, והם תפסו אותנו וסגרו אותנו באיזה חדר כל הלילה".

"עד היום אנחנו לא מבינים את הסיפור הזה", מוסיף הנכד. "אולי פחדו שישתגעו, אולי העלימו משהו, מתחת לשמיכות, מי יודע".

הינדיה ברטי: "הוא אמר לי, הילדה שלך כבר מתה. התחלתי לצעוק כמו משוגעת, והם צעקו עלי וברחתי. היינו חמורים. חתול, תצעק עליו - יברח ויחזור. אני לא חזרתי"

למחרת, מיד אחרי ששוחררה מכלאה, רצה אל הילד, שהיה בבית התינוקות. "הילד שלך מת, אמרה לי האחות. מה זה מת, אמרתי לה, ככה מתים ילדים? אתמול היה חי בידיים שלי. היתה שם תימנייה אחת, עובדת ניקיון. לקחה אותי לצד ואמרה לי, הילד שלך חי. בעיניים שלי ראיתי אותו חי. הם לא ראו אותי, אבל אני ראיתי אותם, לקחו אותו במגן-דוד לפרדס חנה".

לא הלכת למשטרה, למי שממונה על המחנה? לא התלוננת?

"התלוננתי במחנה. צעקתי, ביקשתי. לא ידעתי על מי לבכות קודם, על הבעל או על הילד. חיכיתי ובכיתי והילד לא חזר".

"קשה לנו להבין את זה", מתערב הבן. "אבל תחשוב, תימנייה משם, מוכה, מבוהלת, בעלה רק נהרג, כלאו אותה, ובתוך כל זה נעלם הילד. תחשוב על ההלם. רק הגיעו מהמדבר, מאמינים ומבוהלים, רועדים מכל בעל סמכות".

סיפרתם את הסיפור הזה לוועדה? זומנתם?

"לא הזמינו אותנו".

ולא פניתם מיוזמתכם?

"בשביל מה, את האח שלי הרי הם לא ימצאו".

"לפעמים אני רואה סרטי שואה", מספר לי שלמה גהסי בביתו, יותר מאוחר באותו לילה. "אני רואה איך הנאצים האלה, ימח שמם, התייחסו ליהודים. ככה התנהגו אלינו אז, זו היתה האווירה, ככה הרגשנו, כמו יהודים אצל הגרמנים. ביום הזיכרון בצפירה אני קם ועומד, אבל איפה הצפירה לשואה שלנו, לזכר מכת הבכורות של התימנים. יוסלה שוחמכר נעלם — כל המדינה חיפשה אותו. את ילדי התימנים לא חיפשו ולא מצאו".

שלמה גהסי, אפוף זקן נביאים לבן, כבר מנוסה בתעתועי הממשלה. לאחרונה, כשהתעורר הנושא מחדש, הלך למשרד מרשם האוכלוסין בעפולה לנסות ולמצוא מידע רישומי חדש על אחיו יוסף שנעלם. "אומר לי הבן שלי, 'למה לא נבקש מידע על שלום?' מה אתך, אני אומר לבן, כבר אמרו לנו ששלום נפטר ב-1950. 'מה אכפת לך', אומר הבן, 'כולה שמונה שקלים'. מילאנו את מספר תעודת הזהות של שלום על פי המספר של יוסף, המספרים רצים. הטופס מגיע ונעמדות לי השערות. שלום, על פי הטופס, נפטר ביקנעם, ב-1964 ולא ב-1950. הרי חיינו כאן מ-1950. או ששיקרו לנו ב-1950, או שהוא חי לידנו ולא ידענו. ומאיפה האינפורמציה הזאת פתאום, על סמך מה?"

ויוסף, האח שנעלם?

"יוסף, על פי משרד הפנים, חי עדיין ביקנעם, בלי כתובת. לך תמצא אותו".

לא ישבנו שבעה

שלמה גהסי: "שיגידו לעם ישראל באופן רשמי ומוסמך: זה קרה, תסלחו לנו, גנבו את הילדים שלכם ומסרו לאימוץ"

יוסף ושלום גהסי היו תאומים. נולדו בתימן. מיד אחרי שהגיעו למחנה עין שמר לקחו אותם למעון הילדים, שגרה שחזרה על עצמה בכל חטיפות עין שמר. ההורים סירבו להיפרד מהתאומים, אבל השומרים איימו עליהם שלא יקבלו תלושי מזון, והם נכנעו. "הייתי מתגעגע אליהם", מספר שלמה, "אבל לא יכולתי להיכנס. בכניסה למעון עמדו שומרים עם נבוטים. רק לאמהות הרשו להיכנס. ערב אחד הבריחה האמא את התאומים לאוהל, כדי שתראה אותם המשפחה. היניקה אותם באוהל וחשבה להגניב אותם למחרת. במעון גילו את הגניבה, אבל לא ידעו איפה האוהל שלנו, עיר אוהלים שלמה היתה שם. מה עשו, תפסו חברה אחת של אמא שלי שבאה להניק ואמרו לה שאם לא תגלה איפה האוהל של גהסי, לא ייתנו לה להניק את התינוק".

מי איים עליה?

"השומר, ככה סיפרה לנו. מה תעשה, אמרה להם. באותו לילה באו שתי האחיות מהמעון, תפסו את התאומים, אחת את יוסף ואחת את שלום, תפסו אותם כמו חבילות ועוד איימו על אמא שיתחשבנו איתה. הייתי באוהל, ילד בן 13. למחרת הלכה אמא למעון להניק את הקטן ולא מצאה אותו. אמרו לה שחלה ויחזירו אותו. למחרת נעלם גם שלום. לאבא אמרו ששלום מת".

הראו לו גופה? נתנו לו תעודת פטירה?

"אמרו לו מת וזהו. בלי גופה, בלי קבר. עשו לו עיגול סביב השם של שלום בתעודת העולה ושלחו אותו לאוהל".

מה עשיתם?

"כלום. לא התאבלנו, לא ישבנו שבעה. איך יושבים שבעה בלי קבר. ידענו שלא מת. תביאו את השני שעוד חי, אמר להם אבא. יביאו לך אותו ליקנעם, אמרו לו. חיכינו וחיכינו והילד לא הגיע. אבא הלך למעון הילדים בעין שמר לדבר עם מי שהיה אז האחראי, אחד בשם יצחק אריכא, הוא מת בינתיים. איפה הילד, אומר לו אבא, אנחנו מחכים, הבטחת לי שיביאו אותו ליקנעם. אמא התחילה לבכות וההוא אריכא התעצבן והתחיל לצעוק עליה. אני האמא של הילד הזה? הוא אומר לה, אני ילדתי אותו? מה אתם רוצים ממני? אם אתם הורים, למה לא שמרתם עליו?"

עזרא סירי: "קיווינו לרגע. חשבנו שאם יימצא לפחות הקבר, אמא תירגע קצת. הגענו לבית הקברות עם האינפורמציה, הפקיד של חברה קדישא מעיין בספרים. חשבנו, יש נסים. ואז הוא מוליך אותנו אל הקבר, ומה אנחנו רואים: קבר קבוצתי"

הלכתם למשטרה? סיפרתם על אריכא?

"משטרה, אנחנו? אתה לא מבין. היינו בחזקת בהמות משא, יבוא מתימן. חזרנו מאריכא ליקנעם, ויום אחד מגיעות הביתה העריסות והשמיכות. אחת של יוסף ואחת של שלום שמת כביכול. אבא השתגע מצער. הוא לא עבד שנה. נסע בכל הארץ וחיפש את הילדים. אני עבדתי בשדות. את הכסף הייתי נותן לאבא לממן את הנסיעות. רק אני עבדתי. רעבנו, כל המשפחה, לא היה מה לאכול, ואבא הסתובב וחיפש את הילדים. אחרי שנתיים חסכתי קצת כסף. יצאנו אני ועוד בחור למצוא עורך דין בחיפה. שני תמימים, מה ידענו. אמרו, ליד קולנוע ארמון יש עורכי דין, תחפשו. הסתובבנו ברחוב וחיפשנו שלטים על הקירות, עד שמצאנו. עלינו, סיפרנו לו את הסיפור ונתנו לו את הכסף, מה ידענו? אולי היה עורך דין לענייני גירושים. אחרי שבוע חזרנו אליו. תשמעו, הוא אומר לנו, האחות של מעון הילדים כבר לא בארץ. אני מציע גם לכם לעזוב את זה. תשכחו מהילדים. החזיר לנו את המסמכים, אבל לא החזיר את הכסף. הרבה כסף. חסכתי אותו מעבודה בשדות".

העדתם בוועדה?

"לא זימנו אותנו", עונה אשתו בצחוק מר. "סיפור כמו שלנו ולא טרחו לקרוא לנו".

מה היית רוצה שיקרה בוועדה?

"קודם כל, שיגידו לעם ישראל באופן רשמי ומוסמך, זה קרה, תסלחו לנו, המדינה עשתה לכם עוול נורא, גנבו את הילדים שלכם, הוציאו אותם בכחש ובמרמה מהאמהות שלהם ומסרו אותם לאימוץ. אני רוצה שהדבר לא יישכח לעולם. גם זה ההיסטוריה שלנו".

הוועדה תמצא את הילדים?

"לא הוועדה, רק גואל משמים".

מסמכי תחיית המתים

ראיינתי 11 עדים, אמהות, אבות, בנים. השיטה היתה זהה. הקורבנות נבחרו בזהירות, בדרך כלל אמהות צעירות מאוד, בהריון, מבולבלות, נשים שבעליהן נשארו בתימן, אלמנות, נשים בהלם. ראיתי גילויי צער טריים כאילו קרו האירועים לא מזמן. ראיתי כעס עתיק שלא שכך, שמעתי ביטויי כמיהה לקץ הכאב, אפילו בדמות קבר. ואצל כולם, הסבתות או הבנים שצפו בכל מגובה עיני ילדים, שמעתי כעס בלתי ניתן לריכוך על ניצול התום.

היינו כמו בהמות, הסבירה לי הינדיה ברטי מעקרון. גם היא איבדה בת, בין היתר בגלל אמונת עגלה תמימה באהבתם של יהודים ליהודים. "היינו בארץ ישראל", מקוננת הסבתא הינדיה כמו על חזון קודש שלוכלך. בתה היתה בת 11 חודש, במעון במעברת הרטוב. ויום אחד, כמו בשאר פרקיה של סדרת האימה הזו, אמרו לה שהילדה משלשלת וצריך לקחת אותה להדסה בירושלים. "לקחו אותנו בג'יפ בגשם, הילדה ואני בוכות. גם אני הייתי ילדה, בת 15 ובהריון שני. השאירו אותי בכניסה, לא נתנו לי לעלות. אחרי איזה זמן באה האחות מהמעון בהרטוב ונתנה לי כסף לכרטיס. הביאה אותי לתחנת האוטובוס והלכה".

ידעת איך להגיע למחנה הרטוב?

"לא ידעתי כלום, אבל אנשים טובים עזרו לי, שמו אותי באוטובוס. הגענו להרטוב והנהג אמר, פה את יורדת. המחנה היה על ההר. היה לילה, לא ידעתי איך להגיע. ישבתי על אבן ובכיתי. סללו שם איזה כביש באותו זמן, והשומרים שראו אותי בוכה יצאו מהצריף ונתנו לי לאכול. לא ידעתי איך להגיע למחנה, היה לילה והשומרים אמרו לי שאני יכולה לישון אתם בצריף. פחדתי מהם. ישבתי בחוץ, בגשם, ובכיתי ומהשמים ריחמו עלי. פתאום הגיע איזה ג'יפ עם בן אדם טוב ולקח אותי עד האוהל".

זה היה ביום שלישי. ביום ראשון לוותה כסף ויצאה לירושלים לבקר את הבת בבית החולים. טירטרו אותה בין המחלקות, מחדר לחדר, ולבסוף שלחו אותה "לאחד עם הרבה ספרים. דיפדף ודיפדף ובסוף אמר לי, הגעת באיחור, הילדה שלך כבר מתה. מצטער, הוא אומר לי, כבר קברו אותה".

נתנו לך תעודה, אמרו לך איפה הקבר?

"לילדה בת 15? התחלתי לצעוק כמו משוגעת. והם התחילו לצעוק עלי וברחתי. היינו חמורים. חתול, תצעק עליו — יברח ויחזור. אני לא חזרתי. אחרי איזה יומיים חזר בעלי עם המשטרה. השוטר בא אתו. עמד ודיבר ודיבר ודיבר ובעלי לא מבין כלום, דיברו ווזווז. לבסוף אמר השוטר לבעלי: אין מה לעשות, כנראה שמתה. בכינו כל הדרך למחנה, בכינו במחנה, בכינו עליה ימים".

ולא עשיתם עוד בירורים? קיבלתם את הדין?

"בעלי דיבר עם המזכיר במחנה. הוא אמר לו, תאמין להם. כולנו יהודים פה, זה ארץ ישראל, היא מתה. אבל אנחנו ידענו שלא מתה. ידענו שגנבו אותה".

איך?

"אנחנו באנו מעין שמר. יום אחד בעין שמר נכנסו לאוהלים, הסתכלו לילדים בעיניים ואמרו צהוב, צריך לקחת אותם. מי שסימנו אותו צהוב, לא חזר. האחות במעון בהרטוב היתה מגרמניה. בלי בעל, בלי ילדים. תמיד היתה מספרת לנו על המלחמה. פעם הרימה את השמלה והראתה לנו את הרגליים שלה, כחולות מהרסיסים. תשאל פה בשכונה ויספרו לך על האחיות האלה. תלך למשפחת סירי. לה גנבו שניים".

סיפרתם את הסיפור לוועדה?

"לא קראו לנו ולא סיפרנו".

הלכתי אל משפחת סירי. עזרא הבן הוא היום פקיד מדינה בכיר. שני אחיו, יחיא ומשה, נעלמו גם הם במחנה עין שמר. על המוות הכריז מישהו ממכונית שעברה בחוץ. צעק והסתלק. איש לא ידע מיהו, מי שלח אותו, ולמה הכריז כך על המוות, בנוסח הודעת רמקול. "ילדים גדלים על אגדות. אני גדלתי על צעקת האימה הזו. מהיום שאני זוכר את עצמי אני זוכר גם את הקינה על הילדים, את סיפור החטיפה הממוחזר, מקלקל הרבה רגעי משפחה יפים בלי התרעה".

כשהתחיל לחטט בעניין פגש במיניה השונים של הגזענות. מה הוא לא שמע כילד. שלתימנים היו המון ילדים. האמהות לא ידעו מה לעשות אתם, היה קשה אז בארץ. הם באו חולים. אז מה אם מסרו אותם למשפחות טובות חשוכות ילדים. הצילו אותם.

"אני בהמה אני", אומרת סעידה סירי, "מה היה לי שכל. אמרו חולה, ניקח אותו לפרדס חנה ונחזיר אותו בבוקר. לקחו את הילד והכניסו אותו לאמבולנס". למחרת באה להניק אותו ואמרו לה שהילד בפרדס חנה. "הלכתי לפרדס חנה ברגל. לא היה לי כסף לאוטובוס. באתי לבית החולים וגירשו אותי".

את יחיא הוציאו מידה בכוח. מישהו נכנס למעון ופתאום עקר לה את הבן מהידיים, תחב אותו לאמבולנס ונסע. הסבירו לה שצריך לטפל בילד בבית החולים, אחרת ימות. שוב הלכו היא ובעלה ברגל לחפש את הילד. הגיעו לבית החולים והתחילו להסתובב בין המחלקות. לבסוף מצאו אותו, בריא ושמח לפגוש את הוריו. יחיא היה אז בן שלוש. עד שהם מטכסים עצה מה לעשות, נכנס רופא זועם וגירש אותם מבית החולים. למחרת, כמו בפעם הראשונה, עבר אשמדאי במכונית והכריז על מות הילד השני. צעק ונסע. גם הפעם לא ראו פני אדם. "לא כולם היו מטומטמים כמוני", מהרהרת סעידה. "היתה בעין שמר אשה אחת, שמה היה גמלה עדי יוסף. אמרו לה, הילד שלך מת. רק אמרו לה מת, נכנסה למעון, תפסה את האחות בגרון, קרעה לה את החולצה, ועוד מעט היתה מוציאה לה את שתי העיניים עד שהחזירו לה את הילד שלה".

עזרא סירי כתב לוועדת שלגי, שחקרה את הפרשה בשנים 1994-1988, אבל לא זכה לתשובה. ועדת השופט כהן חמלה על המשפחה ואחרי גביית העדות מסרה לה כמה מממצאיה של ועדת שלגי. דיווחו להם שעל פי ועדת שלגי האח הגדול קבור בפתח תקווה, בבית הקברות סגולה. "קיווינו לרגע. חשבנו שאם יימצא לפחות הקבר, אמא תירגע קצת. הגענו לבית הקברות עם האינפורמציה, הפקיד של חברה קדישא מעיין בספרים, מוציא את ספר הנפטרים ב-1950, מוצא את החודש ומגיע לשם. חשבנו, יש נסים. ואז הוא מוליך אותנו אל הקבר, ומה אנחנו רואים: קבר קבוצתי. פלטה אדירה של בטון, מחולקת למרובעים ועליה כתובים בצבע שמות הנפטרים. מה זה, אני שואל את הפקיד. והוא מסביר לי שהיה לאחרונה שיטפון, נסחפו גופות והיה צריך לחפור את הקברים ולצקת עליהם משטח בטון כנגד השיטפון הבא".

אחרי הביקור בסגולה הלכו למשרד הפנים. הציגו שאילתה למאגר הנתונים וקיבלו תשובה. ב-6 בספטמבר 1995 דיווח מינהל האוכלוסין: יחיא, האח הגדול, מי שנקבר בבית הקברות סגולה ב-1950, חדל להיות תושב ישראל ב-1962. לתחיית המתים הזו תרם משרד הפנים חודשיים אחר כך, ב-16 בנובמבר, אז נשלחו אל משפחת סירי מכתב ושני מסמכים, שלושתם בחתימת הפקידה דורה שוורץ. במסמך שכותרתו "תמצית רישום", אחרי פרטיו האישיים של יחיא סרי, נכתב: "התושב עזב: 00.11.62". המסמך השני הוא תעודת פטירה רשמית, שהוצאה ארבעה חודשים קודם לכן, ב-31.5.95. על פי התעודה הזאת, יחיא לא עזב ב-1962 אלא נפטר ב-1950 מדלקת ריאות, בבית החולים הממשלתי בבני ברק.

מלאך עם מגב

למסכת האדנות והרשע הזאת יש גם גיבורת עם, שוטפת רצפות בעין שמר, שהצילה כמה נפשות. חיים גהסי, בן 80, היום סבא ביקנעם, חיפש את בנו בכל הארץ עד שהגיע אליו קרוב משפחה וסיפר לו, מפי עובדת הניקיון, שבנו נמצא במעון ילדים בירושלים. גהסי הגיע למעון וזיהה מיד את הילד, היתה לו צלקת ברגל. בסדר, אמרה לו האחות, אבל תבוא מחר. האב תפס את בנו החטוף, הרים אותו מהעריסה, עירום, ורץ עמו החוצה לקרה הירושלמית. ברחוב חמלה עליו אשה אחת ונתנה לו שמיכה.

ציון גהסי, החטוף פעמיים, גר בכפר סבא בשיכון עלייה. גם אברהם ערוסי, מוהל ותיק בעפולה עילית, חב את בנו לעובדת הניקיון. "גנבו לי אותו ביבנאל, איפה לא חיפשנו אותו, כבר התייאשנו עד שפגש שלום, בן הדוד שלי, את הבחורה מעין שמר. תיאר לה את הילד, איך הוא נראה ואיך הוא מוצץ בשתי אצבעות יד שמאל, והיא אומרת לו, לבן דוד, יש אחד כזה, לא מזמן הביאו אותו. הלכנו לעין שמר והכרתי אותו מיד. אמרתי להם, תלבישו אותו או שאני מחריב את המקום. הלבישו אותו ולקחתי אותו הביתה לעפולה עילית".

לולא המצילה הזאת, "מלאך עם מגב", אולי היו גם שמותיהם חקוקים ברישול על פלטת בטון אי שם מעל קבר אחים.

הוועדה השלישית

בשנת 1968 הוקמה הוועדה הראשונה לבירור גורלם של 342 ילדים של יוצאי תימן, שנעלמו בשנים 1954-1949. ועדת בהלול-מינקובסקי לא הצליחה למצוא מידע מוצק על 22 מהילדים, ובאשר ליתר קבעה כי 316 מהם מתו, וארבעה אומצו. בשנת 1985 המליצה ועדת הפנים של הכנסת על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך ועדה כזו לא קמה. במקום זאת החליט ראש הממשלה יצחק שמיר בשנת 1988 על הקמת ועדת שלגי, בראשות ד"ר משה שלגי, לשעבר שופט מחוזי. ועדת שלגי קיבלה 476 הודעות על ילדים שנעלמו; 197 מהם נבדקו על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי. במשך שש שנים בדקה ועדת שלגי את גורלם של 279 הילדים הנותרים, וקבעה ש-12 מהם נעלמו עוד בעדן, ו-199 מתו ונקברו. נותרו 68 ילדים שגורלם לא נודע, והם מצטרפים אל 22 הילדים שאת גורלם לא הצליחה גם ועדת בהלול-מינקובסקי לקבוע, וביחד 90 ילדים, מתוך 609 הנעדרים.

אבל בציבור יוצאי תימן, ולא רק בין חסידיו של עוזי משולם, סירבו לקבל את הממצאים הללו כסופיים, ולפני חצי שנה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט יהודה כהן. בפני ועדה זו נשמעו לראשונה עדויות המערערות קצת את התמונה שניסו להציג דוברי הממסד במשך עשרות שנים. וכך דיווחה עינת ברקוביץ ב"העיר" (27.10.95) על העדויות הללו: "כן, תינוקות חולים נלקחו מהוריהם והועברו לבתי חולים בלי שהוצמד להם שם או סימן זיהוי ברור, ולכן אי אפשר היה להחזירם להוריהם כשהבריאו, והם נמסרו לאימוץ... כן, לעתים נמסרו תינוקות בטעות להורים שלא היו הוריהם — מה אפשר לעשות, היתה מסה גדולה של אנשים. כן, תינוקות בריאים נלקחו מהוריהם ונמסרו לאומנה ואחר כך לאימוץ — כי הוריהם ממילא לא היו מסוגלים לטפל בהם כראוי. כן, אמהות תימניות הוכרחו להיפרד מתינוקותיהן, שהועברו לבתי תינוקות — כי זה לטובת הילד".

התובעת דרורה נחמני-רוט שלפה בישיבה אחת של הוועדה דיווח של בתי החולים, ובו רשימה מפורטת של עשרות תינוקות בריאים המוחזקים במחלקת יונקים. ובישיבה אחרת היא ציטטה עדות מפיו של הרופא הממונה על המחוז הדרומי, יוסף ישראלי, שעל פיה נקבעה מדיניות של העברת עשרות או מאות ילדים מבתי החולים לבתי תינוקות רחוקים מהוריהם, בירושלים, בתל אביב, בצפת, לתקופה של חודשים ארוכים, ומשם הועברו לאימוץ.

* אל הכתבה הבאה בסדרה: "עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו" מאת יגאל משיח, שהתפרסמה לראשונה ב-22.12.1995 

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות