ילדי תימן: בחזרה לפרשה שמסרבת להרפות - פרשת ילדי תימן - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדי תימן: בחזרה לפרשה שמסרבת להרפות

לכתבה

לפני 20 שנה פרסם "הארץ" סדרת כתבות תחקיר על תעלומת היעלמם של יותר מאלף תינוקות בשנים הראשונות למדינה. האם ילדי תימן נחטפו ונמסרו לאימוץ? האם מתו ונקברו בלי ידיעת הוריהם? ואולי ישנה אפשרות שלישית?

187תגובות

לפני 20 שנה נסעתי יום אחד לרחובות, לחפש את "בית גנזים", לשם - לפי דו"ח ועדת שלגי לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים – הועברו תיקי הארכיון של מעון "אם וילד" בתל אביב. זה היה לאחר שהתפרסמו במוסף "הארץ" כמה כתבות תחקיר על פרשת ילדי תימן. חיפוש במפה הראה שהכתובת נמצאת באזור תעשייה בדרך מרחובות ליבנה. בתוך אזור התעשייה הוביל השילוט עד לקצה המערבי, שם נגמר הכביש ברחבה סלולה קטנה ומסביבה כמה מפעלים ובתי מלאכה. אף אחד מהם לא נשא את הכתובת "בית גנזים". שומר של אחד המפעלים הצביע לכיוון הפרדס, שם הוליכה דרך עפר אל מבנה חד קומתי.

לא היה שום שלט על המבנה, והכניסה אליו היתה סגורה בדלת הזזה כבדה ממתכת. הדלת לא היתה נעולה. פתחתי אותה ונכנסתי אל חלל קטן ובו דלפק שמאחוריו שורות של מדפים. מאחורי הדלפק עמד עובד מבוגר. שלום, אני מעיתון "הארץ", הצגתי את עצמי. "חיכיתי לכם", השיב האיש.

עדותו של נהג אמבולנס שלקח ילדים לבית חולים, משם לא שבו "נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי"העקבות מובילים אל ויצ"ו | האחות הראשית בויצ"ו: היו ילדים תימנים שנמסרו לאימוץראיות שהושמדו וגישה סלחנית לאחראים: שאלות לחברי הוועדה

אז התיקים של ויצ"ו נמצאים כאן?

יהודים תימנים אחרי הנחיתה בשדה התעופה בלוד, 1950
פריץ כהן / לע"מ

"כן".

אפשר לעיין בהם?

"יש לך אישור מויצ"ו? זאת חברה פרטית, אנחנו רק שומרים בשבילם על החומר".

אבל התיקים עדיין כאן?

"כן".

מישהו מוועדת החקירה כבר היה פה?

"לא".       

פרשת היעלמותם של יותר מאלף תינוקות בשנים הראשונות לקיום המדינה מסרבת למות. על פי האשמות שרווחו ועדיין רווחות בציבור, התינוקות נחטפו במבצע ממסדי חשאי ומאורגן היטב, כדי למוסרם (או למוכרם) לניצולי שואה חשוכי ילדים. שלוש ועדות ישבו על המדוכה, והגיעו למסקנה דומה: הילדים, רובם ככולם, מתו ממחלות ונקברו. אבל הדו"ח של אף אחת מהוועדות לא הניח את דעתם של הנפגעים עצמם – ההורים ושאר בני המשפחות של התינוקות שנעלמו. אלה ראו בדו"חות ניסיונות טיוח ממסדיים.

ועדת שלגי היתה הוועדה השנייה. הוועדה השלישית – שכבר היתה ועדת חקירה ממלכתית – הוקמה ב-1995 בהשפעת הלחץ הציבורי של בני המשפחות ושל עמותת "משכן אוהלים" בהנהגת עוזי משולם, שלא היו מרוצים מן המסקנות של שתי הוועדות הקודמות, ומן העובדה שבדקו רק 627 מקרים. הוועדה פרסמה את הדו"ח שלה בנובמבר 2001, אחרי יותר מחמש שנות עבודה. ואולם, חומרי החקירה שלה – ובכלל זה ממצאי העיון באותם תיקים של ויצ"ו מ"בית גנזים" ברחובות - נגנזו ל-70 שנה, עובדה שחיזקה את החשדות שיש לממסד מה להסתיר. באפריל השנה פנו שני ארגונים, עמר"ם (עמותת רוח המזרח) ורופאים לזכויות אדם, אל היועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי יורה על חשיפת החומרים החסויים של ועדת החקירה השלישית.

הנתונים הידועים מזעזעים, גם על פי הגרסה הממסדית הקיצונית ביותר: יותר מאלף ילדים – רובם תינוקות, שנולדו להורים מזרחים, שני-שלישים מהם יוצאי תימן - נעלמו להוריהם, מתו ממחלות ונקברו. צריך להבין את המשמעות של המספר הזה. כ-50 אלף יהודים מתימן הובאו לישראל בשנים 1950-1948 בטיסות מהעיר עדן. משמעות הדבר היא ש-1.5% מכלל הקהילה נעלמו – 50% יותר משיעור האבידות בנפש של היישוב העברי במלחמת העצמאות. לשם המחשה, הרי זה כאילו נעלמו בישראל 100 אלף תינוקות בחמש השנים האחרונות – או מתו ונקברו בלי ידיעת הוריהם.

זמן קצר לאחר שהחלו להישמע העדויות בוועדת החקירה הממלכתית שלח עורך מוסף "הארץ" אז, דב אלפון, את הכתב יגאל משיח להביא עדויות של משפחות שילדיהן נעלמו. זו היתה תחילתו של מסע עיתונאי מרתק, שהניב בתוך פחות משנתיים 12 כתבות תחקיר ובהן גילויים כגון עדותו של נהג אמבולנס שהסיע עשרות תינוקות תימנים לבית חולים; חשיפה ראשונה של יהודה קנטור, שנמסר לאימוץ בילדותו ומחפש את אמו הביולוגית; עדות על "עשרות, אולי מאות" ילדים שנותק הקשר עם הוריהם והועברו למעון של ויצ"ו בירושלים ומשם לאימוץ; ילדה שנמסרה לאימוץ לזוג יהודי מאנגליה; ליקויים רבים בעבודתה של ועדת החקירה, שהעסיקה משום מה רק חוקר אחד אף שלא סבלה ממצוקה תקציבית.   

לאחר פרסום הדו"ח המסכם של הוועדה, התפרסמו במוסף שלוש כתבות נוספות, שחשפו בעיות רבות נוספות בעבודתה של הוועדה ובצורה שבה הציגה את ממצאיה ונימקה את מסקנותיה. למשל, כתבת מוסף "הארץ" אביבה לורי איתרה את סעדה עואווי, שהוועדה קבעה "בוודאות" כי בתה מתה בבית החולים בצריפין, אבל עואווי אומרת שהתינוק שילדה היה בכלל בן.  

התחקירים של מוסף "הארץ" לא חשפו ראיות חותכות לחטיפה מאורגנת של ילדים במטרה למוסרם לאימוץ. אבל מן העובדות שכן התגלו הצטיירה תמונה נוראה כשלעצמה, שיגאל משיח כינה אותה "חטיפה אפורה": התנהלות גזענית של אנשי ממסד, שהולידה רשלנות פושעת בטיפול בילדים, בעיקר תינוקות. התוצאה: עשרות רבות של ילדים, אולי אף מאות, נותקו מהוריהם ונשלחו לבתי חולים בלי הקפדה על רישום פרטיהם וזהותם, וכשהחלימו לא ידעו למי להחזירם. במקום להשקיע מאמצים לאיתור הוריהם, מסרו אותם לאימוץ. ילדים רבים מתו ונקברו מבלי שנעשה ניסיון לאתר את הוריהם בעוד מועד, כדי לאפשר להם להשתתף בהלוויה, או לפחות להודיע להם על מות הילד ועל מקום קבורתו.

אפור אינו צבע מקובל בחברה הישראלית. רבים מעדיפים חלוקה ברורה: שחור או לבן. מאחר שלא נמצא "האקדח המעשן", ראו נציגי הממסד וחסידיו בממצאים הוכחה לכך ש"העלילה" הופרכה. הראיות על יחס גזעני ורשלנות פושעת, ועצם ההיעלמות של מאות תינוקות, נדחו כלאחר יד בטענה שהכל היה תוצאה של בלגן במדינה צעירה שקלטה המוני עולים, כוונות טובות ומצוקה של כוח אדם. לא צריך לחשוב מה היתה התגובה הציבורית היום אילו נעלם תינוק אחד מבית חולים, איך היתה המשטרה מגייסת את כל משאביה לאיתור התינוק, ואיזו אהדה ציבורית היתה עוטפת את ההורים הנסערים.

מתברר שגם בתנאים של אז היו כאלה שהזדעזעו. ראו למשל כיצד הגיב בשנת 1952 קצין המשטרה הבכיר ישורון שיף, במסמך שהוגדר "סודי", ובו דיווח על כישלון המשטרה לאתר שישה (שישה!) תינוקות שנעלמו: "בכל מקום שהתנהלה החקירה, נתקלו החוקרים שלנו בהעדר רישום מסודר בבתי החולים, מרפאות, בתי תינוקות וכיוצ"ב, דבר שמנע ניהול חקירה יעילה ומסודרת. אינני מתעלם כמובן מהעובדה, שכל המקרים האלה קרו בתקופה של העלייה הרחבה מארצות המזרח, שעה שהלחץ על בתי החולים והמוסדות הרפואיים היה גדול. יחד עם זאת נראה לי, שאין לעבור על סדר היום לגבי פרשה עגומה זו, שעה שהמדובר הוא בהיעלמם של תינוקות שגורלם אינו ידוע עד היום ואני סבור שהדבר עוד עלול להכות גלים בציבור".

גם מן הצד השני מבטלים את הממצאים על הפשעים שכן הוכחו, בבחינת הכל או לא כלום: רבים ממשיכים לדבוק בתיאוריית החטיפה הממסדית המאורגנת - ובכך מונעים דיון והכרה באותן עובדות שעליהן אין מחלוקת. כך הם מאפשרים לרבים בציבור להתבצר בעמדתם שלפיה כל הדיבורים על חטיפה מאורגנת הם עלילה גזענית שנועדה להכתים את האשכנזים כולם.

ועדת החקירה הממלכתית "דחתה מכל וכל" את טענת "החטיפה הממסדית", אך התחקירים של מוסף "הארץ" הראו שאי אפשר לקבל את מסקנותיה כסוף פסוק. הוועדה עצמה חיזקה את החשדות שהיא מסתירה ממצאים מרשיעים, כשהתפזרה מבלי להשאיר הנחיות מה לעשות בחומר החקירה שאספה ובפרוטוקולים של דיוניה, אלה שהתקיימו בדלתיים פתוחות ואלה שהתקיימו מאחורי דלתיים סגורות. המשמעות המיידית היתה שכל החומרים הועברו לגנזך המדינה ונשארו חסויים.

באפריל 2002 נפתחו לעיונם של קרובי המשפחה תיקי החקירה הפרטניים על גורלו של כל ילד שנעלם. בדצמבר 2002 חתם ראש הממשלה, אריאל שרון, על צו המתיר עיון בפרוטוקולים של דיוני הוועדה שהתקיימו בדלתיים פתוחות. שאר חומרי החקירה, והפרוטוקולים של דיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, נשארים חסויים לתקופה של 70 שנה, בין השאר מטעמים של "צנעת הפרט".

ואולי ועדת חקירה לא היתה מלכתחילה הדרך המתאימה לגילוי האמת. המונח "חקירה" אינו מעודד עדים לספר את האמת, שמא יפלילו את עצמם או אחרים, שמא יעוררו עליהם את חמתם של הקורבנות. תחת הרושם של החקירה המתנהלת, גם עדים שרואיינו על ידי יגאל משיח הסתתרו מאחורי המלים "לא זוכר", או פשוט שיקרו. שמעון שרשבסקי, למשל, שניהל בשנים שבהן נעלמו הילדים את מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, אמר בראיון למוסף "הארץ": "מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ".   

ייתכן שדווקא המודל של דרום אפריקה – ועדת אמת ופיוס – היה מסייע גם כאן לחשיפת האמת: חנינה מובטחת למי שיעיד עדות אמת, ונכונות של הקורבנות – ושל החברה בכללה - לסלוח לפושעים אם יביעו חרטה ויתנצלו על מעשיהם. עכשיו זה כנראה כבר מאוחר מדי.              

* הכותב היה סגן-עורך מוסף "הארץ" ושותף בתחקירים על פרשת ילדי תימן

אל הכתבה הראשונה בסדרה: "העדויות שלא סופרו בוועדה לחקר היעלמם של ילדי תימן" מאת יגאל משיח, שפורסמה לראשונה ב-8.12.1995

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות