כבר בהתחלה אתה נזרק לטריטוריה זרה, אחרת. פרולוג א-לה גודאר, אם תרצו. גשם שוטף. אופנוע דוהר בין הטיפות. כרך סואן מונוכרומאטי. מקצב מהיר מאד. תחושת בהילות. ברקע מהדהדים הגאנז אנד רוזס: "ברוכים הבאים אל הג'ונגל". אנחנו בג'ונגל. מהו בדיוק אותו הג'ונגל? תיכף תגלו. ברוכים הבאים אל סרטו החדש של נדב לפיד. תחזיקו חזק. חגורות בטיחות לא יועילו.
שבועיים לקח ללפיד לכתוב את "הברך", הפיצ'ר הרביעי שלו, שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון ועשה היסטוריה כשהפך לסרט הישראלי הראשון, שגרף את פרס חבר השופטים ב"מֶכָּה" של הקולנוע העולמי. שבועיים של כתיבה, 18 ימי צילום ו... קאט אחרון אחד, עד שנכנס לחדר העריכה, לראשונה ללא אמו, עורכת הסרטים המוערכת ערה לפיד, שנפטרה ביוני 2018 מסרטן. את הסרט היחיד שלו שלא ערכה, הקדיש לה. "הברך", לפני הכל, הוא סרט פרידה של אחד מהקולות הישראליים המהדהדים ביותר בסצנת הקולנוע העולמית העכשווית, מארצו, מולדתו, ביתו ואמו.
קל מדי להתייחס אל היצירה האמנותית המורכבת הזו כאל פמפלט פוליטי ותו לא, אבל אם במניפסטים עסקינן, הסרט הזה הוא מעל לכל, שיר אהבה לאמנות השביעית, פואטיקה צרופה, שעניינה המרכזי: להיות בתנועה מתמדת. בחכמה רבה מפוזרים לאורכו ולרוחבו של המונומנט היצירתי הזה, חיבורים אינטר טקסטואליים חוצי תחומים, שעובדים על זיכרון קולקטיבי כמו מילון מושגים תחושתי, שהופך את הצפייה לחוויה עמוקה ורבת רבדים. תאהב או תשנא את הסרט, מה שבטוח לא תישאר אדיש.
אין כל ספק. "הברך" פרץ מתוך לפיד כמו לבה מבעבעת. תחושת הדחיפות הגדולה, עליה הוא מדבר בכל הראיונות שנערכו עמו לקראת הקרנה בקאן בעיתונות הזרה והישראלית כאחד, צועקת מכל פריים ופריים. זהו סרט עצמתי, שנעשה במהירות ומתוך סערת רגשות אדירה, עמוק בתוך תקופת האבל, ויש בו כעס, זעם ויצר אצור, עצב אינסופי על אבדן עמוק ועם זאת, תנועה, מתמדת, בלתי פוסקת, שנוטעת תקווה.
י', גיבור הסרט, בן דמותו של לפיד, הוא במאי סרטים מצליח באמצע שנות הארבעים לחייו, שמתמודד עם גסיסתה של אמו ממחלת הסרטן ועם משבר אמון עמוק בכל הנוגע לפוליטיקה הישראלית ולעתידה של ישראל. הוא בעיצומן של הכנות לקראת צילומי סרטו הבא, המוטלים בספק בשל נושאו הטעון - עהד תמימי, צעירה פלסטינית, שהפכה לסמל המאבק כשסטרה לחייל צה"ל ועוררה עליה את שטנת 'האחר' היוקדת של ח"כ בצלצל סמוטריץ', אשר איחל לה, מצדו: "לחטוף כדור בפיקה של הברך".
במהלך האודישנים לתפקיד הראשי, מוזמן י' להשתתף בהקרנת סרטו האחרון ביישוב מדברי קטן ונידח בדרום הערבה ובמפגש שייערך בתום ההקרנה עם הצופים. את פניו מקבלת יהלום, סגנית מנהל אגף הספריות במשרד התרבות, בחורה צעירה, חייכנית, אמביציוזית ושופעת חיים, שמעריצה את עבודת הבמאי המצליח. המתח בין שתי הדמויות, שלא יכלו להיות שונות יותר זה מזו – הוא הגדרה חיה של משבר אמצע החיים, היא הנעורים בהתגלמותם; הוא ציניקן וסרקסטי, היא מלאת אור ואופטימיות; הוא מתנשא ומרוחק, היא אנושית ואמפאתית; הוא משועמם, היא מלאת סקרנות; הוא שפוף ומרוקן, היא אנרגטית ויצרית – מורגש עד להתפקע, אבל הכימיה המבעבעת אצורה כמו בועות בבקבוק שמפניה חתום.
ברוח הזמן, מבקשת ממנו קומיסרית התרבות הצעירה והאמביציוזית, בדרכי נעם, לחתום על טופס בו הוא מצהיר על נושאי המפגש המדובר. הנושאים המופיעים בטופס, למותר לציין, נקיים מפוליטיקה וחפים מכל פוטנציאל נפיץ, מעורר מחשבה או מחלוקת. היא מספרת לו שהספריות הפכו בשנים האחרונות למרכזי תרבות ומנהליהן, הפועלים תחת משרד התרבות, קרי ממשלת ישראל, הם הקובעים מה יראה וישמע הציבור בישראל, אילו אמנים ואיזה יצירות יזכו לחשיפה ומי מהם יימחה. בין השורות מובלעת התנגדותה להנחיות החדשות, אך עם זאת, היא מיישמת אותן ללא היסוס, מיישרת קו, משתפת פעולה. כאן מעלה לפיד את שאלת המשת"פיות, יישור קו ויותר מכך, הוצאה לפועל של מדיניות פושעת. אבל מיהו הטוב ומיהו הרע בסיפור הזה? מי הקורבן ומי התליין? האם הבמאי היומרני, המתנשא, המנותק, המרוחק, המתפלסף והיהיר, וכן, הצודק כל כך, שבסופו של יום מוכן להקריב אחרים על מזבח הצדק והאמת שלו? או המשת"פית, אישה צעירה עם חולשות אנושיות, אדם חם ולבבי, שרואה הכל אך מעדיף לעצום עיניים כדי להגשים חלום? אין תשובה אחת, רק עוד ועוד סימני שאלה ורבדים שבאים לידי ביטוי במונולוגים, שמילותיהם מתערפלות אל תוך זעקת שבר מהדהדת.
שלושה שחקנים ראשיים יש במופע המסחרר שעל המסך: אבשלום פולק, שחוזר לשחק אחרי כעשרים שנה, בתפקיד שכל כולו ניואנסים ומטוטלת רגשית, הנעה בין קצוות ומניעה את הצופה בחוסר נוחות. י' של פולק היא דמות מדממת מבפנים והמילים שהוא מרקיד, מתיז, מרסס ומטיח בנו כמו צרורות מרובה שנטען שוב ושוב, הן ישירות ומכוונות מטרה והוא משחק בהן, בונה מהן צורות ונותן בהן מוזיקאליות של נבואת זעם. הפיזיות של האיש, שמזה יותר משני עשורים עוסק בגוף, בתנועה ובסיפור, היא שעושה את הדמות: בין דימוי הכוח לבין רפיון וחולשה. בין התנהלות אקסצנטרית לבין בהירות וחדות מחשבה. מולו, נור פיבק, שחקנית צעירה בראשית דרכה, שמאירה את המסך וצובעת אותו בעיניים פעורות שקצה אחד שלהן מקפל סקרנות ותאוות חיים ובקצה השני, אימה ובעתה. ויש את המצלמה המרקדת של שי גולדמן, שחודרת אל קרביו של י', נעה ונדה, מייצגת נאמנה את עולמו התלוש, הקרוע, המרוסק. כאילו יש לה חיים משלה נדמה לפרקים שדעתה של המצלמה מוסחת והיא מאבדת אחיזה וכיוון, עולה ויורדת, מסתחררת בשמי המדבר, אחוזת תזזית כחיה פצועה. שוב, בתנועה מתמדת. כל הזמן בתנועה מתמדת. גם העריכה של נילי פלר שומרת על אותה רוח תזזית. זו עריכה מקוטעת, אכזרית לפרקים, לא מייפה ולא מנעימה את הצפייה. ההיפך, לפרקים מקשה במכוון.
"הברך" היא יצירה ביקורתית, מהורהרת ומסוגננת מאד של יוצר בעל כתב יד ייחודי גם אם ההשפעות הקולנועיות ניכרות בה היטב. בלה-מונד דברו על הסקאלה שבין ז'אן לוק גודאר לבין אריק רוהמר ואכן הגל החדש שנות השישים בקולנוע הצרפתי צועק מכל פריים ופריים. זהו סרט חי כמו לב פועם בכף יד. גס ומעודן, בוטה ופואטי בו זמנית. כן, זהו סרט פוליטי, כמו הקפה שאנחנו שותים בבוקר במזרח התיכון התזזיתי הזה. כן, לפיד מדבר בגלוי, מבלי להסתתר, על מלחמת התרבות המסלימה שבתוך הפסולת הגרעינית שהיא ממטירה עלינו, אנחנו מדשדשים מזה זמן, הוא מדבר באופן ישיר ובוטה על כוח ועל חולשה, על אבדן אנושיות ועל כהות חושים, על פירושים שונים של המילה נאמנות ועל גוונים שונים של המילה: ישראליות. כל אלה הן פצצות מרגמה שמפוזרות על פני 109 דקות בהן הראש לא מפסיק לעבוד. אבל מעל ומעבר לכך, "הברך" היא יצירה קולנועית פנומנאלית, עשייה אמנותית שלא מפסיקה להפתיע של במאי אדיר ויוצר רב המצאה, אשר משתמש בכל הכלים העומדים לרשותו כדי לטלטל את עולמו של הצופה.
