בעמק הלואר אפשר להעביר לא מעט זמן בהסברים לילדים על מי גר פעם בטירה, מי בנה אותה ולמה היה זקוק לכל כך הרבה חדרים. בבווואל השאלות מקבלות אופי מעשי יותר. למשל, איך מאכילים פינגווין.
השם הרשמי הוא ZooParc de Beauval, והוא נמצא ליד Saint-Aignan, באזור עמק הלואר. המילה "גן" בשם העברי של המקום לא לגמרי מכינה לגודל שלו. לפי הנתונים שמפרסם הפארק, מדובר בכ־46 הקטר, כלומר כ־460 דונם, עם כ־35 אלף בעלי חיים ומאות מינים. קל לקרוא את המספרים לפני הביקור ולהמשיך הלאה. אחרי כמה שעות של הליכה מתחילים להבין מה הם אומרים.
כדאי לשלב בביקור, במיוחד עם ילדים, גם פעילות חווייתית של Zoo Keeper ליום אחד, מהחוויות שנשארות הרבה אחרי שעוזבים את המקום. למשל, האכלת פינגווינים והאכלת מירקטים. האכלת הפינגווינים כוללת הצטיידות בסל דגים, נעילת מגפיים מתאימות (שמסופקות בגן החיות) וכניסה לתוך בריכת הפינגווינים, ששמחים מאוד לקראתך (ובעיקר לקראת הדגים שבסל). חוויה יוצאת דופן של מפגש עם החיות הנהדרות האלה.
האכלת המירקטים היא סוג אחר של משחק, שחושף אותנו ליכולת החשיבה של החיה הזאת. האוכל מוטמן בקופסאות קרטון, והמירקטים נהנים מהמשחק שכולל את פתיחת הקופסאות ומציאת המטמון המזין.
הפעילויות הייחודיות נתנו ליום נקודות עוגן בתוך מקום שמציע הרבה יותר ממה שאפשר לראות בביקור יחיד. בין המפגשים יכולנו לשוטט, לעצור מול חיה שמעניינת אותנו ולנסות להחליט לאן ממשיכים. ההחלטה האחרונה מתבררת כאחת המשימות המורכבות בפארק.
כבר בדרך בין המתחמים רואים כמה המקום יפה. הצמחייה, המים, השבילים ונקודות התצפית מקבלים תשומת לב, והמעבר בין אזורים שונים הוא חלק מההנאה. יש מרחבים פתוחים ומבנים שמכניסים אותנו לסביבה אחרת לגמרי, בהם הכיפה המשוונית הגדולה, שבה נוצר עולם טרופי של צמחים ובעלי חיים. לפעמים צריך להזכיר לעצמנו לעצור גם מול הנוף, ולא רק לבדוק מי נמצא בתוכו.
המגוון כמעט בלתי נגמר. פילים, ג'ירפות, קופי אדם, חתולים גדולים, עופות, זוחלים ובעלי חיים ששמם דורש קריאה נוספת בשלט. אפשר להגיע עם רשימה מסודרת, אבל בדרך אל החיה שתכננו לראות מופיעה אחרת שמצדיקה עיכוב. עם שני ילדים, לכל אחד יש סיבות משלו לעצור. זה חלק מהקסם של המקום, וגם הסיבה שכדאי לוותר מוקדם על הרעיון להספיק הכול.
הרכבל, Le Nuage de Beauval ("הענן של בווואל") נותן לרגליים הפסקה ולעיניים עוד עבודה. הוא חוצה כ־800 מטר בין שני אזורים מרכזיים בפארק, בגובה של כארבעים מטר, והשימוש בו כלול בכרטיס הכניסה. בחלק מהקרונות יש רצפה שקופה, שמוסיפה אפשרות להסתכל גם למטה. מי שרגיל לעלות לרכבל כדי להגיע לפסגת הר מקבל כאן יעד קצת אחר: הצד השני של גן החיות.
מלמעלה מבינים טוב יותר את קנה המידה. המתחמים והשבילים שכבר הלכנו בהם נעשים חלק מתמונה רחבה, ואפשר לראות כמה עוד מחכה לנו. זו גם דרך מוצלחת לעבור בין אזורים עם ילדים: במקום לבקש מהם ללכת עוד קצת, מציעים להם נסיעה מעל הפארק. הדרך עצמה הופכת לאחד הבילויים של היום, ולא רק לאמצעי להגיע לבילוי הבא.
מאחורי המקום העצום הזה עומד סיפור קטן באופן מפתיע. המייסדת, פרנסואז דלור, עבדה כמנחת מופעים באולם המיוזיק־הול Bobino בפריז, כשזכתה בשתי ציפורים קטנות. השתיים פתחו תיאבון לעוד, והדירה הפריזאית התמלאה בציפורים. דלור עברה עם משפחתה ל־Beauval, וב־1980 פתחה פארק עופות. בהמשך הגיעו יונקים ומינים נוספים, והמקום התרחב לגן החיות שאנחנו מבקרים בו היום. דלור מתה ב־2021, אבל הסיפור שלה נותן לגודל שסביבנו התחלה שאפשר להבין: שתי ציפורים, דירה שנעשתה קטנה מדי ואישה שהחליטה להמשיך.
יש כאן גם קשר ישראלי, והוא מגיע לגודל של פיל. אקילי, זכר של פיל סוואנה אפריקני, נולד בישראל ב־2002. אחרי שעבר בין גני חיות בצרפת, הגיע לבווואל בנובמבר 2020 מספארי Peaugres, במסגרת תוכנית הרבייה האירופית של המין. מאמר מקצועי של איגוד גני החיות והאקווריומים האירופי מתאר את ההכנה הממושכת שלו למעבר, כולל ההתרגלות לארגז ההובלה. מאחורי מפגש קצר של מבקרים עם בעל חיים יש לפעמים מסלול חיים בינלאומי ועבודה של חודשים. במקרה הזה, המסלול התחיל הרבה יותר קרוב לבית.
בפארק יש גם מבחר גדול של מקומות לינה שמפעיל בווואל בקרבת הפארק וב־Saint-Aignan. בין האפשרויות נמצאים Les Jardins de Beauval בעיצוב בהשראת באלי, Les Pagodes de Beauval בהשראה סינית, Les Hauts de Beauval בהשראה אפריקנית ו־Les Rivages de Beauval בהשראה מקסיקנית. Les Hameaux de Beauval מציע גם דירות למשפחות. אלה אפשרויות להאריך את הביקור ולחזור לפארק ביום נוסף; מניסיון הלינה בהם אין לנו מה לספר.
בווואל מצדיק יום שלם שמוקדש רק לו, וגם אז נשאר עוד מה לראות. זה מקום יפהפה, עצום ומגוון, שהביקור בו הוא אחד משיאי החופשה המשפחתית בעמק הלואר. הרכבל והמפגשים המיוחדים מוסיפים חוויות מעבר לשיטוט בין בעלי החיים, ונותנים גם לילדים וגם למבוגרים סיבות לעצור ולהתעכב. בסוף היום לא ראינו הכול. שני הילדים כן השתתפו בארוחות של פינגווינים ומירקטים, ואחרי כל ההליכה היה ברור שהגיע הזמן לדאוג גם לארוחה שלהם.
