לואי ויין היה האיש ששינה את היחס לחתולים בבריטניה והפך, בזכות אמנותו, את כדורי הפרווה המשופמים הללו, מלוכדי מזיקים, סמל למזל רע ובני לוויה של מכשפות, לחיות מחמד אהובות. בניגוד לציוריו המתקתקים והצבעוניים של ויין, שנפוצו כמעט בכל בית בזמן חייו וגם הרבה לאחר מכן, סיפור חייו של הצייר האנגלי מהתקופה הויקטוריאנית, שעובד להפקת קולנוע עתירת תקציב אשר מוביל השחקן בנדיקט קאמברבץ', מורכב גם מהחומרים האפלים יותר של הנפש.
ויין, התמודד במשך שנים עם סכיזופרניה, שבאה לידי ביטוי והשפיעה על יצירותיו המאוחרות. למעשה, סדרות ציורים של האמן, בהם איורים פסיכדליים מלאי צבע ואור שהפכו מופשטים יותר ויותר, שימשו משך שנים את עולם הפסיכיאטריה כדוגמא להתדרדרות מצבו הנפשי של החולה והשפעת המחלה על סגנונו האמנותי. אם בתחילה צייר גורי חתולים חמודים, בהמשך, התמוססו הדימויים לכדי תערובת צבעים ודפוסים אבסטרקטיים כמו אלה הנראים מבעד לקלידוסקופ. סדרות אלה זכו לכינוי: "המונה ליזה של אמנות בית המשוגעים".
סרטו של הבמאי וויל שארפ (שגם חתום על התסריט בשיתוף עם סיימון סטיבנסון), שהוקרן בבכורה בפסטיבל טלורייד ויוצא כעת לאקרנים בישראל, נע ונד בזהירות יתרה בין שני הקצוות: המורשת האמנותית של ויין וההתמודדות עם מחלת הנפש. לכאורה, דיוקן צפוי של גאון מטורף, אבל לא בדיוק. קאמברבץ', שכבר שיחק בעבר דמויות חריגות כמו הדמות הפיקטיבית של שרלוק הולמס (בסדרה המפורסמת של ה-BBC) או הדמות ההיסטורית של המתמטיקאי הבריטי הגאון, אלן טיורינג בסרט הביוגראפי "משחק החיקוי". חוזר למרחב המוכר ומצליח להקסים. שוב.
מן התחלת הסרט ברור כי ויין הוא איש רב המצאה שמוחו הקודח נע ונד בין אינספור תחומי עניין. עם מות אביו, שוכרת המשפחה את שירותיה של אומנת וכך נכנסת לחייו אמילי ריצ'רדסון (קלייר פוי). הם מתחתנים על אף הבדלי המעמדות והגיל.
בועת האושר מתפוצצת זמן קצר לאחר מכן, ומשם מופעל הטריגר להתפרצות מחלת הנפש שלו. חתלתול שחור-לבן בשם פיטר, שבני הזוג מאמצים, הופך לנחמתם היחידה בתקופה הקשה. לאט לאט משתבשת עליו דעתו של האמן והוא מתחיל את דרכו במוסדות טיפוליים.
במידה מסוימת, זהו סרט שיוצא מגבולות הנוסחה המוכרת של סרטים ביוגראפיים קלאסיים. לכל הפחות במובן הוויזואלי, עושה הרושם שהבמאי ביקש לתת, ככל הניתן, ביטוי לשפתו האמנותית של הגיבור-אנטי-גיבור, למבטו הייחודי על העולם ולנפשו השסועה. המסך, בהתאם, עתיר הבזקי צבע, חי וסוער בזכות דימויים עשירים, משחקי תאורה, תנועת מצלמה וקומפוזיציה מרהיבה לצד פריימים אסתטיים להפליא, עמוסי תפאורה ותלבושות תקופתיות מרהיבות. המסך הוא למעשה קנבס אחד גדול ומסוגנן.
קאמברבץ', בתפקיד הראשי, רקח דמות קופצנית, גמלונית, פזורת דעת ומוזרה, אינטואיטיבית ומלאת גינונים ותשוקה שממלאת את הצופה אמפתיה, בין היתר בשל היכולת לראות את יפי העולם דרך עיניים פעורות כשל ילד. תנועת הגוף שלו מרתקת, בעיקר ברגעי טרנספורמציה בין מצבי רוח. גם השליטה בטכניקת הציור בשתי ידיים, שאפיינה את לואי ויין, מרהיבה, אך בעיקר שווה להיעצר על הדינאמיקה והכימיה בינו לבין קלייר פוי שהיא מפתח, הסיבה והמסובב, הכוח המניע את העלילה ואת הדמות.
"ככל שסבל יותר, כך הפכה עבודתו יפה יותר", אומר קולה של אוליביה קולמן בתפקיד המספרת וכך משורטט לו עוד סיפור על גאון מטורף שיצירותיו הן תוצאה של סבל. האם נסיבות חייו ומאבקיו הפנימיים הם שהניעו את יצירתו של ויין? השאלה נותרת פתוחה. סרט אפקטיבי ומהנה, שמעגל פינות איפה שכואב, אך מעורר סקרנות ועניין באמן נשכח, רב השראה, אדם אקסצנטרי, מבריק ומלא קסם, בעל נפש פצועה שיש בו יופי, כישרון וכאב.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
