לא רק מקצועיות, אלא גם תעוזה, אומץ לב וחשיבה יצירתית נדרשים כדי לצלוח את האתגרים המורכבים שעמם מתמודדים מערכת הבריאות והמרכזים הרפואיים, שלעבודתם השוטפת התווספו בשנה וחצי האחרונה משימות הצלת חיי לוחמים וטיפול בפצועים ובשבים החוזרים לארצם. סיפורן של נשים שנענות לאתגרים אלה בהצלחה.
בין המשפחה ובית החולים
את בית החולים אסותא בחיפה מנהיג צוות מנהל המונה כ-80% נשים ובראשן נועה שמש, מנהלת בית החולים. שמש (47) היא המנהלת הצעירה ביותר של בית חולים בישראל, אבל מגיעה לתפקיד עם ניסיון ניהולי של למעלה מ-20 שנה במערכת הבריאות. בתקופה זו מילאה תפקידים שונים, ביניהם מנכ"לית חברה בתחום הטיפול הביתי וציוד רפואי. ב-1 בנובמבר 2023 נכנסה שמש לתפקיד מנהלת בית החולים הצפוני של רשת אסותא, המפעיל מערך כירורגי אשפוזי גדול, מערך דימות ושירותים אמבולטוריים שונים הניתנים למטופלים מאזור חדרה ועד מטולה.
"הכניסה לתפקיד ניהול בית חולים צפוני, בעיצומה של תקופה ביטחונית מאתגרת, היתה מבחן חוסן ואתגר גדול. במבצע 'חיצי הצפון' נאלצתי לסגור את שירות MRI שהקמנו בעכו, וכשבית החולים שלנו בתיאום פיקוד העורף והאגף לשעת חירום במשרד הבריאות המשיך לפעול תחת פתרונות התגוננות שונים. בהיבט המקצועי הובלתי מהלכים שלא הכרתי עד כה, כמו פינוי יומיומי של מאות מטופלים, מבקרים ואנשי צוות במהלך אזעקות ויירוטים. אחד מרגעי השיא בתקופה זו היה כשהעברנו את מכון הדיאליזה שלנו, עם כל הציוד וכלל הצוות, לטפל במאה המטופלים שלנו בבית החולים התת קרקעי ברמב"ם, בהתאם לתוכנית שעת חירום שממש קיווינו שלא נגיע ליישומה", מספרת שמש. "את המכון האונקולוגי בבית החולים נאלצנו להקים מחדש במקלט, על רקע אזעקות ויירוטי טילים".
"בהיבט האישי התחדדה אצלי תחושת השליחות שקיימת בניווט מערכת רפואית מורכבת בתוך מים סוערים, וגאווה לנוכח הצוות המסור, שנשאר לצד מטופלים בזמן האזעקות והפגין אומץ וחמלה בדיוק ברגעים שבהם אנשי הצפון היו צריכים אותם. כתושבת הגליל המערבי, שהיה תחת מתקפה עצימה, הקושי הגדול שלי במשך תקופה ארוכה היה קשור בשתי בנותיי, שנכנסות ויוצאות מהממ"ד בבית כשהוריהן ממלאים תפקיד ולא נמצאים איתן. אלה היו רגעים רבים של פיצול דאגה בין המשפחה ובית החולים", מספרת שמש.
מילואים במדים לבנים
43 שנה חלפו מאז הגיעה לראשונה ניצה סגל, למרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית, שבו היא משמשת סגנית מנהלת האחיות. בקריירה שלה צברה ניסיון רב בתפקידים בתחומים שונים ומן הסתם פגשה גם פצועי מלחמה. סגל, המחזיקה בשלושה תארים אקדמיים, מקיימת מחקר בנושא טיפול בכאבי פנטום לאחר קטיעה.
"מאז 7 באוקטובר 2023, מערכת הבריאות בישראל ניצבת בפני אתגר עצום: קליטת נפגעים רבים, חיילים ואזרחים, שנזקקו לשיקום מיידי ומוקדם מהצפוי, ללא עיכובים וללא מכשולים ביורוקרטיים. גם במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין נערכנו להתמודדות עם המציאות המשתנה. בתוך המערכה הזו הוצבתי בתפקיד משמעותי, ייחודי ומיוחד: להיות הגורם המקשר והמתאם בין בתי החולים הכלליים והמרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, לוודא שכל אחד מהנפגעים מקבל את המענה המיטבי המתאים לו ולהיות חלק מהחזרה שלהם למסלול החיים", מספרת סגל.
לדבריה על התהליך להיות מהיר ומדויק: קריאת המסמכים הרפואיים של המועמדים לקבלה, הערכת מצבם ויחד עם מנהל המחלקה והאחות האחראית שיבוצם למחלקות השונות, בהתאם לסוג הפגיעה ולצרכים הרפואיים שלהם.
"בעת הזו כל החלטה היתה לא רק מקצועית, אלא גם אישית. תמיד עמדה לנגד עיניי המחשבה שמאחורי כל שם בתיק הרפואי עומד אדם, עומדת משפחה, ויש סיפור חיים שנקטע באחת ומחייב התייחסות והתמודדות אחרת. לאורך כל התקופה ראיתי את השליחות שלי כמחויבות עמוקה — לא רק לרפא, אלא גם ללוות. כל אחד מהנפגעים שהגיעו אלינו לא היה רק פצוע פיזית, הוא נשא עמו טראומה, פחדים ולעתים גם חוסר ודאות לגבי מקום המגורים והעתיד בכלל".
לדבריה, המפגש עם אחת הנפגעות ששרדה את הטבח בכפר עזה ועם בן זוגה היה עבורה אחד הימים המרגשים והעוצמתיים ביותר. היא מצאה את עצמה משתמשת במגוון היכולות המקצועיות והאישיות שלה, כדי ללוות את שניהם ואת בני משפחותיהם לאורך הדרך במסע השיקומי שלהם.
"המערכה הזו שינתה אותי, היא חידדה את המשמעות של הרפואה בעיניי, לא רק כמקצוע, אלא כשליחות. בזמנים של משבר, כשהמערכת נדרשת לפעול במהירות וללא עיכובים, הבנתי עד כמה התפקיד שלי קריטי. העבודה לא הסתיימה והדרך לשיקום מלא עוד ארוכה עבור רבים. אם יש משהו שלמדתי מכל התקופה הזו, הוא שהאנושיות, היחס האישי, ההקשבה והנכונות לפעול במהירות הם חלק בלתי נפרד מהריפוי, ולא פחות חשובים מכל טיפול רפואי".
דוגמה לניהול מצבי חירום בעולם
טלי שמיץ גוליק, מנהלת תפעול המיון ומרכזת מתארי חירום, לוגיסטיקה ותפעול ורימה בננסון, מרכזת שעת חירום הנהלת הסיעוד, במרכז הרפואי רמב"ם, הן חלק מצוות הנשים במערך החירום שבראשו עומדת פרופ' יעל שחור מיוחס, סגנית מנהל רמב"ם. הצוות הצליח, בזמן אמת תחת אזעקות וטילים, לפנות את כל המאושפזים והעובדים לבית החולים התת קרקעי הגדול ביותר בישראל ובעולם.
שמיץ גוליק, עו"ד ופראמדיקית, בעלת תואר ברפואת חירום ומשפטים עם ניסיון של למעלה מ-12 שנים במיון, משמשת כמרכזת מתארי חירום בהנהלה האדמיניסטרטיבית של בית החולים.
"ב-7 באוקטובר הגענו לבית החולים להכנת המרחב התת-קרקעי של רמב"ם למקרה של פינוי מלא. זה היה מרוץ נגד הזמן. בית החולים התת-קרקעי יכול להכיל 2,000 מיטות אשפוז, חדרי ניתוח, עמדות דיאליזה ומאיצים לביצוע הקרנות לחולים אונקולוגיים. הפריסה היתה החלטה משותפת של הנהלת בית החולים, הצוות לשעת חירום, משרד הבריאות ופיקוד העורף. המשימה היתה לוודא שמתקיים רצף טיפולים לחולים ולפגיעים ביותר, לרבות העברת מחלקת פגים מבית חולים אחר בצפון אלינו לרמב"ם", מספרת שמיץ גוליק.
בננסון, אחות מוסמכת ולשעבר אחראית מחלקת נוירוכירורגיה, מספרת על האתגרים שהיו רבים ומגוונים: "מהורדת מחלקות שלמות וציוד מלא וקבלת פצועי מלחמה, ועד להקמת מעון לילדי העובדים, טיפול במערכות תומכות והכנת תשתית לקליטת בתי חולים נוספים, תוך שיתוף פעולה ותיאום בזמן אמת מול משרד הבריאות, פיקוד העורף, צה"ל והמשטרה. אחד ההישגים המרשימים ביותר היה חיבור שלושה בתי חולים וחמישה מכוני דיאליזה למתחם התת-קרקעי ברמב"ם".
גמישות מחשבתית וכושר אלתור, לצד תמיכה הדדית, הובילו את צוות החירום לבנייה של פרוטוקולים ותהליכים חדשניים בתחום בשעת חירום. "מאז פרצה המלחמה הגיעו אלינו עשרות צוותים מכל העולם כדי לעמוד מקרוב על תהליכי העבודה והשמירה על רצף תפקודי, לוגיסטי, רפואי ותפקודי של בית חולים גדול בזמן מלחמה", מציינת בננסון.
הדרך משדה הקרב לחדר הניתוח
150 מסוקים בפינויים מוסקים נחתו במנחת המרכז הרפואי איכילוב מאז 7 באוקטובר. 1,280 פצועים טופלו בבית החולים, מתוכם 665 חיילים.
"אני רואה את בית החולים כחלק מרצף שלם — החל משדה הקרב עד לחדר הטראומה שלנו", מסבירה רותי סספורטס, סמנכ"לית תפעול רפואי במרכז הרפואי איכילוב.
לדבריה, צה"ל עשה עבודה מצוינת של פינוי פצועים משדה הקרב ישר לבתי החולים במרכז הארץ. ההגעה לחדר הטראומה באיכילוב, מרגע הפציעה עד להערכה ולטיפול, בהתאם לסוג הפציעה ואופייה, אורכת כ-45 דקות בממוצע.
"המלחמה הזו מאופיינת בחיבורים אנושיים חזקים מאוד, חיבור של בית החולים לשדה הקרב, לצה"ל, לפיקוד העורף, ליחידות הרפואה בצבא, לר"מ 2, לבור של חיל האוויר. בכל מקום פגשנו אנשים מקצועיים, רגישים וחכמים שעושים את המיטב כדי לנהל את המצב הקיים", אומרת סספורטס.
"חלק מתהליך ההחלמה של חיילים שנפצעו קשה הוא היכרות עם פרטי הפציעה שלהם. מי פינה אותם? כיצד פינו אותם? כיצד הגיעו לבית החולים? יחד עם מפקד ר"מ 2, מפקד תא הפיקוד של הבור, פיקוד העורף, החייל ובני משפחתו יזמנו מספר פגישות של צוות הפינוי של הפצוע: הטייסים, המכונאים המוטסים, צוות 669, החייל ובני משפחתו. פגישות מרגשות כאלה העלו עדויות אנושיות, סיפורים וסרטונים, שיח על יום הפציעה, על הטיפול בשטח, על הפינוי ועד ההגעה לבית החולים. במפגשים אלה הזמן עוצר מלכת, ההתרגשות והחיבור האנושי מרתקים ומדגימים כיצד כל אחד מהאנשים שהיו חלק מהתהליך הוא חלק משרשרת מצילת חיים. לכל אחד יש חלק בתהליך ההחלמה, הריפוי והחיזוק של הפצוע ובני משפחתו. רגעים מרגשים נוספים היו עם הגעתם של השבים לאיכילוב. כאן הם התאחדו עם משפחותיהם והחלו תהליך של חזרה לחיים. לצדי עמד צוות מופלא, מורכב ברובו מנשים (רופאות, פסיכיאטריות, עובדות סוציאליות, אחיות, תזונאיות ועוד) מדהימות ומקצועיות, שיחד העניקו לשבים ולבני משפחותיהם את המענה המיטבי".
להראות את מזג האוויר
ב-7 באוקטובר שהתה שירה יצהרי, עובדת סוציאלית, בחופשה משפחתית בארה"ב. בחלוף מספר ימים, כששבה ארצה, שובצה כעובדת סוציאלית ביחידת הטראומה של המרכז הרפואי שערי צדק.
"בתקופה הזו חוויתי התמודדויות וקשיים שלא נתקלתי בהם מעולם. המוטו שלי הוא שכל פצוע מלחימה או מפיגוע זקוק לעובד סוציאלי שילווה אותו וידאג לו, מכניסתו לבית החולים ועד לשחרורו. המוטו הזה נטע בי את ההרגשה שאני והצוות מהווים חלק מהלחימה בחזית. החשיבות שאנחנו מייחסים לגמישות מחשבתית ויצירתיות היא חלק הכרחי בטיפול. כיצד לזהות צרכים מיוחדים של פצועים שאין ביכולתם לראות או לשוחח על הנורא מכל ולהגיש להם כלים מיוחדים שיעזרו להם להתמודד", מספרת יצהרי.
א', חייל שנפצע בעיניו, הגיע ליחידת הטראומה ללא יכולת ראייה כלל. בימי האשפוז, בשיחותיה עם החייל ומשפחתו, תיארה בפניו יצהרי את מזג האוויר, היכן יושבים האנשים בחדר ועוד, עד שראייתו חזרה אליו.
שיחה לאמא מחדר הטראומה
אירועי 7 באוקטובר תפסו את נחמי בקר, אחות אחראית במחלקה לרפואה דחופה בבילינסון, בבית הכנסת. מהר מאוד הוחלפו בגדי החג במדי אחות והסיפורים שהגיעו לבית החולים נשמעו כאילו נלקחו מסיפור של עם אחר.
"תקופת המלחמה אופיינה בחוסר ודאות ודאגה לאומית ופרטית. האתגר היה לנהל צוות שמתמודד עם השלכות המלחמה, ולהמשיך לשמר תפקוד מיטבי, מקצועי ואיכותי בחירום לצד שגרה. נדרשנו להניח הכול בצד ולהיות שם עבור מי שזקוק לנו. אף אחד לא חשב פעמיים. גם האחות שאחיה שיצא לחגוג בנובה והיה מנותק קשר, התייצבה שם באותה שבת בלי היסוס והתגייסה לטפל בפצועים, וחיפשה את אחיה בכל מסוק שהגיע. שבוע לאחר מכן התבשרה על מותו, בעודה במשמרת, עסוקה בלהציל אחרים".
לצד הכאב הגדול על הפצועים שהגיעו בזה אחר זה, החלו להגיע משפחות רבות בניסיון לאתר את יקיריהן, הורים מודאגים שעברו בין חדרי המיון וחיפשו תשובות.
"אט אט החלה לחלחל התובנה שמי שהצליח להגיע, עם פציעה קשה ככל שתהיה, הוא בר מזל. לכולנו היה ברור: במלחמה הזו, בחדר טראומה, אין סיכוי שלא נצא מנצחים. נלחמנו על כל פצוע, במחויבות גדולה לאותם גיבורים ששילמו בגופם ובנפשם להגן עלינו", משחזרת יצהרי.
אחד הרגעים המרגשים בעיניה הוא שיחת הטלפון הראשונה מתוך חדר הטראומה, שאותה מקיים הפצוע עם בני משפחתו. "לא פעם זו שיחת טלפון שלאחריה הפצוע מורדם ומונשם או מובהל לחדר ניתוח: 'אמא, זה אני, אני בסדר, נפצעתי. תגיעי לבילינסון'".
