הרפואה בישראל עוברת בעשורים האחרונים שינוי מגדרי משמעותי: כיום כ-75% מהסטודנטים לרפואה הם נשים. על פי נתוני ההסתדרות הרפואית (הר"י) כ-45% מהמתמחים הן מתמחות. גם בקרב הרופאים המומחים שיעור הנשים נמצא בעלייה מתמדת והיום כ-42% מהמומחים הם מומחיות. למרות הנתונים המעודדי, תמונת המצב מורכבת יותר, כאשר בוחנים את התפלגותן של הנשים במקצועות הרפואה השונים ואת שיעורן בתפקידי ניהול בכירים.
בעוד שבתחומים מסוימים יש איזון מגדרי, בתחומים אחרים, כמו כירורגיה על ענפיה השונים, קרדיולוגיה פולשנית ואורתופדיה, ייצוג הנשים עדיין נמוך משמעותית בהשוואה לגברים, גם ביחס למדינות אחרות. כמעט אין נשים מנתחות לב, מצנתרות או אורתופדיות אונקולוגיות. גם בתפקידי ניהול ניתן לראות מנהלות מחלקות, ואף מנכ"ליות של מרכזים רפואיים קטנים, אולם בראש המרכזים הרפואיים הגדולים עומדים מנכ"לים גברים, ובמשרד הבריאות מעולם לא כיהנה מנכ"לית אישה.
תדמיות או לא להיות
ד"ר נורית שדמי, מנהלת יחידת הטראומה האורתופדית בבית החולים הלל יפה, היא חלק מקבוצה מצומצמת של נשים שבחרו לעסוק בתחום הנחשב "גברי" באופן מובהק. כמנהלת יחידה היא אחת הנשים הבודדות בתחום האורתופדיה שהגיעו לעמדת ניהול בכירה בישראל.
"יש מקצועות שנתפסים ככאלה שדורשים כוח פיזי רב. הדבר מרתיע רופאות מלהיכנס לתחומים כאלה, למרות שלעתים מדובר בהנחה שגויה", מסבירה ד"ר שדמי.
היא מתייחסת לדימוי המקצועי כחסם משמעותי שמקשה על כניסת נשים לאורתופדיה. לדבריה, באיגוד האורתופדי האמריקאי כבר הבינו את הצורך לפעול באופן יזום לגיוס נשים לתחום, במיוחד לאור העובדה שבקרב בוגרי בתי ספר לרפואה יש יותר נשים.
"זהו תחום שבו עובדים עם מקדחים, ברגים וכלים נוספים, ויש נשים שחוששות מזה. למרות זאת, כשהן מתנסות בכך הן מגלות שההיבטים האלה דווקא מהנים".
ד"ר רונית בר חיים, מומחית בכירורגיית טראומה בבית החולים וולפסון, היא אחת משתי הנשים היחידות שעוסקות כיום בתחום בישראל. כאישה הראשונה שנכנסה לתחום שנשלט בידי גברים, היא מעידה כי הכירורגים הטראומטולוגים בישראל מאוד מפרגנים. "הם חיכו שתהיינה נשים שירצו לעסוק בזה". ד"ר בר חיים מעידה כי אנשי האסכולה הישנה, אלה שחושבים שמקומן של נשים אינו בכירורגיה, עדיין קיימים, אולם מספרם הולך ופוחת.
לדבריה, אחד האתגרים המרכזיים הוא שילוב קריירה וחיים אישיים: "התמחות רפואית היא משימה אינטנסיבית במיוחד, עם תורנויות קשות ושעות עבודה רבות. רופאות צריכות לקבל תמיכה משפחתית חזקה מאוד או לוותר על חיי משפחה מסורתיים כדי להתקדם. מבחינת הגברים ההתמודדות שונה, פשוט כי ברוב הבתים עדיין מצופה מהאישה לקחת על עצמה יותר מהעול המשפחתי".
פרופ' מעין קניגשטיין, מומחית בקרדיולוגיה ומהמצנתרות הבודדות בישראל, מסבירה כי גם בתחום הקרדיולוגיה הפולשנית קיימים חסמים ייחודיים לנשים. "בצנתורים יש חשיפה לקרינה, עובדה שמאלצת רופאות שמתכננות להרות לצאת להפסקות ממושכות או להימנע מהתחום לחלוטין".
זהו קושי אובייקטיבי שאינו קיים עבור גברים. "מתמחה שרוצה ללדת שלושה ילדים, למשל, צריכה להישאר מחוץ לחדר צנתורים שלוש שנים לפחות. זהו זמן ממושך מאוד במושגים של קריירה רפואית", מדגישה פרופ' קניגשטיין.
"חשוב לא להתייאש", מבהירה ד"ר בר חיים, "גם אם אישה מרגישה שההתמחות קשה. והאמת היא שמשפטים כמו 'אישה לא צריכה להיות כאן' כבר מפנים את מקומם לתפיסות חדשות".
מבט אקדמי
גם פרופ' שי אשכנזי, דיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל, מבחין בשינוי משמעותי בעשור האחרון. "יש תחומים שבהם הדרך כבר נפרצה", הוא מסביר. "למשל בתחום הגינקולוגיה, שבעבר היה בשליטה גברית כמעט מוחלטת, וכיום לנשים יש נוכחות מרכזית בו. גם ברפואה פנימית וברפואת משפחה יש ייצוג נשי משמעותי".
עם זאת, הוא מודה כי במקצועות מסוימים עדיין יש רופאות בודדות. "השינוי אינו תלוי רק במדיניות, אלא גם ביוזמתן של הרופאות עצמן. ככל שיהיו יותר רופאות בתפקידים האלה, כך יהיה קל יותר עבור הדור הבא להשתלב בהם באופן טבעי".
פרופ' אשכנזי סבור כי יתרון נוסף שיש לנשים טמון ביכולתן להזדהות ולחמול, וכן ביכולת ליצור תקשורת בין-אישית טובה יותר. "לרפואה עם איזון מגדרי יש ערך מוסף ממשי, גם ברמת הטיפול וגם ברמת האווירה במחלקות".
באשר לפתרונות אפשריים, פרופ' אשכנזי מציין כי בארה"ב קיימים תמריצים למחלקות רפואיות שמקדמות נשים: "במקומות שבהם ניתנו הטבות כלכליות למחלקות ששילבו נשים בתפקידים בכירים, רואים תוצאות ברורות. אם נייצר מנגנון כזה בישראל — נוכל להביא לשינוי".
מה קורה בשטח?
פרופ' גיל פייר, משנה רפואי למנכ"ל וסמנכ"ל לענייני רופאים במרכז הרפואי איכילוב, מסכים כי רפואה פנימית ורפואת משפחה, ובעיקר רפואת ילדים, הפכו למקצועות הנשלטים באופן כמעט מוחלט על ידי רופאות. "אנחנו אפילו מבצעים העדפה מתקנת לגברים בקבלה להתמחות בילדים, משום שמערכת בריאה צריכה להיות מגוונת מגדרית", מעיד פרופ' פייר.
לדבריו, זו רק דוגמה אחת לשינוי המשמעותי בתחומי הרפואה השונים. "תתי התמחויות ברפואה פנימית, כמו ראומטולוגיה, אנדוקרינולוגיה ונפרולוגיה, הופכות לנשיות יותר. במקביל יותר נשים נכנסות לתחומים שהיו גבריים במובהק, כמו כירורגיה, אורתופדיה, כירורגיית חזה וכירורגיית כלי דם".
פרופ' פייר מצביע על החשיבות המקצועית של שילוב נשים בכל התחומים: "אם כל מקצועות הרפואה ינוהלו על ידי גברים, גם המחקר והפרוטוקולים ייכתבו מנקודת מבט גברית. אנחנו כבר יודעים שבקרדיולוגיה, למשל, יש הבדלים משמעותיים בין מה ש'עובד' עבור גברים ומה שמתאים יותר לנשים, והמחקר הנשי בתחום הזה עדיין חסר. כניסת נשים למקצועות האלה תביא בהכרח להתאמה של פרוטוקולים ולמחקר שגם מותאם לנשים".
בנוגע לתפקידים ניהוליים מציין פרופ' פייר שינוי הדרגתי: "באיכילוב כיום כמעט 40% ממנהלי המחלקות הפנימיות הם מנהלות, לעומת מצב שבו בעבר לא היו נשים כלל. גם מחלקת ההרדמה שלנו, שהיא מחלקה מרכזית ומשמעותית, מנוהלת על ידי אישה".
עם זאת, הוא מודה כי בראש המרכז הרפואי תל אביב מעולם לא היתה מנכ"לית, וכך גם במרכזי העל האחרים כמו שיבא, בילינסון, רמב"ם וסורוקה. "אמנם אנחנו רואים יותר נשים בהנהלה, אך תקרת הזכוכית הזו עדיין לא נפרצה".
הפתרון, לדעתו של פרופ' פייר, טמון בשינוי מדיניות מערכתי שמכיר במפורש בצורך לקדם שוויון מגדרי. "אני מכנה זאת מדיניות מודעות מגדרית. כאשר מתמודדים גבר ואישה עם כישורים דומים ואותה רמת מקצועיות, צריך לבחור באישה. זה צריך להיות שיקול מפורש שמונח על השולחן".
בשם האיזון
"רפואה מאוזנת מגדרית מייצרת תפיסות מערכתיות רחבות יותר, מאפשרת טיפול מגוון ומותאם יותר ואף משפיעה על האופן שבו המערכת מתעדפת משאבים. לכן אנחנו לא רוצים מצב שבו 90% מהרופאים הם גברים, וגם לא מצב בו 90% מהרופאים הם נשים", מדגישה עו"ד לאה ופנר, מזכ"לית ההסתדרות הרפואית (הר"י).
עו"ד ופנר מזהה את אחד החסמים המרכזיים דווקא בתהליכי הקידום. לדבריה, מינויי בכירים עדיין מתבצעים על ידי הדור הוותיק, שבו הרוב הם גברים. "אנחנו עדיין בתקופת מעבר, ומי שנמצאים בצומתי קבלת ההחלטות הם עדיין אלה שנמצאים שם שנים רבות", היא אומרת.
הבנת שכר
כאשר מדברים על נשים ברפואה, נושא השכר עולה לא פעם כפרמטר של שוויון. אך האם באמת קיימים פערי שכר מגדריים במערכת הבריאות הישראלית?
עו"ד ופנר מציירת תמונה מורכבת: "בשירות הציבורי השכר נקבע לפי ותק ודרגה, כך שאין הבדל בין רופאים לרופאות". עם זאת, היא מציינת כי שכר הרופאים אינו מורכב רק מהשכר הבסיסי, ועד 50% מההשתכרות מגיעים מעבודה נוספת, שעות נוספות ותורנויות, וכאן נוצר הפער.
לדברי פרופ' פייר, הפתרון צריך לכלול התאמה של מבנה השכר כך שיתגמל גם תפוקות שאינן מבוססות שעות בלבד, הגמשת אפשרויות העבודה ויצירת אפשרויות לרופאות לקחת חלק בעבודות המתגמלות יותר, בלי שהדבר יבוא על חשבון המחויבויות המשפחתיות.
בתחום הגינקולוגיה הוא דווקא מציין תופעה הפוכה ומפתיעה: "ברפואת הקהילה מציעים לנשים גינקולוגיות שכר גבוה יותר מאשר לגברים, משום שהן בביקוש גבוה מאוד". זו דוגמה לכך שכאשר יש דרישה גבוהה מצד מטופלות לרופאות נשים, המערכת מגיבה בהתאם ומתמרצת נשים להיכנס לתחום.
עו"ד ופנר מציגה שלושה פתרונות מרכזיים שיכולים לחולל שינוי משמעותי: "הדבר הראשון הוא יצירת מסגרות טיפול בילדים בבתי החולים. אם בכל בית חולים יהיה גן מגיל אפס, זה ישנה לגמרי את האפשרויות של רופאות צעירות. הדבר הבא הוא גמישות במערכת ההתמחות, אפשרות לבחור מודל עבודה מותאם אישית. במקום מודל עבודה אחיד לכולם, צריך לאפשר שעות גמישות יותר וימי עבודה מרוכזים — למשל, לעבוד שלושה ימים ארוכים יותר בשבוע במקום חמישה ימים רגילים, מצב שיאפשר לרופאות יותר ימים פנויים לטיפול במשפחה ללא פגיעה בהיקף העבודה הכולל".
"ולבסוף," היא מסכמת, "קיים פוטנציאל אדיר בחדשנות טכנולוגית ברפואה. טלרפואה וכלים דיגיטליים יאפשרו לבצע יותר עבודה מרחוק ובזמנים גמישים. ככל שהמערכת תאמץ יותר טכנולוגיות כאלה, כך היא תוכל לשמר יותר נשים מוכשרות במקצועות תובעניים".
מבט לשנת 2050
למרות החסמים והאתגרים, כל המרואיינים והמרואיינות מביעים אופטימיות בנוגע למעמדן של נשים ברפואה בשנת 2050. ד"ר בר חיים מציינת כי בשטח כבר אפשר לראות שינוי: "כשרופאות נכנסות לתחומים גבריים הן כבר לא לבד. יש להן עם מי להתייעץ, יש דמויות לחיקוי. הדרך אינה קלה, אבל היא פתוחה יותר מאי פעם".
ד"ר שדמי מוסיפה כי בסופו של דבר, המספרים יעשו את שלהם: "ככל שיהיו יותר נשים ברפואה, המערכת כבר לא תוכל להישאר כמו שהיא. השינוי יתרחש לא כי מישהו יחליט, אלא כי זו פשוט תהיה המציאות".
פרופ' פייר מחזק את הנקודה: "בכל מקום שנשים כבר מנהלות זה מוצלח מאוד. מנהלות המחלקות שלנו באיכילוב הן נשים עם יכולות ניהוליות ומנהיגותיות מופלאות, והמחלקות שלהן חזקות. זה לא שנשים הן מנהלות טובות — הן מנהלות מצוינות".
אם המערכת הרפואית בישראל רוצה לראות שינוי אמיתי, עליה לבצע צעדים יזומים כמו התאמת מודל ההכשרה הרפואית, הגמשת תנאי העבודה, עידוד נשים לתחומי מומחיות קריטיים ושינוי דפוסי המינויים למשרות בכירות. השאלה אינה האם נשים יגיעו לעמדות בכירות, אלא כיצד המערכת תאפשר להן לעשות זאת בלי לשלם מחיר בלתי אפשרי.
