את אלכס פגשתי במתחם הטיפוס בנתניה לפני אימון. רגע לפני שהמתחם מתמלא במאות ילדים שחולמים להיות חזנוב. הוא בן 27, מחזיק גביע העולם בטיפוס, פיינליסט של נינג'ה ישראל ובן דוד שלי. למרות שהוא נראה כל כך נינוח וחסר דאגות, הדרך שלו הייתה רצופה אתגרים ותחושת ההצלחה הייתה חמקמקה וזרה לו שנים רבות. הוא מספר שהטיפוס שינה את חייו, וממליץ להורים לתת לילדים לבחור את הספורט שהם אוהבים, לכבד ולהקשיב לרצונות שלהם.
גדלנו בחיפה, בבתים דומים, עם "חינוך רוסי" וציפיות להצטיין בלימודים, בספורט.
"לא היו לי הרבה חברים בתור ילד, לא הייתי תלמיד טוב, לא ניגנתי על אף כלי נגינה ובבית רוסי לנגן זה חובה. לא הרגשתי ילד מוצלח במיוחד", מספר אלכס. "הייתי בחוג טניס וגם שם לא הצלחתי. בגיל 10 ביקשתי לנסות לטפס ובפעם הראשונה שטיפסתי על הקיר הגעתי עד למעלה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שחוויתי הצלחה. היום אני יודע ש-80% מהאנשים שמגיעים לקיר הזה בפעם הראשונה מצליחים לטפס עליו, זה קיר למתחילים שאמור להיות קל. זה מעיד על החשיבות של חוויית ההצלחה. מהר מאד גיליתי שגם אם אני אוהב משהו, זה לא אומר שאני טוב בזה, ושחשוב להתמיד".
בזכות הספורט אני מרגיש שאני יכול להתמודד עם הכל
"בבית הספר לא הייתי טוב בלימודים, אבל כשהשתחררתי מהצבא עשיתי פסיכומטרי והיום אני לומד באוניברסיטה הפתוחה ויודע שאם יש משהו שאני רוצה מספיק, אשקיע בו ואצליח. היום בזכות הספורט, אני מרגיש שאני יכול להתמודד עם הכל. הספורט בנה לי את הביטחון לחיים. כילד סבלתי מהפרעות קשב וריכוז. הספורט עזר לי ללמוד להתרכז בזמן נתון. היום יש אנשים שיודעים לטפל באמצעות ספורט בהפרעות קשב, בהיפראקטיביות ובבעיות נפשיות. זו דרך מצוינת להוציא אגרסיות, לבנות ביטחון ויכולת לפתרון בעיות".
כיצד אתה מתמודד עם אכזבות וכישלונות?
"אני חושב שאני בין הטובים בעולם בלהפסיד", צוחק חזנוב, "אם תסתכל בתוצאות שלי, תראה שרובן לא טובות. בתחרות הראשונה שלי באליפות ישראל הייתי בן 12 וסיימתי מקום 4 מתוך 5. התחרות הראשונה שניצחתי הייתה רק בגיל 17. גם בחו"ל התוצאות הטובות לא מיהרו להגיע, אבל היתרון היה שתמיד הייתי קרוב. זה היה תהליך ארוך והתקדמתי לאט עד הניצחון בגביע העולם. בסוף, בספורט מה שקובע זה איך אתה בראש".
זוכר אותך כילד ביישן, פתאום מגיע הנינג'ה, אתה בפריים טיים, התמונה שלך בנתיבי איילון.אני מניח שזה יכול להיות מאוד מאתגר. כיצד אתה מתמודד עם החשיפה?
"אני משתדל להישאר אני, וככל שהזמן עובר אני לומד להתמודד טוב יותר עם ההצלחה. אני מרגיש שהעולם נתן לי מתנה, ומשתדל להחזיר לעולם. זה מוטו שמלווה אותי בדרך שבה אני מתנהל עם אנשים, משתדל להיות נחמד לכולם. אני מרגיש אחריות גדולה כשילד בא ואומר לי שהוא מתחיל לטפס בזכותי. זכיתי לעשות את מה שאני אוהב ולהיות טוב בזה".
מה תפקידם של ההורים בהקשר של הספורט, מבחינת בחירת תחום, התמדה וכו'?
"להורים יש מקום מאד חשוב אצל ילד שהוא ספורטאי, לא רק אצל ספורטאי מקצועי שיהפוך להיות אלוף עולם, אלא אצל כל ילד בחוג. הדבר הכי טוב שאמא שלי עשתה, זה שהיא לא דחפה אותי יותר מדי, אבל תמכה בי כשצריך ונתנה לי את התנאים להצלחה. אחד הדברים החשובים הוא לתת לילד להתאהב במה שהוא עושה. הורים אומרים לי שהילד מטפס כבר שנה בחוג והם רוצים שהוא יתחיל לקחת אימונים אישיים. כשאני שואל אותם מה הסיבה הם משיבים: 'אני רוצה שהילד יהיה טוב ויצליח'. זה אכן דבר טוב ומבורך, אבל האם הילד בכלל ביקש אימונים אישיים? ההורה עונה לי: 'לא'. אני שואל: 'הילד מתאמן?' וההורה עונה: 'כן, הוא הולך כל יום לקיר אחרי הלימודים'. אם כך, אני אומר: 'אז לא צריך'. אני חושב שההורים צריכים לתת לילדים שלהם את הבמה הזו, לשחרר אותם. אם אנחנו מאד נוקשים אליהם בכל מה שקשור לבית הספר ולרשתות החברתיות, אז בספורט לתת לילד את החופש לאהוב את מה שהוא עושה, ליהנות ולתת לו את הזמן שלו".
סוג של דיכאון
"אחרי הניצחון בגביע העולם בסין הייתי בסוג של דיכאון. מצד אחד זכיתי וזה היה הרגע המאושר בחיי. מצד שני, כל מה שחלמתי עליו מאז שאני ילד, היה לנצח את התחרות הזו. זו הייתה הפסגה המקצועית. ברגע שזה קרה, לא היה לי יותר לאן לשאוף. הייתי צריך לחשוב מחדש מי אני. אז לא הייתי בזוגיות. אם זה היה קורה היום, כל מה שהייתי צריך, הוא חיבוק מבת הזוג שלי, ותזכורת שיש עוד משהו בחיים. לדעתי, אחד הדברים החשובים לספורטאי הוא לדעת לעשות דברים נוספים חוץ מהספורט, כי ספורט נגמר בגיל מאד מוקדם, וכשנגמרת התכלית שלך בחיים, חשוב למצוא עוד משהו שיהיה עוגן".
ספורט ובריאות הנפש, כיצד אתה רואה את הקשר?
"כל אחד מאיתנו רוצה להיות מאושר. אם הספורט מביא סבל, לא צריך לעשות אותו באותו רגע. סימון ביילס שהודיעה על פרישה מהאולימפיאדה, הביאה ערך מוסף בהעלאת המודעות להיבט הנפשי של הספורט, גם ברמה ההישגית והממסדית. איגודים אולימפיים יצטרכו לבנות תשתית שתלמד ספורטאים להתמודד עם הלחץ וההיבטים הנפשיים. גם ברמה המחשבתית והתפיסתית של האנשים מכל העולם שראו את האולימפיאדה ומבינים עכשיו שספורטאים הם גם בני אדם. מותר להם להיכשל. קשה לי לראות את הכותרות 'הוא מאכזב באולימפיאדה'. הספורטאי עבד שנים בשביל התחרות. אכפת לו יותר מכולם ובמקרה של כישלון הוא שבור גם ככה. הסביבה צריכה לדעת לחבק בחזרה".
המסר שלך לבני נוער.
"מותר להיות מבואסים או מדוכאים, אבל צריך תמיד לזכור שבסוף, דברים יסתדרו וישתפרו. אם תחשבו אופטימי, זה יקרה. המסר השני הוא לעשות את מה שאוהבים, לנסות, ליהנות מהדרך. מה שווה הניצחון שלי אם לא הפסדתי בדרך? מה שבא בקלות הוא פחות מרגש, ממה שבא אחרי עבודה קשה", מסכם חזנוב בחיוך.
