בקרב הקהילה היהודית ממרוקו קיימת אהדה גדולה למלך מוחמד החמישי (נולד ב 1909, היה שליט, סולטאן ומלך מרוקו משנת 1927 ועד מותו בשנת 1961, למעט הפסקה קצרה בכפוף לשאיפות הצרפתיות במרוקו ולמאבק בין מרוקו לצרפת), ובהיסטוריוגרפיה העממית של יהודי מרוקו המלך מוחמד החמישי נחשב למגנם ולשומרם של היהודים.
החל משנת 1912 הפכה מרוקו להיות מדינת חסות צרפתית, הסכם שטמן בחובו לא מעט יתרונות. העיקרי שבהם הוא שבאותן שנים הפכה כל אפריקה להיות שטחי חסות של מעצמות אירופה, לכן גם לגרמניה ובעיקר לספרד היו, באותן השנים, תביעות טריטוריאליות במרוקו. הסכם פס, שהסדיר את מעמדה של מרוקו כישות הכפופה למעצמה צבאית ברמה עולמית, ביטל את התביעות הללו ונתן הגנה למרוקו כמדינה חלשה יותר מבחינה צבאית. הצרפתים מבחינתם, ראו את בהסכם הזה אישור לניצול שטחה של מרוקו, המשאבים שלה ותושביה, פרקטיקה שהייתה מוכרת גם ביתר יבשת אפריקה. בנוסף, הצרפתים "הסיקו את המסקנות" מכיבוש אלג'יריה, והפעם, שלא כמו במדינה השכנה, לא העניקו אזרחות צרפתית ליהודים במדינה.
על אף שיהודי מרוקו לא קיבלו אזרחות צרפתית, מעמד ומצב היהודים במדינה הוטב. ככאלה שהכירו את עולם המסחר, שהיו להם קרובים בצרפת ושידעו את השפה, בלטו היהודים תחת השלטון הצרפתי במרוקו ומצבם הכלכלי השתפר. אך אליה וקוץ בה: השיפור במצבם של היהודים הביא למצב בו היחסים בין האוכלוסיות קיבלו מאפיינים של "הפרד ומשול". האזרחים המוסלמים האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם השלטון הצרפתי, מה שסימן את תחילת הקרע בעת המודרנית בין הערבים והילידים הברברים במרוקו, לבין היהודים.
באופן כללי, שרר מצב זה עד למלחמת העולם השנייה, אז מספר אירועים דרמטיים שינו את ההיסטוריה. עם פרוץ המלחמה, כניעתה של צרפת לגרמניה והקמת המדינה הצרפתית תחת השם "משטר וישי", הפכה מרוקו באופן רשמי להיות מדינת חסות של מממשלה ששיתפה פעולה תחת כניעה למדינות הציר - ובראשן גרמניה.
על שאיפותיהם של הגרמנים להשמיד את העם היהודי אין צורך להרחיב. הם החלו לדרוש ממשטר וישי צעדים מעשיים כנגד היהודים במדינות החסות, ובהן כמובן מרוקו. על אף שבאופן רשמי הייתה צריכה צרפת של וישי להחיל את חוקי הגזע גם במרוקו, נראה שכל עוד יכלו המרוקאים להעלים עין באופן רשמי הם עשו כן, על אף אותן התפרצויות זעם רנדומליות של הרחוב המרוקאי כנגד היהודים, על רקע שינוי מעמדם תחת הצרפתים בתחילת שנות מדינת החסות.
וכאן ישנן חילוקי דעות לגבי תפקידו של המלך מוחמד החמישי. בשנת 1940, עם הפיכתה של מרוקו לשטח בכיבוש גרמני בפועל, החלו לחשוש היהודים לגורלם. מוחמד החמישי הגיע בעצמו להיפגש עם בני הקהילה והבטיח להם שהוא מתכוון לעשות כל שביכולתו על מנת להגן על היהודים בארצו. יחד עם זאת, המדיניות בפועל הייתה זו שנראה שמתחילים לבצע את דרישות המשטר אל מול היהודים. אף פורסם צו, שנכתב על ידי משטר וישי אך חותמת המלך עליו.
כיום, ברחוב היהודי התקבעה הדעה שמוחמד החמישי היה טוב ליהודים, דאג להם והגן עליהם, ואולי זה באמת היה כך. אך בבחינה נוספת של הדברים קשה מאוד להחליט אם המלך אמר דברים ליהודים מחד אך פעל נגדם מאידך, או שמא הוא המשיך לפעול תחת משטר וישי כשהוא מיישם את המדינות בעצלתיים בתקווה שיעבור זעם, תוך כדי שהוא מנסה גם לא להתנגד למשטר על מנת שלא להפסיד את מעמדו הרם ואת הגנת המוסלמים.
אין ספק שמצבם של היהודים הורע, אך התהליך נעשה בעצלתיים, בלי פעולות תוקפניות במיוחד, ובניתוק מסוים בין הרחוב החצוי לממשל הכפוף למעצמות. מה שהפסיק את תהליך ההתדרדרות ופתח את הויכוח על מקומו של מוחמד היה מבצע לפיד - מבצע ימי מרשים ודרמטי לכיבוש המושבות הצרפתיות בצפון מערב אפריקה מידי צרפת של וידי על ידי בעלות הברית.
הנחיתה האמפיבית הזו התרחשה בתחילת המלחמה, לפני שהצליחו הגרמנים להוציא לפועל את תכניותיהם ליהודי צפון אפריקה. אז הועברו שטחי מרוקו ואלג'יריה לידי בעלות הברית ולמעשה יתכן שהם הצילו את יהודי צפון אפריקה מגזרות קשות יותר.
לאחר מבצע לפיד שוב התבטא מוחמד לטובת היהודים באומרו: ״כמוכם כמוסלמים הרי אתם נתיני, וכמוהם הריני מגן עליכם ואוהבכם… המוסלמים העם, ותמיד היו, אחיכם וידידיכם. שאלו את זקניכם ותלמדו לדעת שקודמי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד־אמת ליהודים וכי לא אחת גילה דאגה נאמנה לשלומם. אבותיכם הכירוהו בצביונו זה ואהבו אותו נאמנה. ויכול אני להבטיחכם שאני מצדי יש בדעתי לנהוג בכם ובאחיכם־לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה לשלומכם״.
לאחר המלחמה ולאחר מאבקים רבים בין מרוקו וצרפת זכתה מרוקו לעצמאות כשמוחמד החמישי מוכרז כמלך מרוקו. היחס שהפגין המלך כלפי היהודים היה בהחלט יחס אוהד ומכבד תוך כדי שהוא מנסה לשכנע את יהודי מרוקו להשתלב בחיים החדשים במדינה.
