סרי לנקה היא מדינת אי בצפון האוקיינוס ההודי, שממוקמת דרומית וסמוך להודו, ובין הים הערבי למפרץ בנגל. שמה הקדום מהתקופה הקולוניאלית היה ציילון, שהיה בשימוש עד שנת 72. בעבר היו לאי שמות רבים ומשתנים לפי תקופות, עמים ושליטים. הרבה מאוד שנים קראו לאי "לנקה" שפירושו אי ורק בעת החדשה התקבע השם סרי לנקה – האי הקדוש.
לסרי לנקה אין גבולות יבשתיים עם מדינות אחרות. גודלה הוא 65,000 קמ"ר, קצת יותר מפי שלוש מגודלה של ישראל, והאוכלוסייה שלה 22 מיליון תושבים, קצת פחות מפי שלוש מאוכלוסיית הארץ, כך שהיחס מוכר לנו. על מנת להבין את סרי לנקה של היום ואת ההיסטוריה שלה חיבים לציין שההיסטוריה הקולוניאלית שלה דרמטית, ולאו דווקא לחיוב. בסרי לנקה החליפו ידיים שלוש אימפריות שונות.
מתחילת המאה ה – 16 שלטו באי הפורטוגזים, שהיו אז אימפריה עם צי ימי מפותח ויכולת להגיע למרחקים. באמצע המאה ה -17 כבשה הולנד את האי למשך 150 שנה והקימה את מדינת ציילון ההולנדית. בסוף המאה ה – 18 כבשה בריטניה את האי, והחלה להעביר אליו את המיעוט הטמילי מהודו על מנת לפתח את האי ולנצלו, לקדם את החקלאות ולהגדיל את הייצוא. בשנת 1948 קיבלה סרי לנקה את עצמאותה. אך עצמאות אחרי שנות כיבוש רבות דורשת מחשבה על השינויים שחלו באי ודרכי התמודדות איתם.
למידע נוסף על טיול מאורגן לסרי לנקה לחצו
הבריטים הביאו לסרי לנקה חלק מהעם הטמילי לשם פיתוח החקלאות ועבודת המטעים. עיקר הטמילים שהגיעו לסרי לנקה היו נוצרים (למרות שלא כל הטמילים נוצרים). הקרבה הדתית בן הטמילים לבריטים בסרי לנקה יצרו מצב שבו הטמילים היו מיעוט במעמד מועדף בסרי לנקה, אל מול הסינהאלזים, שראו עצמם כרוב היסטורי בסרי לנקה וכילידי האי.
מיד עם קבלת עצמאות האי בשנת 1948 התחילו מתחים בין שתי הקבוצות האתניות: הסינהאלזים, שלא התקשו לנצח בבחירות כי היו הרוב, החלו מיד עם הרכבת הממשלה בדחיקת הטמילים ממוקדי הכוח. המתיחות הגיע לשיא עד שבשנת 1959 נרצח ראש הממשלה בנדרייקה והמדינה עמדה מתוחה והמומה לקראת הבאות.
את המצב הזה הצליחו באומנות רבה הממשלה והאזרחים לשמר, כשחוק ועוד חוק מדירים את הטמילים הזועמים. בשנת 1972 נחקק חוק המגביל את כמות הטמילים הרשאים ללמוד באוניברסיטאות ומקנה רק לדת הבודהיסטית, הדת של הסינהאלזים, מעמד עליון במדינה. מיד כשעבר החוק החלו מהומות אלימות של טמילים ודרישה להקמת מדינה עצמאית טמילית בצפון ובמזרח האי, דבר שנענה בהתערבות הממשלה.
את התעצמות המאבק אפשר לשייך לנמרים הטמילים או בשמם הרשמי "טיגריסי השחרור של טמיל אולם". זה היה ארגון טרור אימתני ורצחני שלא בחל בשום אמצעי אלים על מנת להעלות את דרישותיו לסדר היום. יחד עם זאת, לא כל המדינות הגדירו אותם כארגון טרור ומאבקם זכה להכרה של חלק מהמדינות, בהן גם הודו עצמה. הכוח שלהם בשיאו היה צבאי לחלוטין ולא מבייש מדינה קטנה. אגב את רוב המימון לצבא הטמילי השיגו הטמילים מתרומות של טמילים מרחבי העולם שברחו מהאלימות כלפיהם בשנות המדינה הראשונות.
הנמרים הטמילים השתמשו בפיגועים במקומות הרגישים ביותר, לא התעניינו בזכויות אדם, גייסו ילדים ונשים ועד היום הם בעלי תואר לא רשמי ולא מחמיא כארגון שהעלה את פיגועי ההתאבדות לרמה של אמנות ממש.
שנת 1983 הייתה לעוד שנה עגומה ולציון דרך במלחמה האכזרית, באירוע אחד נרצחו 13 חיילים סינהאלים מצבא סרי לנקה, הלוויתם של אלו הפכה עד מהרה למסע הסתה פרוע ועם סיום ההלוויות מלחמת האזרחים הייתה עובדה מוגמרת, עת החלו מעשי איבה, אלימות, הגליה ואונס משני הצדדים.
בשנת 1987 הודו ניסתה לשנות מדיניות ולהביא לסיום הסכסוך. נחתם הסכם שלום בין הודו לסרי לנקה ונשלח כוח של 60 אלף חיילים הודים לצפון האי על מנת לשמור על הסדר והשלום. לאחר שלוש שנים נסוגה הודו מהאי כשהיא משאירה אחריה 1500 הרוגים מצבאם.
הנסיגה ההודית הייתה עוד משב רענן של תקווה למאבק הטמילי שראה בכך הצלחה, אלו החלו להעלות הילוך עם פיגועי ההתאבדות האכזריים ובשנת 1991 נרצח ראש ממשלת הודו רג'יב גנדי שנאשם על ידם בשיתוף פעולה עם ממשלת סרי לנקה. בהמשך, בשנת 1993 נרצח גם נשיא סרי לנקה בפיגוע.
ניסיונות רבים להביא שלום בתחילת שנות ה-2000 הביאו שנים מתונות יחסית כששני הצדדים בוחנים לאן פניהם. לאחר שהנמרים לא הפסיקו את מלחמתם לגמרי, העצימה הממשלה הסרי לנקית את פעולותיה ובשנת 2009 הגיעה להכרעה, הודיעה על ניצחון בעוד הנמרים הטמילים מכירים בהפסדם, מאז ועד היום נשמר האיזון העדין והאמונה שאפשר שיהיה טוב יותר.
הכתבה בחסות: פגסוס טיולים מאורגנים לחו"ל
