תחילת המאה ה-20 במקסיקו הייתה המשך ישיר למאורעות אמצע וסוף המאה ה-19 במדינה, עם תנועת השחרור, ההגירה והעמים שגילו את זכויותיהם. מה שסימל במיוחד את המאה הזו הייתה ההתעוררות של העמים הילדים שחיו תחת השלטון הקולוניאליסטי, שאמנם דיבר על צדק ושוויון בקולוניות שלו מעבר לים, אך בפועל נחשב להיות משטר דכאני במיוחד.
בחסות: חברת פגסוס - טיולים מאורגנים
מאפייני המשטר הקולוניאליסטי, כמו גם מאפייני פנים נוספים במקסיקו, היו אלו שהביאו להתפוצצות בשנת 1910, שהייתה השלב הראשון למה שלימים כונה המהפכה המקסיקנית. ראשית, למרות שהשלטון נחשב מקומי כביכול, עיקר הכסף זרם בעיקר אל מחוץ למדינה, במקום לתמוך ברפורמות מקומיות שישפרו את חיי התושבים. שנית, ההבנה של האינדיאנים ילדי המקום שגם להם מגיעות חירויות וזכויות, הביאה גם היא לחימום הקלחת המדינית. מכאן שהקיפוח הכלכלי לצד אפליה אתנית של קבוצה ילידית עיקשת היו אלו שהביאו לתחילתה של הדרמה המדינית הגדולה.
לאחר 40 שנות שלטונו של פורפריו דיאס, מנהיג וגיבור מקסיקני מקומי מתקופה מוקדמת יותר, עלו קולות מהעם שביקרו את פועלו ומדיניותו. במובנים רבים קרה לו מה שקורה להרבה שלטונות ארוכים - עיוורון וחוסר ראייה של העם הפשוט, מעוטי היכולות והמיעוטים. כך נותרו האינדיאנים מנושלים מאדמתם וההשקעות הכלכליות באוצרות הטבע של המדינה היו בעיקר של זרים - שני דברים שהביאו לתסכול רב אצל האוכלוסייה הפריפריאלית. דיאס, עם ביטחון עצמי מופרז, ראה בעצמו כל יכול והחל לחזק את השליטה האלימה על מחוזות אלו, דבר אשר יצר כעס ומרמור רב יותר בקרב העם.
אל תוך כל הקלחת הזו נכנס בחור צעיר ונמרץ בשם אמיליאנו ספאטה, איש בן המעמד הבינוני הקנאי לאדמתו וצאצא למשפחה מעורבת של אינדיאנים וספרדים. בעקבות רצונו של העם להחליף את השלטון העייף של דיאס בבחירות של שנת 1910, הצליח פרנסיסקו מדרו להדיח מהשלטון את הרודן הותיק. לאור ההדחה, נשא העם המקסיקני את נשא עיניו לאיש שהבטיח חלוקת אדמות שוויונית יותר ולגנרל הבכיר שלו, אמיליאנו ספאטה.
מיד עם עלייתו של מדרו לשלטון, החל לדחוף בו ספאטה שיקיים את ההבטחות שנתן לעם. למרות תחינותיו, המשיכו הדברים לזוז בעצלתיים והתברר שהבטחות לחוד ויישומם -מורכב. העם, מאוכזב מעוד הבטחות שלא התגשמו, החל לחפש אלטרנטיבה פעם נוספת ואילו יחסיהם של ספאטה ומדרו עלו על שרטון. לאור היחסים המעורערים בין השניים, ברח ספאטה למזרח המדינה, שם רקם תכנית להדחת הנשיא המכהן לצד הנהגת רפורמה אגררית רדיקלית במקסיקו. ספאטה אף הקים ממקום מקלטו צבא אשר אותו מימן ממיסים שהטיל על בעלי חוות עשירים. זמן לא רב לאחר מכן החלו קרבות בדרום המדינה בעיקר של כוחות המורדים שלו מול הצבא המקסיקני.
בשנת 1916, אחרי שכבר התחלף שוב השלטון במקסיקו, הפך ספאטה להיות נרדף בעל מעמד מיוחד. הצבא המקסיקני שחיפש אחריו השמיד ושרף כפרים שלמים שנחשדו בשיתוף פעולה עמו, מרדפים אשר עלו למקסיקנים במאות אלפי הרוגים. בסופו של דבר, לאחר שמונה שנים של מאבק עיקש והרבה תקווה אישית ועממית יחד, נפל ספאטה בשנת 1919, למארב מתוכנן, כאשר נקרא לפגישה עם גנרל בכיר שרימה אותו בכך שהודיע לו שהוא מעוניין לערוק מהצבא לכוח המורדים של ספאטה.
עם הוצאתו להורג של המנהיג העממי הלך ודעך המרד ואיתו גם מורל המורדים, כשבמקביל ירדה לטמיון התקווה של המקסיקנים לרפורמה אגרארית וחלוקת אדמות צודקת. עם זאת, דמותו של מוביל המהפכה המקסיקנית מעולם לא נשכחה אצל האיכרים הפשוטים, המופלים הקבועים והעמים הילידים, ועד היום היא מועלית על נס כשעולות תקוות חדשות לצדק חברתי ולחלוקת אדמות למעבדים שלהם.
לצד הסיפורים שעוברים מדור לדור, דמותו של ספאטה מונצחת גם באמנות ובתרבות המקסיקניים, כדמות שהיא סמל ומופת ללוחם למען העם והפועלים, שהקדיש את חייו למהפכה ללא כוונות רווח אישי. הדוגמא הבולטת להנצחת ספאטה באמנות היא הסרט "ויוה ספאטה" שיצא לאקרנים בשנת 1952, בו כיכבו מרלון ברנדו ואנטוני קווין, שגם זכה על תפקידו בסרט זה בפרס שחקן המשנה בטקס פרסי האוסקר.
גם במישור המדיני, נשמרת מורשתו של ספאטה, כאשר במחוז הדרומי של מקסיקו, מחוז צ'יפאס, פועל עד היום הצבא הספאטיסטי לשחרור לאומי. זוהי קבוצה מהפכנית וחמושה המורכבת בעיקר מכפריים אינדיאנים מבני המאיה אך יש לה כיסי תמיכה במקומות רבים, אשר רואים עצמם כחזית הלוחמים וממשיכי דרכו של ספאטה ומובילים מאבק עירני במקסיקו שעיקרו אנטי אימפריאלי ואנטי-גלובלי.
או כמו שנאמר: ויוה ספאטיסטה, ויוה לה רבולושיון.
