מרוקו היא ארץ של אקזוטיקה ומיסטיקה, מסתורין, ארץ שממנה הגיעה לישראל תרבות מגוונת, שירה אנדלוסית, וגם מטבח עשיר. למרות זאת, העלייה ממרוקו נתקלה בקשיים רבים בארץ. פערי התרבות, אפשרויות קליטה מוגבלות ולא מתאימות, וגם דעות קדומות הובילו ליחס מפלה כלפיהם בישראל של אותם הימים. ולמרות זאת, רוב אוכלוסיית יהודי מרוקו בחרה לעלות ארצה ולשלב את חייהם במרקם החיים הייחודי שנטווה כאן, בישראל.
החלום ושברו
בימים שקדמו להקמת מדינת ישראל, היהודים מנו כ-300 אלף איש מאוכלוסיית מרוקו. ציר חייהם סבב סביב הדת והם שאפו לעלות לישראל ולבירה ירושלים. עם ההכרזה על תכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 וההבנה שעומדת לקום מדינה יהודית, ביקשו יהודי מרוקו לעלות עליית גאולה ארצה. ימי העלייה הגדולה היו קשים בישראל. שארית הפליטה הגיעה מאירופה והעלייה העירקית עמדה להסתיים. הכסף לא היה בנמצא, חלוקת המזון נעשתה לפי תלושי מזון בהתאם לכמות הנפשות במשפחה, ומבני מגורים ארעיים, המעברות, קמו בשולי יישובים ותיקים, במטרה לספק דיור לעולים החדשים שהגיעו ארצה.
טיול מאורגן למרוקו - פגסוס טיולים מאורגנים
השלטון בארץ נחלק, באותה התקופה, לשני מחנות: "אנשי החזון" – ששאפו להעלות את כל יהודי העולם ארצה, בהם בלט ראש הממשלה, דוד בן גוריון. ממולם עמדו "אנשי המעשה" - אלו שצפו על הסיטואציה בעינייים פרקטיות יותר והעלו את שאלות מהותיות בדבר אפשרות הקליטה וסיפוק הצרכים של העולים החדשים. אנשי מחנה זה ביקשו להעלות ארצה עולים בקצב שבו יוכלו לקלוט אותם כהלכה. הפתרון שנמצא היה יישום שיטת סלקציה לקליטת העולים. על הנייר שיטה זו אמורה היתה להיות תקפה לכלל העולים, אך בפועל היא יושמה רק על העולים שהגיעו ממרוקו. אל אלו הצטרפו מיסקונספציות בנוגע להשכלתם ויחס כללי כאל עולים סוג ב', מה שיצר תחושות קשות ודה מורליזציה בקרב העולים ממרוקו. הם החלו לשלוח מכתבים כדי להזהיר את חבריהם לבל יעלו ישראל. למעשה, בשנת 1953, עלו לארץ רק כ-3000 יהודים ממרוקו.
בתחבולות תעשה לך מלחמה
באותה התקופה - תחילת שנות החמישים - שלט במרוקו הסולטן מוחמד בן-יוסף, שלימים הפך למלך מוחמד החמישי. הסולטן נהג להתבטא בפומבי ולומר שלכל עם חייבת להיות מדינה, וכשמרוקו תקבל את עצמאותה, הוא יאפשר לכל תושב לעזוב למדינתו. יחד עם זאת, הוא פעל על מנת להשאיר את תושבי מרוקו היהודים במדינה, תוך שהוא מעמת אותם עם התנאים הרעים עליהם כתבו אחיהם בישראל. חשוב לציין שאל אלו הצטרף גם מניע פוליטי: על מנת שמרוקו תוכל לזכות בעצמאותה, היא תזדקק לסיוע מהליגה הערבית. לכן, הוא לא יכל היה לתמוך בפעולה כמו עלייה ויישוב ארץ ישראל, שהליגה כה מתנגדת לה.
לאור אלו, ביקש בן גוריון לבדוק האם הסולטן אכן יעמוד במילתו עם קבלת העצמאות של מרוקו, ושלח את נציגי המוסד לברר זאת. לאחר שהסיקו שהליגה הערבית לא תאפשר למוחמד לפעול כרצונו לאחר קבלת העצמאות, ביקש בן גוריון מאנשי המוסד להכין תכנית, מערך להעלאת עשרות אלפי היהודים ארצה. אנשי המוסד עבדו ללא לאות, מול חומות של חוסר שיתוף פעולה ונהלים משתנים, ונאלצו להמציא שיטות ודרכי הונאה על מנת להעלות ארצה את היהודים ממרוקו.
העלאת יהדות מרוקו משובצת באינספור סיפורי גבורה ואומץ, שממחישים את מחויבותם של הממשלה והמוסד להביא ארצה את יהדות התפוצות, במיוחד זו שעלולה להימצא בסכנה. אחד מהבולטים שבהם הוא אסון ספינת המעפילים אגוז. הספינה טבעה ויחד עימה 44 העולים שבה, כמחציתם ילדים. רק 22 גופות נמצאו בשדה סמוך לחוף, והיתר טבעו במצולות. לאחר שנים של מאמץ, הובאו הגופות לקבורה בארץ, להם נערכה אזכרה ממלכתית בהשתתפות ראש הממשלה, שופטי בית המשפט העליון, משפחות הנספים ונבחרי עם רבים.
צפו בהרצאתו המרתקת של אברהם טורקיה על סיפורי העלאת יהדות מרוקו ארצה:
