אתיופיה היא אחת מהמדינות בעלות ההיסטוריה הרציפה המתועדת הארוכה ביותר. ראיות להתיישבות באתיופיה נמצאו ברמה האתיופית בצורת מאובנים של אבות האנושות ותוארכו כבני 5.9 מיליוני שנים. ייתכן שהפן ההיסטורי שמוכר לנו ביותר הוא זה של הקשר ההדוק שבין אתיופיה לירושלים. סיפור מפגשם של שלמה המלך ומלכת שבא מוזכר בספר התנ"ך והוא אחד מהסיפורים המכוננים במסורת האתיופית, כמו גם האמונה שארון הברית נמצא עד היום בכנסיית גבירתנו מרים מציון שבעיר אקסום. על פי אלו, הצאצא שנולד מהמפגש שבין מלכת שבא והמלך שלמה, ומי שהביא את ארון הברית לאתיופיה הוא מנליק הראשון, מייסד שושלת מלכי וקיסרי אתיופיה – מסורת שנמשכה עד לקיסר האחרון, היילי סלאסי, שמת בשנת 1984.
מנליק הראשון חי עם אמו בארץ שבא. המסורת מספרת שכשגדל, אימו החליטה לשלוח אותו אל אביו בירושלים, כדי שילמד מחוכמתו ובבוא היום ינהיג את ממלכת שבא לפי משנתו של שלמה המלך, שהיה החכם באדם. עם חזרתו, המלך שלמה שלח קבוצה של יהודים חכמים לסייע למנליק להנהיג את הממלכה. האמונה היא שצאצאיהם של יהודים חכמים אלו שהגיעו מירושלים הם ביתא ישראל – קהילת יהדות אתיופיה. סיפור נוסף באותו העניין גורס שכשחזר מנליק הראשון אל ממלכת שבא מירושלים, הוא הביא איתו את ארון הברית, כדי להצילו מחורבן בית המקדש, והחביא אותו בכנסיית גבירתנו מרים מציון. עד ליום זה, האמונה הרווחת באתיופיה היא שארון הברית האמיתי נמצא בכנסייה הזו, שמור מכל משמר.
מנליק הראשון מתמקם באזור אקסום, עיר עתיקה וקדומה בצפון אתיופיה, אשר לה חשיבות גדולה בתרבות ובהיסטוריה של המדינה. באותה העת, באתיופיה הונהגה תרבות פלורליסטית שהושפעה ממצרים, מסודן, מהודו וגם מיהדות, בין היתר. במאה הרביעית, הלנה הקדושה מגיעה לירושלים - בשליחותו של בנה, קונסטנטינוס הראשון - ומביאה איתה את בשורת הנצרות. שני שליחים מגיעים אל ממלכת אקסום, גם כן, כדי להפיץ את הנצרות. קיסר אקסום, אזנה, מחליט לאמץ את הבשורה ובית המלוכה ממיר את דתו. כך נכנסה הנצרות במקום העירוב של הפוליתאיזם והמסורות היהודיות, ושמה של הממלכה שונה לאתיופיה. בכך, הפכה אתיופיה למדינה השניה שמקבלת את הנצרות (אחרי ארמניה), ואקסום למוקד עיקרי בהפצתה של הנצרות באתיופיה.
במאה ה-11 אקסום סבלה מהתקפות חוזרות ונשנות מצד המוסלמים שהתגוררו בסומליה. לכן, מחליט קיסר לליבלה להרחיק את הממלכה מאזור אקסום וקובע אותה בלליבלה. ושם, בלליבלה, מחליט הקיסר לשנות את התפיסה הדתית שהיתה נהוגה עד אז באתיופיה. באותה העת, מנהג הצליינות לירושלים היה נפוץ מאוד. צליינים היו עולים לרגל ולוקחים איתם מתנות ודברי יוקרה בעלי ערך לירושלים, כשרק מעטים מהם היו חוזרים. קיסר לליבלה מקבל את ההחלטה לשים קץ למנהג הזה ולהביא את ירושלים אל אתיופיה. הוא בונה 11 כנסיות חצובות באדמה ונותן לכל אחת מהן שם של מקום קדוש בציון (כנסיית בית לחם, כנסיית נצרת, וכו'). בכך הוא גם שומר על בטחון הכנסיות והמתפללים, שכן הכנסיות אינן נראות מרחוק, וגם מבטל את הצורך במסעות הצליינות המסוכנים. הכנסיות החצובות בלליבלה הן אחת מהאטרקציות התיירותיות המפורסמות באתיופיה. הן עוצרות נשימה ביופיין, הוכרזו כאתר מורשת עולמית ואף צוינו ברשימת הפלא השמיני של העולם.
צפו בהרצאתו של אביה בן שלום, מדריך טיולים מאורגנים בפגסוס, על ההיסטוריה המרתקת של אתיופיה >>
בואו לטייל איתנו במגוון טיולים מאורגנים בישראל – לפרטים באתר פגסוס
