מנתונים של ארגון הבריאות העולמי WHO שפורסמו בשנת 2015 התגלה כי מעל ל-80% מהחולים, במיוחד המבוגרים שבהם מעל גיל 65, היו מעדיפים לקבל טיפול רפואי בבית במקום בבית החולים. נראה כי התפרצות נגיף הקורונה בשנה החולפת אף הגבירה באופן משמעותי את המודעות לאשפוזי בית וליתרונותיהם המשמעותיים עבור המטופל ועבור משפחתו. בישראל קיים שירות אשפוז בית עבור מגוון מחלות ומצבים רפואיים, במימון כל קופות החולים ובפריסה ארצית, וכל אזרח יכול לבחור, אם הדבר אפשרי מבחינה רפואית, לקבל אשפוז במסגרת הביתית, בסביבה הטבעית והנוחה.
הכי טוב בבית
"הרעיון של אשפוז בית היה פשוט הצלה בשבילי", אומרת יהודית ישעיהו, שסבלה מדלקת חריפה בכליות ובחרה באשפוז במחלקת פנימית בבית, במימון קופת החולים. "בעלי והילדים נלחצו מאד מהרעיון שאתאשפז למשך שבוע בבית חולים, שהם לא יוכלו להיות לידי כל הזמן. מרגע שקיבלתי הפניה לאשפוז בית כולנו נרגענו. תוך כמה שעות כבר הגיעו אלי רופא ואחות, ליוו אותי בכל יום ונתנו לי את הטיפול והתרופות שהייתי מקבלת בבית חולים. העובדה שיכולתי להיות בבית, הרגיעה אותי - לעבוד מהמחשב, לראות סרטים, לישון במצעים עם ריח הכביסה שלי, להאכיל את החתולה – ממש להמשיך בשגרת היום שלי כמעט כרגיל, ולדעת שאני בידיים טובות, שמטפלים בי, שיש לי למי להתקשר גם באמצע הלילה אם אני לא מרגישה טוב – והכל במימון הקופה. אני חושבת שאנשים צריכים לדעת שיש להם אופציה אחרת. זה חוסך ריצות ולחץ, ופחות מסוכן מאשר להיות בבית חולים. וזה לא עולה כסף".
"חוויית הטיפול של מטופל שהצוות המקצועי מגיע לביתו, שונה לגמרי. באשפוז בית, בני המשפחה של המטופלים נמצאים כל הזמן סביבם. הם לא מתרוצצים בדרכים, מחפשים חניה, מוותרים על ימי עבודה, מוגבלים בשעות ביקור. כולם בבית, ויש להם יותר זמן לדבר, להקשיב, להכיל, להתמודד", אומר ד"ר רוני צבר, המייסד והמנהל הרפואי של צבר רפואה, מערך אשפוז הבית הוותיק בישראל.
"מאושפזים השוהים בבתי חולים עלולים להיחשף בסיכון מוגבר לא רק לזיהומים", אומר ד"ר איתמר עופר, מנכ"ל צבר רפואה. "אנחנו יודעים של- 24% מהמטופלים בני 70 ומעלה שמגיעים למיון, יש סיכון להתדרדר ולפתח קושי בהתמצאות במקום ובזמן רק בשל השינוי של הסביבה באשפוז. 41% מהמטופלים שאושפזו בבית חולים מדווחים על התדרדרות תפקודית כשהם חוזרים מאשפוז. לשם כך הקמנו בצבר רפואה מספר מחלקות לאשפוז בית, בסביבה נעימה, מוכרת ובטוחה", מדגיש ד"ר עופר. ״לשם כך הקמנו לפני מספר שנים את מחלקת פנימית בבית המספקת חלופה מלאה לאשפוז במחלקה פנימית בבית חולים בסביבה ביתית נעימה ובטוחה תוך השגחה רפואית בזמינות של 24/7 בבית המטופל. אנחנו בצבר רפואה מגיעים אל המטופלים במחלקה זו תוך שעות ספורות מרגע ההפניה ,מבצעים קבלה רפואית וסיעודית מלאה ועוד באותו יום מתחילים להעניק להם את הטיפול הדרוש תוך ביקור בכל יום של רופא ואחות".
לבנות את החיים מחדש
דניאלה הראל עברה אירוע מוחי, שלאחריו נזקקה לתהליך שיקום ממושך. "רצו לשלוח אותי למוסד שיקומי, אבל לא הסכמתי. ידעתי שאם אהיה כמה חודשים במוסד, אכנס לדיכאון, ולא אצליח להתאושש נפשית מהאירוע הקשה שעברתי. מההתחלה, עוד כשלא יכולתי כל כך לדבר או ללכת, הרגשתי שהכי נכון יהיה עבורי להיות בבית, ורק שם אני אצליח להיות רגועה מספיק ולהחלים. ברגע שהגעתי הביתה מהמחלקה, מיד המצב רוח שלי השתפר. התחלתי לחשוב שאולי אני כן אצליח לחזור לעצמי. הרגשתי שאני מוקפת באנשים שבאים אלי לטפל רק בי. מתעניינים במה שאני מרגישה, ועושים ממש הכל כדי לעזור לי. הרגשתי שבאמת אכפת להם ממני. הם היו כאן במשך כמה חודשים, וזה הפך לקשר אישי, חברי".
"שיקום בבית זו חלופה מלאה למה שקורה במוסדות רפואיים", מסבירה מיטל מלצר, פיזיותרפיסטית ומנהלת תחום פיזיותרפיה בצבר רפואה. "אנחנו מעניקים טיפול שיקום אינטנסיבי לאנשים שעברו שבץ, תאונות קשות או ניתוח החלפת מפרק. מטופל חוזר הביתה אחרי אפיזודה אקוטית, כגון אירוע מוחי, ניתוח לבבי, או החלמה מקורונה. בתוך 24 שעות אנחנו מגיעים אליו הביתה, בונים תוכנית טיפול מותאמת אישית, ומתחילים מיד בשיקום. התזמון חשוב, כמו גם העובדה שהוא משתקם בסביבתו הטבעית, והמשפחה לוקחת חלק פעיל בהחלמתו".
"בהתחלה הייתי מאד חרדה", אומרת דניאלה. "היו מקרים שהיה לי קשה לנשים מרוב לחץ. האח היה יושב איתי מדבר, מרגיע, מעודד אותי לדבר ולשתף. הרגשתי מוקפת ועטופה. אני בטוחה לגמרי שאם לא הייתי עוברת את השיקום בבית שלי, עם התמיכה של המשפחה שלי לידי, לא הייתי חוזרת ללכת, לדבר, לצייר, כמו שעכשיו".
"בבית אנחנו מצליחים להגיע לתוצאות טובות יותר", אומרת שיפאא דחא'ללה, קלינאית תקשורת במחלקת שיקום בבית בצבר רפואה. "המטופל לא צריך להתרגל לסביבה חדשה, זרה, שהיא לא תמיד נעימה ומרגיעה. הוא רגוע בבית שלו, מתרגל מחדש לקום מהמיטה שלו, להכין קפה במטבח שלו, לעלות במדרגות שלו, כל אותם מקומות שהוא ימשיך להיות בהם גם לאחר סיום השיקום. חשוב להדגיש שלמרות שאנחנו הצוות לא נמצאים בבית המטופלים בכל רגע, אנחנו מעודכנים במצבו בזמן אמיתי, הצוות מתקשר זה לזה כל שינוי או בעיה שעולה, והמטופל ומשפחתו יודעים שאנחנו זמינים להם בכל ימות השנה, 24/7. אשפוז בית זה נוחות. לפי דעתי מה שאנחנו מצליחים לתת למטופל בבית זה משהו שלא ניתן להעניק למטופלים במקום אחר", אומרת שיפאא.
טוב לגוף וגם לנפש
"המחלקה שהכי מרגשת אותי כרגע זו פסיכיאטריה בבית, מחלקה שהקמנו לפני שנתיים", מספר ד"ר צבר. "מראש מדובר באוכלוסיית המטופלים שהם בכל העולם נתפסים כחצר האחורית של הרפואה הציבורית. אלו אנשים שהמצוקה האשפוזית שלהם היא כפולה ומכופלת. כיוון שיש מחסור במיטות אשפוז תנאי אשפוז קשים ואף את נושא הסטיגמה. במטופלים הללו אפשר לטפל באשפוז ביתי עם טובי הרופאים האחיות והצוותים המטפלים".
גדי לוי, המשנה למנכ"ל צבר רפואה מוסיף: "במחלקת פסיכיאטריה בבית אנו מעניקים למתמודדי בריאות הנפש מעטפת אינטנסיבית מקצועית בבית כחלופה לאשפוז פסיכיאטרי, תוך תמיכה וסיוע למטופל ולמשפחתו. השירות ניתן על ידי צוות רב מקצועי של פסיכיאטרים, אחיות ועובדים סוציאליים, בעלי ניסיון והכשרה בתחום בריאות הנפש. עבור קבוצה זו המשמעות של סביבה מוכרת, שגרת חיים תקינה וחזרה לתפקוד במסגרת הביתית חשובים במיוחד".
בבית הכל נרגע
משהוד מוראד, בעלה של ג'מילה, שנפטרה במהלך טיפול הוספיס בית, מרגיש שהטיפול בבית ממש הציל את כל המשפחה. "כמעט כל יום היינו צריכים להגיע לבית החולים. לא יכולנו להמשיך. כולנו היינו מותשים וגם היא. לאחר שאשפזו אותה, אשתי התחננה לחזור הביתה. ביקשנו לקבל את הטיפול בבית, ורופא המשפחה הפנה אותנו להוספיס בית. מהרגע שחזרנו הביתה, כאילו חזרנו לנשום. כל הלחץ נעלם. הרגשתי שעכשיו אני סוף סוף נותן לאשתי את כל מה שהיא צריכה. העובדה שידעתי שאם היא צריכה משהו – כוס מים, או קר לה, או שהיא סתם לא רוצה להיות לבד – שאנחנו תמיד יכולים לתת לה את זה, שהיא לידנו – זה היה שווה הכל עבורנו. ואם היתה איזה בעיה, פתאום היה חום או משהו, ישר התקשרנו לאח, תמיד היו עונים לנו. לא הרגשנו לבד לרגע".
סוניה, בתה של ג'מילה: "אנחנו היינו מאד בלחץ שהיא היתה בבית חולים. פחדנו להשאיר אותה לבד. הייתי נוסעת באוטובוסים אליה לבית החולים כל יום. דאגנו כי היא הייתה ממש מדוכאת שם. כשהיא חזרה הביתה הכל השתנה והיא נרגעה. העובד הסוציאלי ממש עזר לי ולילדים שלי להתמודד עם העצב, עם המחלה של אמא. הוא ישב עם כולנו, הסביר מה הולך לקרות, עזר לנו להיפרד, להגיד כל מה שרצינו. זה היה עצוב אבל היה עדיף מאשר להיפרד בבית חולים. זה היה מה שאמא שלי רצתה".
ד"ר צבר מסביר: "אדם שהוגדר כחולה הנוטה למות על פי החוק בישראל, זכאי לבחור מה יהיה הדגש הטיפולי לאורו יטופל (הארכת חיים או בחירה באיכות ונוחות חיים), היכן יטופל והיכן יסיים את חייו. על פי חוק זה, כל קופות החולים מחויבות להיענות לבחירתו של המטופל ו/או משפחתו ולספק לו את המענה הרפואי המיטבי בהתאם לכך".
"אנשים המתמודדים עם מחלות חשוכות מרפא, יודעים שהרפואה תוכל לעזור להם רק עד גבול מסוים מבחינת סיכויי החלמה מהמחלה. עם זאת, לאורך שלבי המחלה וודאי בשלביה הסופיים, נשמרים תחושת השליטה וחופש הבחירה לגבי כיצד יטופלו והיכן יסיימו את חייהם. אשר הטיפול ניתן בבית המטופל תחושת השליטה של המטופלים על גורלם מתעצמת. הם בסביבה הטבעית והמוכרת שלהם, והרפואה – אנשי הצוות, הבדיקות, התרופות וכל אמצעי הטיפול – מגיעים אליהם, ועושים הכל כדי לצמצם סבל וכאב. כל אלה מחזקים את התחושה שהם נמצאים בשליטה על גורלם ובוחרים בהתאם לסגנון החיים הייחודי שלהם. הם מוקפים בבני משפחתם, שלוקחים חלק בטיפול ונרתמים לסייע. המטופלים נשארים במיטה שלהם, בפיג'מה שלהם, עם המוסיקה, האוכל והריחות שלהם, ברוגע, בשקט, עטופים".
"קרול בראונר, אשתו של עדי ז"ל, מטופל הוספיס בית בצבר רפואה: "מהרגע שהגיעו אלינו הצוות לטפל בנו בבית – הרופא, האחות, העובדת הסוציאלית – השתנו חיינו. בעלי הבין שהוא לא יכול לקבוע מתי הוא ימות, אבל היה לו מאד חושב להחליט איפה ואיך. הוא ממש נרתע מהרעיון שהוא ישכב במסדרון או בחדר עם זרים בבית חולים כלשהו. הוא אמר שהוא רוצה שליטה ובחירה לבלות את תקופת חייו האחרונה בבית, עם המשפחה, מול הנוף שכל כך אהב".
"בתקופה קשה מאד, כשאתה נאלץ להתמודד עם מחלתו המתקדמת של אדם אהוב, מגיע אליך הביתה צוות רחום, מכיל, מקצועי, שמקיף אותך בנתינה, בהקשבה, שמטפל בו ובך, שבאמת אכפת להם לא רק איך בעלי מרגיש, אלא גם איך אני מרגישה. איך אני ישנה בלילה. איך אני מתמודדת. לאחר שעדי נפטר, הם לא נעלמו. הם הגיעו ללוויה, לשבעה, המשיכו להתקשר. דאגו להעניק לי טיפול של מלווה רוחנית, שסייעה לי להתמודד עם האבל, עם המצב החדש, לבנות שגרת חיים חדשה, לברר עם עצמי מה נכון לי, איך אני רוצה להמשיך את חיי. הם הפכו את התהליך הזה, שהיה עצוב ומאתגר, לרגוע, לשקט, למנחם. היתה לנו סגירת מעגל שלעולם לא היינו מגיעים אליה ללא התמיכה של הצוות. אחרי מותו של בעלי אני מרגישה בלב שלם שעשיתי הכל כדי להעניק לו את הסוף שהוא רצה, אין חרטות. זה היה הדבר הנכון ביותר בשבילנו".
ההתפתחות הדרמטית במספר החולים המתאשפזים בבית בימים אלו משקפת נאמנה את ההעדפה הבלתי מסוייגת של הציבור לקבל את הטיפול המתאים והראוי בבית, בכל מצב שזה מתאפשר וכאשר אופציה זו היא בטוחה ולטובת המטופל. עלינו להמשיך ולהרחיב את האינדיקציות והזמינות של אשפוז בבית, במימון קופות החולים כמובן, כך שבבתי החולים יישארו רק המטופלים והחולים שבאמת זקוקים לכך ואז גם הם יקבלו את הטיפול הנאות והבטוח ביותר, תוך הפחתת העומסים ושחיקת הצוותים.
