נדמה שבימים האלה הגבול בין שיגעון לשפיות דק מאי פעם. התחושה הזאת נוכחת היטב ב"חיים ללא כיסוי", סרטו החדש של תום שובל, שבו מציאות כואבת דוחפת את הנפש אל הקצה. במרכז הסרט ניצבת ליבי, בגילומה של דאנה איבגי, אישה מסתורית, פרועה וחסרת עוגנים, שיוצאת לחפש את עזרא, האפוטרופוס החוקי שלה, שנעלם מחייה בלי הסבר. עם שברי מידע בלבד, החיפוש אחריו נהפך למסע מטלטל, מפתיע ולעיתים גם מערער, שפותח צוהר אל עולמה הפנימי.
זהו שיתוף פעולה נוסף של שובל עם איבגי, אחרי שכיכבה בסרטו הקצר "הכל כישוף". גם שם היא גילמה דמות בשם ליבי, אישה מסתורית ואקספרסיבית, שאומרת בלי מסננת את כל מה שעובר לה בראש. באותו סרט היא נוסעת במונית שירות לירושלים, ובמהלך הנסיעה נשאבת למונולוג ארוך וסוער, שסוחף את הנוסעים, ואיתם גם את הצופים, אל תוך תודעתה ותפיסת עולמה.
"כשנגמרה העבודה על הסרט הקצר, דאנה ואני נשארנו עם תחושה חזקה של חוסר מיצוי. רצינו לחזור לעולמה הסוער של הדמות, להיות איתה עוד קצת, לשהות במחיצתה זמן ממושך יותר, וכמובן גם להעמיק את השותפות היצירתית בינינו, שיצרה עבורנו ניצוצות", אומר שובל. זמן קצר לאחר מכן הוא כתב את התסריט ל"חיים ללא כיסוי". "הייתה לי תחושה שליבי מדברת מתוכי, כמו במעין דיבוק, יוצאת מהלב ומהגרון אל הדף".
"חיים ללא כיסוי" שואב אותנו בתוך שניות אל תוך עולמה התלוש, האסוציאטיבי ונטול העוגנים של ליבי, ונסחף איתה למעין אודיסאה מודרנית של דמות גבולית המחפשת משמעות, שייכות ואחיזה. חוויית הצפייה בסרט נטועה עמוק בנקודת המבט שלה, ולכן גם כשהמציאות מתערערת, הסרט אינו מנסה להסביר את ליבי, אלא מזמין אותנו להתמסר להיגיון הפנימי, השבור והייחודי שלה. איבגי מאופרת כך שכמעט אי אפשר לזהות אותה: שיניים מוכתמות, שיער פרוע ולבוש מוזנח. גם הבחירה לעצב את פניה ללא גבות בולטת במיוחד ולא מקרית. שובל התייחס לכך שהגבות משמשות כמעין גורם מתווך בין המחשבה לרגש. היעלמות הגבות מדגישה את ליבי כדמות שמתקיימת בתוך אנדרלמוסיה מתמדת בין הרציונלי לרגשי.
הבחירה האסתטית אינה נועדה לעורר שיפוט, אלא להמחיש את עוצמת המצוקה שבה היא נתונה, כפי שניכרת גם במראה החיצוני שלה. מתוך הכאוס הזה נוצרת דמות חריגה, פרועה וחד פעמית, כזו שכמעט אינה דומה לאף דמות אחרת שנראתה על המסך בקולנוע הישראלי. הסרט של שובל אינו מתבונן בה בביקורת, אלא בעין חומלת וקשובה. לאורך העלילה ליבי פוגשת דמויות שונות, ובהן גם אחת שמגלם מנשה נוי, שכולן מתמודדות עם כאב, שבר או מצוקה נפשית. בניגוד לליבי, הן אינן מסומנות כ"משוגעות".
לקראת הצילומים, ולפני החזרות לסרט, ערכו איבגי ושובל תחקיר מעמיק. הם ביקרו במוסד סגור והסתובבו ברחובות נווה שאנן, בניסיון להתקרב ככל האפשר לעולמם של האנשים שהחברה מעדיפה לא פעם שלא לראות, אלה שנדחקים לשוליים ומעוררים לעיתים רתיעה.
איבגי מציגה בסרט תצוגת משחק מרשימה במיוחד, ומגלמת ברגישות ובדיוק דמות סוערת ופצועה שעברה טלטלה עמוקה. באחת הסצנות ליבי פונה ישירות אל הצופים ומדברת על העייפות שלה מאנשים שפועלים על אוטומט. במהלך הסרט נדמה שהיא נותנת קול לא רק לעצמה, אלא גם לאותו קול פנימי שרבים מאיתנו מנסים להשתיק, להסתיר או להדחיק. ליבי מחפשת חופש, ובמובן הזה החיפוש שלה נוגע במשהו רחב יותר: הכמיהה לחופש אמיתי גם בתוך עולם שבו אנחנו רק נדמים כחופשיים.
בשיתוף יונייטד קינג
