ולא יזיק ללמוד אוגריתית

"אין דבר מעליב יותר למשורר מאשר שיאמרו עליו שהוא מאוהב בשירה או במילים". רועי צ'יקי ארד, משורר, פרוזאיקון, עיתונאי ועורך, משוכנע שדחוף יותר לכתוב על הכסף מאשר על הנוף

עינת יקיר
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עינת יקיר
תוכן שיווקי

*
להתקוטט על שירה עברית
זה כמו להיכנס למלחמות ריבונות
של אי מלאכותי
בבריכת שחיה, שמאכלס
שלושה כסאות נח, שמשיה
וכמה בקבוקים ריקים
של מיץ גויאבה

(מתוך "בנושאת המטוסים", קובץ בכתובים)

למשל, כסף
משורר צריך לחשוד במילים. המילים הם אויב השיר. אין דבר מעליב יותר למשורר מאשר שיאמרו עליו שהוא מאוהב בשירה או במילים.
במה משורר צריך להתעניין, אם לא במילים? למשל, בכסף. משוררים צריכים לכתוב יותר על זה. כמו שמשוררים פעם תיארו נוף או את מצב הירח, כי מה שהיה זה נוף וירח. היום ההון הוא הנוף, החוב הוא הירח. אין יותר מדי עצי זית או אלון, ובעיר כמעט ולא שטים עננים (ועוד פחות עבים). משורר צריך להבין שכרגע העולם עובר נישול, והוא יכול להיות בצד המתנגד לנישול הזה או לכתוב איזה קשקוש על לבו השבור בגלל מישהי שזרקה אותו, לטעמי, בצדק. משורר שחומק מהנושא המטריד הזה הוא מושחת!

רועי צ'יקי ארד. כמו עם שום, גם בשירה בעד כמה שיותר צילום: אייל ברקוביץ

לכן כדאי לקרוא היום אנשים שכתבו על זה: בלזק, או את הספר הראשון של רומן באימבאיב; יש בו יותר משם של מטבע לעמוד, אינספור אזכורים לדולרים ולשקלים.

אחד הדברים שמעוררים בי תקווה במובן זה זו חבורת ערס פואטיקה והדרך שבה הם מתקבלים. הם אנשים צעירים שהגיעו משומקום והופכים לדבר הכי מעניין שיש כרגע בשטח. האמת היא שהמאבק אשכנזים-מזרחים פחות מעניין אותי (אף שזה נושא לא רע לבדיחות); אני אוהב את השפה שלהם, את הדימויים, את הרעננות, את ההתלהבות, את הפעולה דרך הפייסבוק ואת העובדה שהם יוצרים אירועים עצמאיים ריבוניים בלי לבקש טובות מאיש. הם מראים ששירה היא פועל ולא שם תואר.

"אני אוכל תירס", למשל
אני עוסק בכמה תחומים - אמנות, תסריטאות, מוזיקה, שירה, פרוזה - וזו הזדמנות של כל תחום להאיר על התחום השני. לטעמי, גם הכתיבה העיתונאית שלי היא חלק מהאמנות שלי, אף שהיא גם פרנסה, בניגוד ליצירה הכושלת שלי.

גם בשירה, כמו עם שום, אני בעד כמה שיותר. אני בעד משלבים שונים ומשונים, למשל, בשירי "הינשוף" אני אומר על הקניון בבאר שבע, עיר הולדתי, "גובהמו ק"ה אמות" בכתיב קדום לעברית שנשאר בתנ"ך בכמה אזורים. הכול לפי העניין והצורך. אני ממליץ למשורר בעיקר לעשות הכול ולקרוא הכול. לא יזיק ללמוד אוגריתית, או לפחות לשקר שאתה יודע אוגריתית.

לעתים השימוש במילה הנרדפת הוא דווקא הבנלי. למשל, להחליף מ"הולך", ל"פוסע", כאילו מדובר באותו הדבר, או בין "גשם" ל"מטר" (עדיף לא זה ולא זה). אני חושב שפשטות היא ערך חשוב יותר משימוש לא וירטואוזי במילים. ברירת המחדל הוא לכתוב פשוט: "אני אוכל תירס", למשל. יש יופי עצום בפשטות, ורוב השירה היא כזו מסובכת ומתוסבכת.

באחרונה אני רואה הרבה סרטים של אריך רוהמר, ואני אוהב את זה שהוא פעל לאורך עשורים ארוכים, ובכל סרט ישנה המוזיקה של התקופה. באחד הסרטים יש פוסטר של אואזיס – כאילו לומר "אנחנו חיים עכשיו". אני אוהב מאוד את הביטוי החדיש "עף על עצמו". אני מדמיין את הביטוי מתרחש בעולם המציאותי: ברנש המכפיל את עצמו לשניים, הולך ברחוב וגם עף על עצמו ושורק למעלה, אוחז בשמשייה פרחונית.

יש נטייה לאנשים לתעב את הביטויים החדשים. בישראל יש שנאה של החדש, שלדעתי נחשפה במוות של אריק איינשטיין במלוא כיעורה. באופן פרדוקסלי, יש גם שיכחה של העבר: ביד אחת מעריצים את הישן והטוב, וביד שנייה מוחקים את כולו כמעט למעט פיסות מסוימות. כלומר, נשאר מהעבר רק חרך צר של התייחסות, כאילו כל ההיסטוריה האנושית מתחילה בשואה, אז אנטבה, משם קפיצה לרצח רבין ואז האירוע המדובר של אתמול בערב – ההסכם עם איראן או איזה סטטוס של רני רהב.

הכל שזוף
הכל שזוף
וטרי ונעים
ורך
הכל שטוף
וקליף ומתוק
ומתוח
וכמה טיפות נקוות
על ירך
ורוח נעימה
שורקת טרה לה לה
בין שיערותיי, על עורפי ירכיי
נעים לתת, לקחת
להתרחץ וגם לנוח
טוב לישון, לשרוק
לדרוך עַז בחול הדק
כרית נוחה, סדין לבן
בד כחול וכחולה גם הדלת,
כי אפשר להשאיר חריץ, או
לפתוח כל הלילה לסופה.
והאנשים טובים כאן כולם
ונבונים כל כך
וחיוכים של חוּם, שנהב וורדרד.
וכך יפה וכך נכון וכך קורה
וכך מאז ועד עולם
הכל שזוף, טרי
ונעים וגם רך.

באר שבע, למשל
אני מאוד אוהב חוסר תקניות, כשהוא יוצר משהו גאוני. יש את זה הרבה אצל ילדים. אולי בגלל זה משוררים הם פעמים רבות צעירים יותר מאשר סופרים, ויש להם פעמים רבות גם תאריך שאחריו הם מאבדים את זה, כמו ילדים. זה חלק מכוח המשיכה של ואן נוין, שהחודש נוציא לה את ספר הבכורה "עין הכמהין" (שיצא ברובו כחוברת) או בסיפורים הקצרים של זהיה קונדוס, שפרסמנו ב"מעין". התקניות היא אופציה. אם להיכנס לאזור רליגיוזי, אני לא חושב שאלוהים מדבר תקנית, אלא מגמגם, אחרת לא היה בורא את הר האררט, ועוד חושף אותו מיד אחרי המבול. גם המצאת המדוזות מעידה על חוסר תקניות, במיוחד כשהן יוצאות בקיץ. הוא די בדחן.
החוברת האחרונה של "מעין", שהוצאנו השבוע, נפתחת ביצירתה של משוררת חרשת שמפרסמת לראשונה ששמה תמי אסולין ושיריה מושפעים משפת הסימנים. שירה תמיד מבוססת על מחיקה, על חיסרון, ולכן אני גם נגד משוררים מוכשרים, ירחם האל עליהם.

אם משהו מעצבן אותי זו אינה העילגות, אלא אנשים שלועגים לעילגות. הם בדרך כלל לא חכמים גדולים בעצמם. עילגות וחוסר תקניות קשורה פעמים רבות למצב סוציו-אקונומי. בבאר שבע למשל לא ממש קיים הבדל בין זכר ונקבה במספרים, וזה דבר שלמדתי רק בתל אביב, היכן שלכתוב "שלוש שקל" זה דבר שגורר גערה. אני לא חושש מהעילגים, אלא מהרהוטים; הם אלה שמביאים על האנושות את הנזקים הגדולים ביותר – בעלי בנקים, מצביאים, מנהלי קרנות פנסיה וכו'.

למשל, "מעין"
כעורך, הגישה שלי צנועה. אני כמעט לא נוגע בחומרים, וגם אז בתפקיד ייעוצי. אני חושב שעדיף שהמשורר יטעה את טעויותיו המתוקות מאשר את הטעויות המרות שלי.

אני מאמין שעבודה על טקסט לא מסתיימת בטקסט. אפשר לראות את זה למשל בעריכה של "מעין". העסק לא נגמר בדרך שבה אני משכתב טקסטים, או אפילו בוחר טקסטים, אלא בהחלטות שלא קשורות לטקסט, כמו להחליט שהתמחור של מעין הוא 17 שקל, כך שרבים יוכלו לרכוש גיליון, או בהחלטה שלנו לשלם למשוררים. ההחלטות האלה מקרינות על הדבר הזה, "מעין", הרבה יותר מבחירת מילה כזו או אחרת בשיר. גם ההחלטה שלנו לא להשתמש בניקוד פותחת עולם עצום של אנשים צעירים לקרוא את השירים בלי לפחד מהמניירה הלא נחוצה הזו.

למשל, דלת במפעל נטוש
כיוצר, השירה שלי שונה מאוד מהפרוזה. זה כמו שני אנשים אחרים. בשירה אני חובב של הניסיוני והאוונגרד, ו"מעין" הוא תמיד בית לניסיונות משונים. הרבה פעמים אני מפרסם דברים שאני לא מבין בדיוק או קולט באופן רופף שיש שם משהו כי אני מאמין שאין מקום אחר שיפרסם אותם. הטעם הפרוזאי (והקולנועי) שלי יותר שמרני. אני אוהב סופרים כמו סול בלו, דוסטויבסקי וגרהם גרין, אשפי עלילות ומשפטים בוהקים. גם במאמרים אני שונא שהדברים לא מובנים והטיעונים מעגליים ולא מגיעים לכלום - עניין נפוץ פה משום מה - מעין מטבח מולקולרי כזה. ואני אוהב עגבנייה או טחינה.
"השקנאי" מתרחש באפריקה בדיקטטורה עלובה וקורים בו דברים משונים ומאוד יצירתיים, כמו למשל דלת במפעל נטוש שמביאה את הגיבור הבורח לאירופה, אבל העלילה שוצפת בנתיב ברור, ויש בו משהו מאוד מסורתי. אחד היתרונות בכתיבה היה שמדובר ברומן פיקרסקי, כלומר, שאפשר להוסיף אינסוף פרקים של עלילות בריחה באמצע. הבאתי אותו לעורך אלי הירש, והוא נתן לי הערות מצוינות, רשמתי אותם, ואחרי כמה חודשים הבאתי לו ספר כפול באורכו, שבו לא עשיתי אף אחת מההצעות שלו. הוא היה מרוצה מאוד.

המלון היה בנוי כטירה מימי הביניים. בים שטו כמה סירות ויקינגיות וכל המלצרים חבשו קסדות של ויקינגים. כל הויקינגים היו שחורים או בני תערובת עם פאות בלונדיניות. נזכרתי שקראתי פעם בעיתון שהמלון נבנה על ידי אנשי עסקים זרים על אדמות מרעה. כשרועי הצאן התמרמרו על כך שמאות בשנים הם גידלו במקום כבשים, קיבלו כמה מהם את הזכות לעבוד במלון כמנקים, מלצרים או משיטי סירות ויקינגים. אלה שהפיצוי לא סיפק אותם הוכנסו לכלא עד שיסכימו לחתום על ויתור מרצון.

בשטח המלון נפרשו כחמש בריכות, כל אחת בעומק אחר, שאיש לא שחה בהן, ונשאו שמות של ערים בסקנדינביה. בצד בריכת "מאלמו" עמד ג'קוזי אבל הוא לא פעל. העדפתי לרדת לים. זה היה אחד החופים המעטים עם חול באי. כשהגעתי לחוף ראיתי שיש עוד שני מתחמי מלונות צמודים, אחד שבנוי כפגודה יפנית ועוד אחד שחיקה את גרמניה הנאצית, עם צלבי קרס, טנקים מקרטון וגדרות תיל שאולי דימו גטאות. למלצרים היה שפם היטלרי, ואחרי שלקחו את ההזמנה הצדיעו במועל יד. שמות המסעדות במתחם הנאצי היו שמות של מחנות ריכוז, אף שהוגש בהן אוכל סטנדרטי למלונות. היה מתחם נוסף שכנראה ננטש באמצע הבנייה, והיה קשה להבין איזה עולם דימויים הוא היה אמור לחקות.

בכל החוף הענקי שגודלו כקילומטר השתרעו על כסאות הנוח כעשרה תיירים.שניים מהם נראו עשירים יותר כי שומרי ראש טופפו מאחוריהם עם רובים שלופים בעוד הם מדברים בסלולר. כל התיירים צילמו ללא הרף את הסירות הויקינגיות וזה את זה. בחורה מאוקראינה ביקשה ממני לצלם אותה עם חברתה. לאחר מכן צילמה את עצמה, ואז שומר חום-פנים עם שיער אפרו שופע ושפם היטלרי מפלסטיק צילם אותה שוב. לאחר מכן ראיתי אותה מחבקת את השומר וממששת את שריריו.הם נעלמו יחד לתוך אחד ממתחמי המלון.

(מתוך "השקנאי")

* רועי צ'יקי ארד, משורר, סופר, מוזיקאי, אמן, מעורכי כתב העת לספרות, שירה ואמנות "מעין". הוציא ספרי שירה ופרוזה. שיריו תורגמו לשפות שונות והתפרסמו מעל במות מרכזיות ואלטרנטיביות, וספרו האחרון, הרומן "השקנאי", ראה אור באחרונה בהוצאת חרגול.

הכתבה פורסמה במקור באתר בית אבי חי

לחזרה לערוץ בית אבי חי ב"הארץ"