אוכלוסיית ישראל מזדקנת
בדומה למדינות מפותחות אחרות בעולם, יש שתי מגמות עיקריות שאחראיות לכך: העלייה בתוחלת החיים מצד אחד, והירידה במספר הילדים למשפחה מן הצד השני. השילוב בין שתי מגמות אלה הביא לכך שאחוז הזקנים באוכלוסיה נמצא במגמת גדילה מתמדת: ביפן אחד מכל ארבעה תושבים הוא מעל גיל 65, ובחלק ממדינות אירופה אחד מכל חמישה תושבים הוא זקן. תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם - על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2015 אוכלוסיית הזקנים בני 65 ומעלה מנתה כ-939 אלף נפש, והתחזית היא שמספרם יגיע ל-1.66 מיליון נפש עד שנת 2035, קצב גידול מהיר פי שניים מקצב הגידול של האוכלוסייה הכללית בתקופה זו.
>> בואו לדבר על זה בקבוצת הפייסבוק "דואגים למטפלים"
השלכות חברתיות של עלייה בתוחלת החיים
התארכות תוחלת החיים מביאה איתה גם עלייה במספר השנים שבהן אנשים חיים עם ירידה בתפקוד הפיזי, הקוגניטיבי או שניהם, מה שמוביל לכך שהם פחות עצמאיים, וזקוקים לעזרה בביצוע מטלות יומיומיות. במקרים מסוימים יש צורך בטיפול סיעודי מסביב לשעון. בישראל, כמו בשאר העולם, רוב הטיפול בזקנים נעשה בידי בני ובנות המשפחה הגרעינית, ללא תמורה כספית. הם נקראים בשפה המקצועית "מטפלים בלתי פורמליים" ובאנגלית Caregivers.
בישראל יש כמיליון בני ובנות משפחה מטפלים
לפי הערכות הלמ"ס כמיליון איש, המהווים כרבע מאוכלוסיית בני גילאי ה-20 בישראל, מטפלים לפחות באדם זקן אחד. על פי נתוני הסקר החברתי, בני ובנות המשפחה המטפלים מבצעים מגוון מטלות של טיפול אישי, השגחה, עזרה בעבודות בית, עזרה בפעולות מחוץ לבית ותמיכה כספית. לעתים בני המשפחה נדרשים לסייע אף בטיפול רפואי שיכול לכלול דברים כמו עזרה בנטילת תרופות או מתן זריקות. ב-20% מהמקרים הסיוע שנדרש מבני המשפחה המטפלים הוא כלכלי. עבור זקנים רבים בישראל, קצבת הביטוח הלאומי בתוספת של פנסיה צנועה הן ההכנסות היחידות שיש להם אחרי הפרישה מעבודה, וההוצאות עולות ככל שהם מתבגרים. בני המשפחה נרתמים על מנת לשלם על טיפולים ועזרים רפואיים, דיור מותאם וצרכים בסיסיים נוספים.
הסקר החברתי של הלמ"ס מצא גם ש-40% מבני המשפחה המטפלים עוסקים במתן עזרה מדי יום או כמעט מדי יום, ולמעלה מ-30% מטפלים במטופל אחד 10 שנים ומעלה.
מתוך סקר שערכו חברת טבע וארגון Caregivers Israel
איך נראים חיי היום-יום של בני משפחה מטפלים?
מחקר עדכני שערכו חברת טבע וארגון Caregivers Israel מצא שהתפקיד אותו ממלאים בני המשפחה המטפלים הוא תובעני מאד: מחצית מהם מטפלים בבן המשפחה למשך 5-3 שנים, מעניקים סיוע 4-3 פעמים בשבוע - בסך הכל כ-14-8 שעות שבועיות. כשמדובר בטיפול בבן או בת הזוג, הלמ"ס מצאו שמספר שעות הטיפול השבועיות יכול להגיע ל-23 בממוצע. הרוב המכריע (80%) של בני המשפחה המטפלים שהשתתפו במחקר של טבע, ציינו שלא קיבלו תמיכה או ייעוץ במסגרת מקצועית כלשהי שתקל על ההתמודדות שלהם.
המשמעות של הקדשת מספר גדול של שעות בשבוע, במשך מספר רב של שנים, לטיפול בבן משפחה זקן ללא כל תמיכה מקצועית היא, שבני המשפחה המטפלים סובלים מעומס חברתי, נפשי או פיזי כתוצאה מהטיפול. במקרים מסוימים, בני המשפחה המטפלים נאלצים להפחית אחוזי משרה או לעזוב את העבודה על מנת להקדיש את מירב זמנם לטיפול בבן המשפחה הזקן, מה שגורם לקושי כלכלי ולפגיעה בקריירה.
כיום, יש יותר מודעות לקשיים והאתגרים שאיתם מתמודדים בני המשפחה המטפלים, ויש תכניות ממשלתיות וארגונים ללא מטרות רווח (כמו Caregivers Israel) שנוצרו במטרה לסייע לבני ובנות המשפחה המטפלים.
אם הגעתם עד לפה אתם ודאי שואלים את עצמכם - האם אני מטפל/ת בלתי פורמלי/ת? לשאלון בחן את עצמך שיעזור לכם להבין האם אתם נמנים על אוכלוסיית בני המשפחה המטפלים, לחצו כאן.
