יוצר, מעצב, אדריכל, אמן? לאלכס מייטליס היתה תמיד דילמה כיצד להגדיר את עצמו, עד שהחליט שכל ההגדרות טובות, נכונות ומתאימות לו. "כל חיי התמודדתי עם שבירת ובחינת גבולות: איפה האדריכלות מפסיקה והעיצוב מתחיל, איפה האמנות נגמרת ועיצוב הפנים מתחיל? אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי פחות ופחות מתעסק בשאלות ופשוט יותר יוצר", הוא מספר.
משרד האדריכלות והעיצוב שהקים מייטליס בשנת 1993, ביסס את מעמדו במהלך השנים כאחד המובילים בישראל, זאת לצד הכרה בינלאומית בזכות פרויקטים אייקוניים, שחלקם אף זכו בפרסים נחשבים. משרדו עוסק באדריכלות, עיצוב פנים, עיצוב רהיטים ואובייקטים ומיתוג, ומספק חוויית עיצוב כוללת מרמת תכנון הבניין ועד לעיצוב הסכו"ם. מחצית מהפרויקטים של המשרד מבוצעים באירופה ובארה"ב ומחציתם בארץ, כשמייטליס עצמו מחלק את חייו בין לונדון לתל-אביב.
"אחרי השנה האחרונה, בה גילינו מחדש את הבית, ששינה את תפקידו, הבנתי מחדש את ההבדל בין עיקר לטפל", אומר מייטליס. "עכשיו אני מתמודד עם הצורך לתת ביטוי לשינוי שכולנו עברנו. העולם והמציאות אותם אני חי וחווה הם ההשראה שלי. הטקסים בחלל בין אדם לאובייקט ובין אדם לאדם הם תמיד נקודת הזינוק, ואני אוהב להגדיר את עצמי כבמאי ולתת משמעות לנראה וללא נראה. אני אוהב לחגוג את הטקסים הבנאליים של החיים, לחשוב איך הם יכולים להראות, לתת להם רקע שמרומם את החיים ולהתרחק מטרנדים. ממד הזמן הוא תמיד אתגר גדול בעיניי, יש חללים מושלמים שהם מחוץ לממד הזמן וייראו טוב לתמיד. איך לתכנן ולבנות פרויקט שהוא עכשווי אבל נצחי, זה למעשה ההפך מתרבות הצרכנות המשתנה מעונה לעונה".
ספר מומלץ
"'The book of Imaginary Beings', (הישויות הדמיוניות) שכתב חורחה לואיס בורחס, מאוד השפיע עליי וגם היה מקור השראה. הספר עוסק בדמיון האנושי ובגבולותיו, תחום שמרתק אותי. בקצוות הדמיון נמצא המטמון שאני מחפש, ובנוסף האמונה בדמיון משותף של האנושות - מטען שכולנו כבני אדם שותפים לו. אני לא בטוח שאני רק לוקח השראה, גם פעולת הקריאה עצמה משחררת לי את הדמיון. כשאני תקוע או חסר אונים מול פרויקט אני בורח לספר טוב והדמיון משתחרר, דבר שהמדיה הוויזואלית לא עושה. יש להבדיל דימויים ויזואליים, שמגבילים את הדמיון, ממילים שיש בהן סוג של פתיחות שמשחררת".
חנות אהובה
" Istanbul Market. אין אף חנות שמשתווה לשוק אמיתי, אם זה שוק אוכל או שוק פשפשים ואם זה גם וגם זה מושלם. אין עיר שאני מגיע לבקר בה ואני לא מחפש את השוק המקומי. איסטנבול, עיר מולדתי, היא אולי הדוגמה לכך עם שוק מושלם. עיצבתי המון חנויות בארץ ובעולם, כל פעם מחדש ניסיתי בצורות שונות ומשונות להביע את אהבתי לשוק, לחוויית השפע והעושר וההתרגשות שכאן אולי אמצא את הדבר המושלם הבא להביא איתי הביתה. החנות שהכי קרובה לעושר של שוק בתרגום מודרני היא אחת מחנויות רשת COMME DES GARCONS, ב-DOVER STREET MARKET בלונדון, זה מוזיאון העיצוב הכי עדכני והכי מרתק".
מעצב/ת שעושה לך את זה
"המעצב רון ארד הוא עדיין היוצר הכי מעניין בתחום שאני שותף בו. אין פרויקט שהוא לא מביא את הגישה האישית שלו שמצליחה תמיד לגרום לי להיתקל בגבולות הדמיון שלי. בגישה שלו יש תמיד ממד של יש מאין. הוא ממציא בעיניי שפה, פונקציה וגישות חדשות לחומר. הוא היה המשרד הראשון שעבדתי בו, ושאני עדיין מתרגש כל פעם לראות מה הוא עושה היום. בכל היצירה המדהימה הזאת יש גם ערכיות והערכה לתרבות שממנה הוא הגיע ולה הוא תרם את קולו הכל כך מיוחד. בכל אחת מעבודותיו עדיין רואים את ההתרגשות שלו, כאילו זה הדבר הראשון שיצר אי פעם".
מוזיאון עיצוב
"Pirelli Hangar Bicocca. תודות לבעלי שחי במילנו 20 שנה הכרתי את הגלריה המדהימה הזו. חלל האנגר פשוט, שמשלב שלושה חללים עצומים בשטח אלפי מטרים עם תקרות בגובה עשרות מטרים, ששייך לחברת הצמיגים פירלי. אין מילים לתאר את החוויה בכניסה לחלל עם התערוכה הקבועה של Anselm Kiefer. רק להבנת החלל, התערוכה שלו כוללת מגדלים של שש קומות שעדיין מצליחים להראות קטנים בחלל וציורים מרגשים בגדלים של 20 מטר על 7 מטר. בגלריה יש עוד שני חללים, לא פחות קטנים, עם תערוכות מתחלפות ולאחר לפחות שלושה ביקורים בשנה במשך חמש שנים, אני יכול להמליץ בביטחון שאם משהו מוצג שם הוא מרתק".
סגנון עיצוב הבית
"לא שאני לא מודע לטרנדים, אך כדבר שממנו אתרחק כמו מאש. יש דברים שמרתקים אותי, לפעמים הם באופנה ולפעמים לא. אני תמיד מסביר שלפחות בפרויקטים של מגורים, כאשר אני בונה בית למישהו, החלל שאני יוצר הוא מעין דיוקן של האנשים שאני בונה עבורם, אבל בכתב ידי. עם זאת, בהסתכלות מסביב, בתקופה שבה אנחנו נמצאים, אין לי ספק שעולם העיצוב הולך להשתנות, כיוון שהצרכים והדרישות מהבית כל כך השתנו. עוד מוקדם לדעת אבל אני כבר מרגיש בפרויקטים בהם אני עוסק שהשיח משתנה. לדעתי הדרישה לחומרים אמיתיים תגדל, הרעב לחום אנושי שכל העולם נמצא בו יביא סוג שונה של חללים ציבוריים וסוג אחר של חומרים וכמובן גם מודעות לבנייה ירוקה אמיתית שגדלה. במלון Calimala שתכננתי בפירנצה חלק ניכר מהחומרים שמצאנו היו מקומיים: האבן, השיש והעץ, וכנ"ל גם בעלי המקצוע המקומיים. אני חושב שהמקום שבו נמצא כל אחד בעולם הופך להיות חשוב יותר. הרעיון של לחגוג את החומרים ובעלי המלאכה המקומיים הוא בעיניי טרנד שאשמח להיות שותף בו. בעולם הקולינרי, השפים כבר גילו את היתרונות והאוצרות שנמצאים סביבנו, ונדמה לי שעכשיו גם עולם העיצוב והאדריכלות צריך לגלות את זה. כל שיתוף פעולה עם יצרן או חומר מקומי רק מעשיר את העבודה שלי".
תערוכת עיצוב
"'צורות אנוש', התערוכה של איוו ביזינאנו (Ivo Bisignano) במערה בפארק הלאומי ואתר אונסק"ו בית גוברין, שצפויה להיפתח מחדש באביב. איוו, שהוא גם בעלי, ואני יזמנו את התערוכה בקיץ שעבר. בשותפות עם הפארק הלאומי הפכנו בתוך שבועות ספורים, מערה לגלריה ויצרנו במה לווידיאו ארט ופיסול. המערה הפכה לחלל קסום ש-7,000 איש הספיקו לבקר בו בימים המעטים בין הסגרים. היה מרגש להיות שותף לפרויקט כזה שבו יצרנו סוג של סממן לאן עולם האמנות יכול ללכת, להחזיר את האמנות למערות שהן ממש תחילת הדרך לעולם הביטוי. למי ששואל איך זה קשור לעיצוב אני אומר שאני לא מבדיל בין התחומים, אבל כן עיצבתי את המערה בניסיון לא להפריע לקיים. תרגיל במחיקת אגו עצמי שתמיד בריא לכל יוצר".
החומר ששולט היום בעולם העיצוב
"הרעב לחומר אמיתי שולט כרגע. אם בטון אז לא דמויי בטון, החומרים שמהם בנויים הבניינים שאנו מעצבים, כלומר לא עוד ציפוי לכל מה שלא זז בגבס. יש געגוע לתחושה של טיח על הקיר, לצבע סיד אמיתי, לעץ שהוא לא פורניר, לברזל שהוא לא רק גוון אלומיניום, ולא במקרה רואים יותר טרצו. אני נזכר בגעגוע שבכל הארץ היתה כמעט אותה מרצפת בייצור מקומי, ובכל צילום יכולת לזהות מיד שזה בארץ בגלל הרצפה. יש בזה פשטות נפלאה. יש בית בסביון שריצפתי את כולו בטרצו וזה מיד הקרין איזו פשטות מוכרת ונעימה לבית חדש לחלוטין. אלו התחושות שאני אוהב ושרק דרך חומרים אמיתיים אפשר לחוש אותן".
הבטחה בתחום העיצוב
"במהלך עבודה עם אומנים ואמנים על פרויקטים שונים, אין דבר מרענן יותר עבורי כמו לשתף פעולה עם יוצר אחר. ביעל פינקוס נתקלתי לפני הרבה שנים כשעוד הייתה צלמת אדריכלות, מהטובות שהכרתי. כשעבדתי על מלון Calimala בפירנצה וחיפשתי יוצרים מקומיים נתקלתי באינסטגרם בסטודיו שנקרא slow lab firenze felt. חיפשתי מעצבים מקומיים לאביזרים השונים שהייתי צריך למלון, ולהפתעתי גילית שיעל הצלמת מצאה קריירה חדשה ויחד עם אחותה שגרה בפירנצה הן החלו לייצר בדי ובגדי לבד נפלאים, שהם כמו ציורי שמן מדהימים מונוכרומטים".
אולם תצוגה
"בגלל האינטרנט תחום אולמות התצוגה הוא עולם דינמי שמחפש את עצמו, והקורונה רק תזרז תהליכים. עולם האופנה לדעתי כבר מרמז על הכיוון. העולם הווירטואלי הולך וגדל אבל במקביל יגבר הרעב לחוויות אמיתיות. כיוצר אני חייב להיות מודע לשני העולמות האלה במקביל. להסתכל אפשר וקל במחשב, באולם תצוגה מצפים לערך מוסף שניתן לקבל רק דרך חוויה, פתאום החושים הם המפתח: חוש המישוש, הריח, את מי אתה פוגש, את מי אתה רואה. אם במסעדות של Ottolenghi שעשיתי בלונדון, או בסניפים שהם רק חנות טייק אווי, התצוגה של האוכל היא חוויה, חנות רהיטים שעיצבתי והיא בשלבי פתיחה שלה נמצאת בבית. במטבח יהיה אוכל וצלחות למכירה, הקונה יוכל לחטט במגירות ולגלות מה יש בהן, בארונות הבגדים יהיו בגדים, והכל בעיצוב ועם חומרים מקומיים".
על מה אתה עובד בימים אלו?
"על כל סוגי הפרויקטים במקביל וזה מה שמרגש אותי תמיד, מבית מלון ענק בהרי ירושלים דרך דירה בתל אביב, מלון במילאנו או מסעדות בתל אביב ולונדון. הפרויקט שכרגע מרגש אותי זה ליין של רהיטים שאני עושה לעצמי, מבעלי מלאכה ישראליים ומחומרים מקומיים, אפילו מצאתי עצים שגדלים בארץ וכמובן אבן מקומית, יש לנו עושר מקומי של חומרים ויוצרים שחובה לנצל. לדעתי עולם העיצוב הישראלי עוד יגיע למעמד ההייטק הישראלי בעולם, זאת מעבר לכך שאני סבור ששני התחומים עדיין לא ניצלו את היכולות של כל אחד מהם ליצור משהו יחד".
דף הבית של אלכס מייטליס
עמוד הפייסבוק
עמוד האינסטגרם
