בבואן לעצב את אולם התצוגה שהושלם בחודש שעבר, דמיינו האדריכליות אירנה גולדברג וסיגל ברנוביץ' עולם של צורות גיאומטריות שיתערבב עם לוח צבעים חזק, והאנלוגיה התיאטרלית יוצרת באמצעות הצבע פרספקטיבות שונות וקווי נראות המשכיים.
את ההשראה לעיצוב שאבו השתיים מהאדריכל המקסיקני לואיס ברגאן, שהיה ידוע אומנם כמינימליסט, אך שילב זאת עם סגנון מקסיקני מסורתי, וממבנה התיאטרון האולימפי בוויצ'נזה, איטליה, הנראה כמקבץ של רחובות ארוכים הנסוגים לאחור. כך מחולק אולם התצוגה בן 1,000 המטרים המרובעים של חברת הריהוט שחרתה על דגלה חוויית קנייה אירופאית, עם רצף מחיצות אנכיות ומחיצות-משנה שביניהן פתחי מעבר, והן יוצרות תנועה דינמית ומתח בין תחושת הקרבה והמרחק ביניהן.
המחיצות יוצרות שני צירים שחוצים זה את זה – האחד נמשך מהכניסה הראשית דרך אולם התצוגה וגרם המדרגות אל הגלריה בחלק האחורי, והשני מתחיל בבית הקפה שבקומת הקרקע ונמתח לאורך החלל, תוך שהוא מאפשר התמצאות במתחמים הקטנים יותר של האולם. בתקרה, לעומת זאת, מגדירות בליטות את המרחב בממד האופקי.
את צבעי המחיצות בכחול, אדום, צהוב וכתום ועוד, יצרו האדריכליות בעצמן כדי ליצור חוויה ויזואלית משמעותיות, שתבדיל אותה מסצנות טרנדיות מינימליסטיות בעולם האדריכלות הנוכחי ואף כדי להפיח חיים במחיצות. בניגוד לשימוש הרווח בצבע כאלמנט קישוטי, הוא מתפקד כחומר הגלם היחיד של החלל, נותן בו את הטון ומגדיר רגש שאותו ביקשו להעניק במקום. הבחירה בגוונים הספציפיים יוצרת מצד אחד התפתחות הדרגתית ומצד שני ניגודים תיאטרליים. לכל מחיצה שני צבעים, והצורה חושפת כל אחד מהם, מגרה את המבקר לנוע פנימה ולחקור את החלק הבא.
כשעולים לקומה השנייה, מגלים שכבה נוספת של אזור מאחורי הקלעים, וממנה נחשפים קצות המחיצות, התאורה ואלמנטים תלויים אחרים שכמו מפעילים את התיאטרון המיוחד הזה.
אדריכלית אחראית: איילת לויט, תכנון תאורה: אורלי אבנון אלקבס, צילום: שי גיל
