ההבנה הזאת מוכרת לכולנו. איש מקצוע מייעץ לנו מה כדאי לעשות ובראש עולה אצלנו המחשבה: "אני מכיר את עצמי הכי טוב ויודע מה מתוך כל זה יכול לעזור לי, מה פחות מתאים לי ומה אני יכול להוסיף לתהליך שיתמוך בהחלמה שלי".
על הגישה הזו, שמקשיבה היטב גם לקול של המטופלים עצמם, מבוסס תחום ידע מניסיון חיים שאותו מובילה ליון באנוש.
"להיעזר באנשי מקצוע זה טוב וחשוב, אבל הרבה פעמים הידע שצברנו מהניסיון שלנו כמטופלים יכול לעזור לא פחות, ולפעמים אף יותר. ידע מניסיון חיים לא מחליף את אנשי המקצוע. הוא בא לחזק, באמצעות אנשים שהתמודדו עם דברים דומים, קול שכבר קיים בשטח - את הקול של האנשים שחווים משבר נפשי וצריכים עזרה. זה כמו להגביר את הווליום, לגרום להם להישמע ולתת לידע הזה להיות עוד נקודת מבט בקבלת החלטות בארגון, עוד כלי שעוזר לנו לדייק את השירותים". אומרת ליון.
"במסגרות הטיפול והאשפוז שבהן הייתי, אף פעם לא שאלו אותי מה נכון בשבילי. תמיד החליטו בשבילי. פגשתי אנשי מקצוע מעולים במרכזי בריאות הנפש, עם הרבה כוונות טובות ורצון לעזור, אבל היה פער ביננו. למשל, מילדות התעמלתי בהתעמלות מכשירים וקרקע ורקדתי. אני לא אשכח לעולם את האחות במחלקה להפרעות אכילה בה אושפזתי, שתפסה אותי עושה בחדרי תרגילי יוגה ומתיחות כדי להצליח להירגע ונזפה בי שפעילות גופנית כזאת אסורה במחלקה. 12 שנה מאז ועדיין קשה לי לעשות יוגה ומתיחות. החוויה הזאת שבוחרים בשבילך מה הכי נכון לך, מנותקת ממי שאתה".
לתמוך באחרים מהניסיון שלך
לא כל אחד רוצה או יכול לחשוף במקום עבודה את סיפור חייו. ליון בוחרת לעשות את זה כל יום כמעט ומספרת בעבודתה ובמסגרות שונות על ההתמודדות שלה. בעזרת ניסיון החיים שלה היא משפיעה על קבלת החלטות ועל חיים של אחרים.
"ההחלטה לעשות את החיבור שבין השיתוף האישי לעיסוק המקצועי, הייתה מהלך אינטואיטיבי". משתפת ליון. "כשהתחלתי לעבוד במסגרות שונות של בריאות הנפש, די מהר שיתפתי בהתמודדות שלי. הרגשתי שאני יודעת מה זה שהחיים מתהפכים ושהחוויות האלה שלי הן מה שמאפשר לי להתחבר וליצור קשר אנושי אמיתי. לשמחתי, דרך העבודה באנוש, אני יכולה לעשות אותו דבר בשביל אחרים, לאפשר לאנשים להפוך את הידע והניסיון שלהם למשמעותי ובעל השפעה עבור אחרים. אנחנו משלבים בעבודה אצלנו עמיתים תומכים מניסיון חיים. אלה אנשים שעברו תהליך החלמה בבריאות הנפש והם מלווים אנשים במשבר ואת בני משפחותיהם. זה נעשה למשל, בקבוצות שאנחנו מעבירים במרכזי השירותים שלנו, בקו תמיכה וייעוץ טלפוני "מקשיבים מניסיון" ובתמיכה בבני משפחה במילם, מרכזי הייעוץ שלנו למשפחות.
אנחנו עוסקים באופן מתמיד במציאת מקומות שחשוב שנשמיע בהם קולות של מקבלי שירות או של עמיתים ומשתדלים לעשות את זה בשלבי החשיבה הראשונים של כל פרויקט חדש. החלום שלי הוא שיהיו אנשים עם ידע מניסיון חיים בכל המרכזים שלנו בקהילה ברחבי הארץ".
מקפצה ארגונית
מחקרים מראים שיצירת סביבה שמאפשרת עוד נקודות מבט היא בעלת ערך להתפתחות ולצמיחה של הארגון. חברה שבוחרת בגיוון, מעסיקה אנשים שעברו משברים נפשיים ונותנת להם אפשרות לשתף מניסיונם, מחזקת את הפתיחות הארגונית. ליון מוסיפה: "יש כאן אמירה חברתית שמנפצת סטיגמות ומעודדת שיח בעבודה גם על דברים רגשיים. המסר שמועבר לעובדים הוא משמעותי - זה בסדר לשתף במשבר הנפשי ומאפשר לקבל עזרה כשמתחיל אצלכם קושי. בסופו של דבר, זה מועיל גם לעובדים וגם לארגון".
מדברים על החששות
"מנהלים עלולים לחשוש משילוב של עובדים בעלי ידע מניסיון חיים בארגון." אומרת ליון. "אני חושבת שכשרוצים לעשות משהו חדש בארגון, לא משנה במה הוא עוסק, צריך לספק מרחבים לדבר את זה. מצד אחד, השיתוף מביא איתו כל מיני התלבטויות לארגון ולעובד. עובדים יכולים לשאול את עצמם מה החברים לעבודה או המנהלים יחשבו עליהם אחרי השיתוף האישי. מנהלים יכולים לחשוש שהעובד יפגע מהשיתוף, שזה יגרום לו למבוכה, יגרור יחס אחר כלפיו או תיוג שלו באופן מסוים ושזה עלול לשנות את השיח בינו לבינם. מצד שני, לעיתים השיתוף מקל מאוד על החוויה של העובד בארגון והוא לא צריך להשקיע אנרגיה בהסתרה או להסביר את עצמו כל הזמן. הארגון עצמו מרוויח מהשיתוף עוד נקודת מבט, שהיא הכי קרובה לדברים שחשוב לו לקדם".
האם למרות הרצון להגן על העובדים מההשלכות האפשריות שהזכרת, כדאי לארגונים להיעזר בניסיון של העובדים בקבלת החלטות?
מבחינת ליון התשובה ברורה: "בדיוק כמו בעבודות אחרות שיש בהן סיכונים. כל עוד יהיו אנשים כמוני, שירצו לשלם את המחיר ולהיכנס לעבודה כשהסיפור האישי שלהם חשוף, החברה צריכה להיעזר בידע שלהם ולהשתמש בו כדי לסייע לאנשים אחרים שכרגע זקוקים לו".
בשיתוף אנוש
