במשך אלפי שנים ילדו הנשים בכל העולם בביתן בסיוע בנות משפחה ומיילדות. בעולם המערבי, בו התפתח המדע, הרופאים לא התערבו בפעילויות אלה ולא הורשו לגעת באיבריהן האינטימיים של הנשים. לידה לא נחשבה אירוע רפואי והיא התרחשה בבית כחלק מאירועי החיים.
מעמד המיילדות המסורתיות החל להתערער בסוף המאה ה-19 כשהגיעו לארץ ישראל רופאים שהוכשרו בחו"ל ועימם הגיעה ביקורת חריפה על המיילדות העממיות שכונו בשם "נשים זקנות, נבערות מדעת".
בין המיילדות לרופאים
במאה ה-20 עברה הלידה מן המרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, אל בית החולים.
במעבר זה גויסה הממשלה למשימה. הרופאים נתפסו במאבק הזה כמייצגים את המדע, את הקִדמה ואת הטכנולוגיה. המעבר ללידה בבתי חולים שווק בעזרת הבטחה ללידה בטוחה יותר, מדעית יותר ובעיקר נטולת כאבים. מאבק זה בין הרופאים למיילדות לווה בנהלים חדשים של שליטה ומשמוע ובגישה מדעית-רפואית ללידה. הטיפול ביולדות התבסס על גישות תעשייתיות של תהליך ייצור – מפוקח, טכנולוגי, מתוזמן, נשלט ונמדד על ידי תוצאות.
בהתחלה, עם הקמת שירותי הבריאות בארץ, עודדו השלטונות את הנשים ללדת בבית בהשגחה של מיילדת מוסמכת, וזאת על ידי תמריצים כלכליים באמצעות חבילות מזון מאמריקה ובהן אורז, סוכר וקמח ובטיעונים של המלצות רפואיות. עם התפתחות מערך הבריאות הממשלתי בארץ, בשנות ה-40 של המאה הקודמת, שונו ההמלצות וננקטו אסטרטגיות שונות כדי לעודד נשים ללדת בבית החולים. ההיריון והלידה הפכו לאירוע פתולוגי הדורש התערבות ומעקב רפואיים.
בפרסום מאותה העת נכתב: "מקֹצר מקום קשה לעמוד על כל הסיבוכים היכולים להתהוות אצל האישה בזמן הריונה. כי תשעת חדשי ההיריון מהווים בשביל האישה דרך ארוכה ומלאת חתחתים. אויבים רבים ופורעניות אורבים לה בדרך הזאת. ואם כלל מקבל הוא כי לשם הביטחון נחוץ ללמוד דרכי האויב – שבעתיים חשוב ומועיל הכלל הזה בחזית המלחמה המתלקחת בין האישה ההרה ובין הסכנות הצפויות לה בדרך הריונה ובלימוד דרכי האויב, ופיקוח על כל פעולותיו".
ההפחדה שימשה גם כאמצעי להעברת מקור הסמכות והידע בכל הקשור ללידה, מן הנשים אל הרופאים. באתר של ארגון המיילדות נכתב: "נס הלידה: המיילדת מחשיבה את נס הלידה כתופעה נורמלית, ואינה מתערבת אלא אם יש בעיה. הרופא המיילד רואה את הלידה כבעיה ואם אינו מתערב זהו נס". משפט זה מנסח באופן המדויק ביותר את התפיסה הביו מדיקלית שעל פיה הלידה היא מצב מסוכן הדורש התערבות רפואית.
לידה פוליטית
אדריאן ריץ', מחברת הספר "ילוד אישה", טוענת כי השאלות איך נשים ילדו, מי עזר להן, כיצד עשה זאת ומדוע, אינן שאלות הקשורות רק להיסטוריה של הילודה והמיילדות אלא הן שאלות פוליטיות. דוגמה לכך ניתן למצוא בחקיקה לגבי מתן "מענק הלידה" שנחקקה בשנת 1953. ההחלטה שמטרתה הייתה עידוד לידה בבית חולים, קבעה כי יש לתת מענק לידה לכל אישה שילדה בבית חולים או הגיעה אליו בתוך עשרים וארבע שעות מזמן הלידה. המענק היה שווה ערך למחיר של מיטת תינוקות ויועד להיות מתנה צנועה לתינוק. רק בשלבים האחרונים של החקיקה הומרה המתנה בתשלום כספי והותנתה במפורש בלידה בבית חולים.
על פי סעיף 30 לחוק ביטוח לאומי התשי"ד נועד "מענק הלידה" להוצאות האשפוז ולרכישת ציוד עבור הנולד. במהלך השנים הופרדו שתי המטרות. החלק שנועד לסייע בהוצאות האשפוז זכה לשם "מענק אשפוז", ואילו החלק שנועד לסייע ברכישת ציוד עבור הנולד נשאר בשם המקורי "מענק לידה". גם גודל המענקים השתנה. בתחילה היה המענק 30 לירות עבור בית החולים ו-25 לירות עבור היולדת עצמה. כיום מענק האשפוז בישראל מגיע ליותר מ-13,000 שקלים ומענק הלידה בין 1,826 שקלים ללידה ראשונה ל- 548 שקלים עבור לידה שנייה ואילך. נוסף על מענק האשפוז מקבל בית החולים במידת הצורך יותר 210,000 שקלים עבור כל יולדת. כלומר נוצר מצב שבו לידה שלא נשקפת בה סכנה ליולדת או לעובר, והיא יכולה לכאורה להתבצע במרכז לידה או בבית בליווי טכנולוגי ורפואי מינימלי, לבתי החולים יש אינטרס שתתבצע בבית חולים כדי שתממן את הלידות המורכבות יותר או את כל מחלקות בית החולים הסובלות מהיעדר תקציבים, ומענק האשפוז שבהן הוא נמוך.
במציאות זו, רשויות הבריאות בישראל, משרד הבריאות, קופות החולים ובתי החולים, מתנגדים להוציא יולדות מבתי החולים, על אף שלא נשקפת להן סכנה מלידה שלא בבית החולים. גם משרד האוצר תומך בסטטוס קוו משום שמי שנושא בנטל מימון הטיפול ביולדות הוא המוסד לביטוח לאומי, כיוון שבמצב שנוצר היסטורית מימון היולדות הוא מכספי הביטוח הלאומי ולא מתקציב המדינה. ברור אם כן מדוע בתי החולים "מחזרים" אחר יולדות. ואולי זו הסיבה שבגללה יצא משרד הבריאות נגד לידות הבית.
בחוזר משרד הבריאות בנושא לידות בית נכתב: "הננו להודיעכם בזאת כי עמדת משרד הבריאות היא כי מבחינה רפואית יש להעדיף ביצוע לידות בחדרי לידה בבתי חולים מוכרים ומורשים.... רק לידה בבית חולים יכולה להבטיח השגחה וטיפול רפואי וסיעודי מיטבי ליולדת וליילוד...".
לידה טבעית
נתונים שהעלה ארגון הבריאות העולמי (WHO 1996) הראו כי במדינות מפותחות, בהריונות בסיכון נמוך, לידת בית עבור אישה שזו לידתה הראשונה, בטוחה כמו לידה בבית חולים. עבור אישה שזו אינה לידתה הראשונה נקבע שלידת בית בטוחה הרבה יותר מאשר לידה בבית חולים.
בשנת 2005 הוקם לראשונה בבית חולים ציבורי "מרכז ללידה טבעית". השהייה במרכזי הלידה הכניסה כספים נוספים למוסד שהפעיל אותם תוך חיסכון כספי למחלקות הרגילות. בית החולים קיבל כספים פעמיים על אותה לידה. היולדת שילמה על הלידה במרכז הטבעי וחסכה הוצאות למחלקת יולדות משום שלא השתמשה בשירותיו. רוב הלידות במרכזים הסתיים ללא סיבוכים, ושיעור הלידות שהסתיימו בניתוח קיסרי ירד לרבע מכלל שיעור הלידות הארצי. בשנת 2008 הוגש מסמך לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת.
המסמך הציג את הסדרת לידות בית בישראל והציג מבט משווה בנושא לידות הבית ומרכזי הלידה בבריטניה, באירלנד, בהולנד, בנורבגיה ובשבדיה (אלמגור־לוטן, 2008). המסמך מציין כי יש מדינות שבהן גם הממסד הרפואי רואה בלידות הבית חלופה ראויה ואף אידיאלית לנשים שהריונן תקין.
החיבור שבין אנטרסים כלכליים והרצון לשליטה באזרחים יצרו מצב בו מדע הרפואה בישראל ביקש למצב עצמו כחלק ממנהיגות המדינה המתהווה, וכן את הפרקטיקות הרפואיות מדעיות כחלק בלתי נפרד ממנגנוני השליטה החברתיים והפוליטיים בישראל. בה בעת השתמשה המדינה במדע הרפואה כאמצעי להגדרת ריבונותה ולחיזוק סמכותה.
נראה כי החיבור הנוצר בין הון לשלטון במרחב הגינקולוגי בישראל מונע מנשים לבחור איך וכיצד לממש את זכותן למשפחה, לבחור את הדרך בה הן רוצות ללדת או לחילופין לסיים את ההיריון טרם זמנו. לבחור את זירת הלידה: בבית, בבית החולים או במרכז לידה. לבחור אם לבצע בדיקות מרובות בהיריון או לא. ועוד ועוד. הפחדה אינה תוכנית עבודה טיפולית. היא דרך לשלוט ולצמצם את יכולת הבחירה.
הכותבת היא ד"ר למגדר, חוקרת, כותבת ומרצה בנושאים של מגדר וזכויות נשים בזירה הרפואית - בעיקר הגינקולוגית)
