אם עברתם את גיל 70, הסטטיסטיקה אומרת שיש סיכוי של כ-30% (כמעט 1 מכל 3 אנשים) שאתם מתמודדים עם דרגה כלשהי של ניוון רשתית. המחלה הזו, המכונה נמ"ג (ניוון מקולרי גילי) או בלעז AMD, נחשבת כיום לסיבה השכיחה ביותר לירידה משמעותית בראייה בעולם המערבי בקרב בני 50 ומעלה.
במשך שנים, הבשורה הרפואית התחלקה לשתי קבוצות: אלה שסבלו מהצורה "הרטובה" של המחלה, להם כבר נמצא פתרון יעיל לפני כשני עשורים, ואלו שסבלו מהצורה "היבשה" המתקדמת – שנאלצו לראות את ראייתם מתדרדרת ללא כל יכולת התערבות רפואית. עד עכשיו.
פרופ' ענת לבנשטיין, סמנכ"ל השירות האמבולטורי ומנהלת תחום רשתית במרכז הרפואי תל אביב – איכילוב, מביאה בשורות דרמטיות מחזית המחקר והטיפול, ומסבירה כיצד הטכנולוגיה הרפואית משנה את כללי המשחק במאבק על הראייה שלנו.
מה שקורה בעין
כדי להבין את החדשנות, צריך קודם כל להבין את המנגנון. ניוון רשתית הוא למעשה תהליך הזדקנות של העין. בשלב הראשון, המכונה "השלב היבש ההתחלתי", שוקעים מתחת לרשתית משקעים צהובים. אלה הם תוצרי בלאי של חיישני האור ברשתית. בשלב הזה, לרוב הראייה לא נפגעת משמעותית, אך הוא מהווה את הקרקע להתפתחות המחלה.
"בכ-10% מהמקרים 'השלב היבש' הראשוני מתקדם והופך לאחד משני מצבים חמורים יותר", מסבירה פרופ' לבנשטיין. "המצב הראשון הוא 'הניוון הרטוב', שבו כלי דם לא תקינים צומחים מתחת לרשתית. הם דולפים נוזלים ודם ובכך משבשים את פעולת הרשתית ופוגעים בראייה. למצב זה קיים טיפול יעיל מאוד בזריקות תוך-עיניות עוד משנת 2005, ובשנים האחרונות פותחו תרופות המאפשרות לרווח את תדירות הזריקות תוך שמירה על התוצאות".
התרופות החדשות האלה מהוות כשלעצמן פריצת דרך משמעותית עבור החולים שקודם היו צריכים לקבל זריקה אחת לחודש וכעת יכולים לחכות 3 ואף 4 חודשים בין זריקה לזריקה.
האתגר הגדול ביותר נותר המצב השני – "הניוון היבש המתקדם", המכונה בשפה הרפואית "אטרופיה גיאוגרפית". "במצב זה, תאי הפיגמנט התקינים במרכז הראייה מתנוונים ומתים. כשאנו מסתכלים לתוך העין, האזור בו מתו תאי הפיגמנט נראה כמו מפה, ומכאן השם 'גיאוגרפי'. המשמעות עבור המטופל היא היווצרות של כתם גדול במרכז שדה הראייה".
חשוב להרגיע: המחלה אינה גורמת לעיוורון מוחלט, אלא לעיוורון מרכזי. "החולה עדיין יכול ללכת ברחוב ולהסתדר במרחב באמצעות הראייה ההיקפית, אך הוא מאבד את היכולת לבצע פעולות הדורשות חדות ראייה כמו קריאה, נהיגה, זיהוי פני קרובים או הבחנה בפרטים קטנים", מסבירה פרופ' לבנשטיין.
המהפכה: לעצור את "מערכת המשלים"
במשך עשורים, לחולים עם אטרופיה גיאוגרפית לא היה כל מענה. השינוי הגדול התרחש ב-3 השנים האחרונות, עם פיתוחה של גישה טיפולית חדשה המתמקדת במערכת החיסון.
"המחקרים גילו כי חלק מהנזק לרשתית נגרם על ידי פעילות יתר של 'מערכת המשלים' (Complement System) – חלק ממערכת החיסון שאמור להגן עלינו, אך בעין המזדקנת הוא גורם לתהליך דלקתי הרסני", מסבירה פרופ' לבנשטיין.
לדבריה, התרופות החדשות, שכבר קיבלו את אישור מנהל המזון והתרופות האמריקאי, ה-FDA, וכעת נמצאות בהליכי רישום מתקדמים גם בישראל, פועלות לעכב את אותה מערכת משלים. הטיפול ניתן באמצעות זריקה לתוך העין אחת למספר שבועות. יש לציין שמנהל התרופות האירופי לא אישר בשלב זה את התרופות.
עם זאת, פרופ' לבנשטיין מבקשת לעשות תיאום ציפיות מדויק: "חשוב להבין, התרופות האלה אינן משפרות את הראייה שאבדה ואף אינן עוצרות את המחלה לחלוטין. הדבר המשמעותי שהן עושות הוא האטת קצב ההתקדמות שלה. המחקרים הוכיחו כי הטיפול מקטין את קצב גדילת האזור המנוון".
המשמעות היא, אם כן, "קניית זמן". "אם ללא טיפול, הכתם היה מגיע למרכז הראייה בתוך 8 חודשים, עם הטיפול התהליך עשוי להימשך שנה ויותר. עבור אדם שרוצה להמשיך לקרוא, לראות טלוויזיה ולזהות את נכדיו, כל חודש של ראייה תפקודית הוא עולם ומלואו. בישראל, ניתן כבר היום לקבל את הטיפול באמצעות טופס 29ג' (אישור מיוחד לתרופות שטרם נרשמו בסל אך מאושרות בעולם), בהמלצת רופא רשתית מומחה".
נורות אדומות: מתי לרוץ לרופא?
אבחון מוקדם הוא קריטי, במיוחד בעידן שבו יש טיפולים שיכולים להאט את ההידרדרות. פרופ' לבנשטיין מדגישה כי אין לחכות להופעת "הכתם השחור" כדי להיבדק. ישנם תסמינים מקדימים המחייבים פנייה מיידית לרופא עיניים, כמו ירידה בחדות הראייה, המתבטאת בקושי פתאומי בקריאה או בראייה לרחוק שלא נפתר עם משקפיים; עיוות בראייה – זהו סימן קלאסי ומחשיד מאוד, כאשר קווים ישרים נראים לפתע גליים, עקומים או שבורים, וכן שינויים בראיית צבעים או ניגודיות.
מבט לעתיד: הטיפולים הגנטיים כבר כאן
במרכז הרפואי איכילוב לא מסתפקים רק בטיפולים הקיימים, אלא גם מובילים את המחקר העולמי לעבר הדור הבא של הרפואה. החדשנות האמיתית, לפי פרופ' לבנשטיין, טמונה בטיפולים הגנטיים ובהנדסת רקמות.
"אחד הכיוונים המבטיחים ביותר שנחקרים כעת הוא הטיפול הגנטי. 'במחלה היבשה', אנו יודעים שלעיתים חסר חלבון מסוים או שיש חלבון פגום. הרעיון הוא להזריק לעין חומר גנטי שגורם לתאים לייצר בעצמם את החלבון התקין או את החומר המעכב את ההרס. היתרון העצום של הטיפול הזה הוא שבמקום להגיע לזריקה כל חודש-חודשיים לכל החיים, הטיפול הגנטי מיועד להיות חד-פעמי, זריקה אחת שמשפיעה לשנים ארוכות. מחקרים קליניים בנושא זה נמצאים בעיצומם, וכבר מראים רמזים ליעילות", מציינת פרופ' לבנשטיין.
כיוון מחקרי נוסף, לדבריה, הוא ניסיון להחליף את הרקמה שכבר נהרסה. "באמצעות טכנולוגיות ניתוחיות מתקדמות, מנסים להזריק מתחת לרשתית תאים חדשים (תאי גזע או תאי פיגמנט בריאים), במטרה שייקלטו ויחליפו את התאים המנוונים. בניגוד לטיפולים המעכבים, כאן הפוטנציאל הוא לשיפור ממשי של הראייה", מסבירה פרופ' לבנשטיין. גם בתחום זה יש מחקרים מתקדמים המתבצעים גם בארץ.
במקביל לטיפולים פורצי הדרך, ישנה חשיבות גם לרפואה המונעת. לדבריה, מחקרים רטרוספקטיביים הראו כי נטילת ויטמינים ספציפיים לפי הרכב שנחקר עשויה להאט את המעבר מהשלב היבש ההתחלתי לשלבים המתקדמים. כמו כן אורח חיים ללא עישון, עם פעילות גופנית ותזונה בריאה, נמצאו במחקרים אפידמיולוגיים כמשמעותיים גם במחלה זו.
העתיד, לפי פרופ' לבנשטיין, נראה אופטימי מתמיד. "השאיפה היא להגיע למצב שבו אנו מטפלים במחלה בשלבים מוקדמים מאוד, עוד לפני שנוצר נזק משמעותי לראייה. בעתיד הקרוב והרחוק, אנו מקווים לראות טיפולים ידידותיים יותר למשתמש. החזון הוא לעבור מטיפול פולשני של זריקות תכופות לטיפולים שניתנים בטיפות עיניים, בכדורים (טיפול סיסטמי), או באמצעות זריקות לשחרור מושהה שניתנות אחת לחצי שנה או שנה. המטרה הסופית היא להפוך את ניוון הרשתית ממחלה שגורמת לאובדן ראייה, למצב כרוני מנוהל שאינו פוגע באיכות החיים של המטופלים", מסכמת פרופ' לבנשטיין.
בשיתוף איכילוב
