הריהוט, הבגדים, הטכנולוגיה שבה השתמשנו כחקלאים וכמובן כל האוכל שלנו היה לגמרי מקומי. למען האמת, עד גיל מסוים זה היה נראה לי כל כך טבעי והגיוני שהמדינה שלנו יודעת לייצר כל מה שאנחנו צריכים. עלינו, המונח "תוצרת חוץ" לא עשה רושם. עבורנו תוצרת הארץ הייתה עבודת הכפיים של הורינו אשר הסבה לנו גאווה.
השנים חלפו והרבה ענפים שהיו פעם גאווה ישראלית, מצאו את עצמם במאבק הישרדותי. במקום להפוך את יכולת הייצור שלנו לגאווה לאומית, היו מי שהעדיפו פופוליזם מבלי להבין שענף שנכרת כבר לא יצמח מחדש.
עצמאות היא מילה גדולה. אנחנו מתהדרים בה מדי שנה וחוגגים אותה היטב כי אין חשוב ממנה. אבל עצמאות היא לא רק יום לאומי אלא גם היכולת שלנו להיות באמת עצמאיים. מבחינה צבאית וביטחונית אין ספק, אבל מה עם שאר ההיבטים? האם מדינת ישראל באמת יכולה היום לייצר כל מה שהאזרחים צריכים בכמויות הדרושות? זו כבר שאלה יותר מורכבת.
שנת הקורונה הוכיחה לנו שהתרחיש שבו המדינה תצטרך לספק לאזרחיה את כל צרכיהם אינו דמיוני. תרחיש עתידי נוסף שבו השמיים והים נסגרים יכול לקרות בכל רגע. ובתקופות כאלה מגלים עד כמה לייצור הישראלי יש משמעות לאומית. בלעדיו, אנחנו לא באמת עצמאיים.
גם אותנו במגזר העסקי בישראל הקורונה הביאה לחשיבה ערכית. כולנו מייצגים חברות גדולות שלא רק מעסיקות מיליוני ישראלים, אלא גם עושות לא מעט מאמץ כדי לתרום לטוב המשותף. לסייע במקומות שבהם המגזר העסקי יכול להניע תהליכים שלפעמים אפילו הממשלה מתקשה לתפעל.
ראינו את זה היטב בשנה האחרונה. הבנו שאין עצמאות כלכלית בלי עצמה חברתית ובמקום להביט מהצד, הושטנו ידיים ולקחנו על עצמנו אחריות שהממשלה לא הצליחה למלא לבדה עד הסוף. באמצעות הפורום הכלכלי חברתי חיברנו בין המגזר הציבורי, המגזר העסקי והמגזר השלישי והובלנו יוזמות כמו חלוקת מחשבים לילדים שהלמידה מרחוק הרחיקה מלמידה, חלוקת טבלטים לקשישים שהריחוק החברתי הרחיק ממשפחתם ויזמנו את הקמת מנהלת המעסיקים שתהיה הווייז של התעסוקה בישראל – מענה כולל הכשרה לפי צרכי המעסיקים וצמצום משמעותי של האבטלה בישראל. כשהמרקם החברתי חזק יותר – הכלכלה חזקה יותר. אין פטנט אחר.
וגם כשהעניינים החלו לחזור לשגרה, אנחנו החלטנו להמשיך. הקמנו את השולחן העגול של המגזר העסקי ולקחנו על עצמנו עוד אתגרים: חינוך בפריפריה, תעסוקת צעירים, מאבק באלימות נגד נשים. היכן שנוכל לעזור באמצעות הכלים, הפרקטיקה המקצועית וכן, גם המשאבים שלנו כמגזר עסקי, שם נהיה ונשנה מציאות. ככה שומרים על עצמאות.
תקראו לי סנטימנטלי אבל אני עד היום מתרגש כשמניפים את דגל המדינה בשעת המעבר מזיכרון לעצמאות. אני עדיין מתפעם מהדגלנים. הילד שהתפעל מתוצרת הארץ עדיין קיים בתוכי. קצת יותר מפוכח, למוד מאבק אבל אופטימי היום ממש כמו אז.
דובי אמיתי הוא יו"ר נשיאות המגזר העסקי ויו"ר התאחדות האיכרים
