בבוקר שבת 7 באוקטובר 2023, כשאזעקות נשמעו ורקטות התפוצצו בחבל אשכול, התהפך עולמה של פז בת ה-10 וחצי ממושב צוחר. עבורה, כילדה על הרצף האוטיסטי, הכאוס היה בלתי נסבל. "בשבת השחורה היא רעדה מפחד", משחזרת אמה, דנה בן עמי. "כשאמרו שאפשר לצאת מהמושב הכנסתי את הילדים לרכב והתחלתי לנסוע דרומה, אבל לא ידעתי לאן".
המשפחה הגיעה לאילת, שהפכה מעיר נופש תוססת למרכז קליטה למפונים. דנה ניסתה למצוא מקום לשהות בו, אך ידעה שזה לא יספיק — בִּתָּהּ חייבת מסגרת יציבה.
"פז", מספרת דנה, "נתלשה מהשגרה וזה היה בלתי אפשרי עבורה. היא לא הפסיקה לשאול מתי חוזרים, דאגה לחפצים שלה והתקשתה להבין שאין בית ספר או חברות בסביבה החדשה".
לבסוף הגיעה המשפחה לבית הספר "עוגן" באילת, שם פגשה בנציגי עמותת "אותי", שהציעו מענה מותאם לילדים עם אוטיזם. דנה עדיין לא ידעה כי הקשר המיוחד שפז תיצור עם המטפלת שלה יסייע לה להתמודד עם אובדן אישי קשה — שתי חברותיה הקרובות, מקיבוץ בארי ומניר עוז, נרצחו במתקפה.
"פז נחשפה לסרטון שהציג את אחת החברות רגעים לפני שנרצחה. היא לא שיתפה אותי משום שחששה שאהיה עצובה. בעזרת הטיפול של עמותת 'אותי' הצלחנו לעזור לה לעבד את האובדן".
מענה טיפולי יציב בעקבות טראומה
מתחילת המלחמה פעלה עמותת "אותי" במהירות כדי לספק מענה לילדים על הרצף האוטיסטי שנאלצו לעזוב את בתיהם. תוך ימים ספורים הקימה העמותה מערך חירום מותאם, שהרחיב את פעילותה הרגילה והעניק שירותים למאות ילדים ולבני משפחותיהם.
"היינו חייבים להגיב במהירות, משום שילדים על הרצף מתקשים להתמודד עם חוסר ודאות, ומתקשים לווסת את תגובותיהם הפיזיולוגיות והרגשיות", אומרת ד"ר ורד רייטר, מנהלת איכות, ארגון ומנהל בעמותה. "האתגר הראשון היה להבין מהם הצרכים של הילדים שפונו — גם אלו שכבר היו במסגרות שלנו וגם מי שלא הכרנו קודם, ולבנות מענה מותאם אישית לכל אחד מהם".
איך הצלחתם להקים מערך טיפולי כל כך מהר?
ד"ר רייטר: "פיצלנו את העבודה לשלושה שלבים מקבילים. בשלב הראשון מיפינו את הילדים והמשפחות כדי ללמוד על תגובותיהם הייחודיות והצרכים שלהם ולהבין מי זקוק למענה מיידי. במקביל גייסנו מטפלים מכל הארץ, ורבים מהם נרתמו בהתנדבות. בנוסף עבדנו עם הרשויות המקומיות לאיתור מבנים מתאימים למסגרות זמניות. כך הצלחנו להקים שלושה גני תקשורת, לשלב צוותים ייעודיים בבתי ספר ולהקים מרכזי טיפול שבהם ניתן סיוע טיפולי ורגשי. יצירת המענים המיידיים התאפשרה, בין היתר, בזכות התשתית האיתנה והרחבה של 'אותי' בשגרה ושיתופי הפעולה שהיא מקיימת עם גופים שונים כמו קופות חולים, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות — שאיפשרה קידום מהיר ואפקטיבי של הפרויקט.
"בסך הכול העניקה העמותה באילת יותר מ-2,170 טיפולים לכ-130 ילדים. המטפלים עברו הכשרה ייעודית לטיפול בטראומה, משום שמעבר לאתגרים הקבועים של אוטיזם, הילדים חוו גם חוויות טראומטיות ישירות. ילדים שלא יכלו להגיע לטיפול קיבלו מענה מותאם אישית: בחדרי המלון, בבריכה, על שפת הים, בכל מקום שהצלחנו להגיע לילד. רצינו לוודא שאף ילד לא נשאר מאחור", אומרת ד"ר רייטר.
"זו היתה עבודה מסביב לשעון, כי ידענו שכל יום ללא טיפול הוא יום של הידרדרות אפשרית", מסבירה ד"ר רייטר. "גם עכשיו, כשחלק מהמשפחות חזרו לבתיהן, אנחנו מלווים אותן ומוודאים שהשגרה שנבנתה מחדש נשמרת".
גם אריאנה דוקרקר בקר נאלצה לעזוב את ביתה בקיבוץ דורות. היא אספה במהירות את שלושת ילדיה ונסעה לעין יהב. כל שלושת הילדים נמצאים על הרצף האוטיסטי, והמעבר למציאות חדשה היה מטלטל.
"מהרגע הראשון", היא משחזרת, "הרכזת הטיפולית של עמותת 'אותי' והגננת מהגן של הבן שלי היו איתנו בקשר ישיר. הן היו שם בשבילנו עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה. עצם הידיעה שיש מי שמבין אותנו נתנה לי תחושת ביטחון".
לילדיה, שעבורם כל שינוי בשגרה הוא אתגר עצום, המציאות החדשה היתה קשה במיוחד. "במשך שבועות ארוכים בִּתִּי כמעט לא יצאה מהמיטה, והבנים חוו רגרסיה והתקפי זעם", היא משתפת.
עמותת "אותי" סייעה להם מהרגע הראשון ביצירת מסגרת יציבה שהותאמה למציאות החדשה: מפגשים עם מטפלים מוכרים, פעילויות בזום ומשחקים מותאמים. "זה לא היה קל, אבל זה הפך את המצב לנסבל", היא אומרת.
"אנשי העמותה גם דאגו לשלומי", היא מוסיפה. "בתוך כל הלחץ, התחושה שמישהו רואה אותי כאדם, לא רק כאמא, עזרה לי להחזיק מעמד".
פיתוח מודלים טיפוליים למצבי חירום עתידיים
האתגר בטיפול בילדים עם אוטיזם במצבי חירום הוא כפול: התמודדות עם אירוע טראומטי ויכולת מוגבלת להסתגל לשינויים. "השגרה היא העוגן של הילדים שלנו", מסבירה ד"ר רייטר, "וכל שינוי פתאומי עלול לגרום להתפרקות. כשהם נקרעים מהמרחב הבטוח שלהם — מהבית, מהחדר, מהצעצועים שהם רגילים אליהם — זו טראומה של ממש".
מהם הקשיים הייחודיים במצבי חירום?
ד"ר רייטר: "ניכר היה כי ככלל, הילדים האוטיסטים והוריהם המפונים מאזור העוטף הגיבו בעוצמה בסמפטומים חודרניים והימנעותיים. ילדים עם אוטיזם מתקשים לעבד מצבים החורגים משגרת יומם ומסדר יומם הרגיל, קל וחומר מצבי קיצון כמו מלחמה, המטלטלת את כל מה שהיה מוכר וידוע לפניה. כשהשגרה מתנפצת בבת אחת, הם עשויים לחוות חרדה עצומה שתתבטא בהתנהגות מאתגרת ואף נסיגה התפתחותית והפרעות שינה".
כיצד הצלחתם לשמור על שגרה לילדים שנעקרו מביתם?
ד"ר רייטר: "הקמנו מסגרות זמניות בצפון ובדרום כדי לשמר עד כמה שניתן שגרה טיפולית. בגני התקשורת שהוקמו מחדש הילדים זכו לליווי של צוותים מוכרים, כדי להפחית חרדה. מעבר לכך, שמנו דגש על יצירת סביבה מובנית, עם לוח זמנים ברור שמדמה את מה שהכירו".
מהן ההשלכות של קטיעת רצף טיפולי?
ד"ר רייטר: "רצף טיפולי הוא קריטי. ילדים עם אוטיזם זקוקים ליציבות. כל מטפל התחייב לעבוד עם אותם ילדים לפחות יומיים בשבוע ולמשך כל תקופת הפינוי, כדי למנוע תחושת ניתוק. זה איפשר להם לשמור על קשרים מוכרים ולהפחית את תחושת חוסר הוודאות".
מלבד המענה לילדים דאגה עמותת "אותי" גם להורים, שהתמודדו עם טראומה, חוסר ודאות ולחץ יומיומי. עבור רבים מהם התמיכה הרגשית והמעשית היתה הכרחית כדי שיוכלו להחזיק מעמד ולתפקד.
העמותה הציעה להורים ליווי רגשי, פתרונות דיור חלופיים למפונים, שירותי בייביסיטר לילדים ואפילו תמיכה נפשית אישית, כדי לסייע להם להתמודד עם המציאות החדשה. "בתוך הכאוס הזה", אומרת אריאנה, "הידיעה שיש מישהו שחושב גם עליי נתנה לי אוויר לנשימה. פשוט לא הייתי מצליחה להחזיק מעמד בלי זה".
לקחי פרויקט אילת משמשים כעת בסיס לפיתוח מודלים טיפוליים למצבי חירום עתידיים. הניסיון שנצבר במלחמה הוכיח כי מענה מהיר ויצירתי יכול לשמר יציבות גם בזמנים של אי-ודאות קיצונית.
"בזכות ההירתמות של הצוותים והקהילה", מסכמת ד"ר רייטר, "הענקנו לילדים ולהוריהם תקווה, גם כשזה נראה בלתי אפשרי".
בשיתוף עמותת "אותי"
