"הזכות לבריאות ולשירותי בריאות הן אוניברסליות"
ד"ר ברי דנינו, מנהל השירות למחלות אגן ומפרקי ירך בילדים, בית החולים דנה-דואק, איכילוב
האלימות הקשה בערים המעורבות בימים האחרונים מגיעה עד למפתן בתי החולים: בכניסה לבית החולים סורוקה התקיימו שתי הפגנות במקביל – ערבים מול יהודים. גם מחוץ לבית החולים אסף הרופא התפרעו עשרות בני אדם אחרי שלבית החולים פונו פצועים מהאירועים בלוד ורמלה. העבודה בבית החולים לימדה אותי לאורך השנים שניתן לקיים שותפות אמיתית עם הערבים. שותפות שמתבססת על צדק, שוויון ואחווה. במערכת הבריאות יש מנהל בית חולים ערבי, מנהלי מחלקות ערבים, ולא פעם אני שומע אחים ואחיות משני העמים מחליפים דעות ובדיחות על רופאים שעובדים איתם. הקולגיאליות והעבודה המשותפת יוצרות הזדמנויות, כמו למשל אח חדר ניתוח ממוצא רוסי שמלמד אח ערבי קללות בשפת אימו ומקבל בתמורה "פתגמים" בערבית.
ראש הטופס נכון, זה לא תמיד מצליח. נתקלתי לא פעם במטופלים שלא סמכו על בדיקתו של רופא ערבי וביקשו להיבדק על-ידי אחר. אני נתקל פעם-פעמיים בשנה במצבים בהם מאושפזים באותו חדר ילד ערבי וילד יהודי ומשפחתו של האחרון מבקשת לשנות זאת. לא נתקלתי אגב במקרים כאלה מהצד הערבי.
אולם, כל אלה הם מיעוט כמעט זניח. הזכות לבריאות והגישה לשירותי בריאות הן זכויות אוניברסליות שאינן תלויות במוצא, לאום, דת או כל משתנה אחר. בתי החולים ושירותי הרפואה הוחרגו ושימשו מאז ומעולם כאיים של שפיות בתוך הכאוס הנורא והמיותר של מלחמות. גם ישראל וחמאס ידעו להשאיר, ברוב המקרים, את הבריאות מחוץ למשחק הטיפשי שנקרא "מלחמה". משלחות של צוותי רפואה ישראליים מטעם "רופאים לזכויות אדם" מבקרות ברצועת עזה על בסיס קבוע לפעילות קלינית, אקדמית ולסיוע בציוד רפואי. הן עוברות את המחסום הישראלי, את מחסום הרשות הפלסטינית ואת מחסום חמאס ומגיעות מן הצד השני של המתרס ליעדן.
אם ישראל וחמאס משכילים ברוב המקרים להשאיר את בתי החולים מחוץ לעימות ביניהם, קל וחומר שעל המפגינים היהודים והערבים להשאיר את המרפאות והמרכזים הרפואיים מחוץ לתחום. מעצם טבעה מאופיינת העבודה בבית החולים באינטנסיביות ולחץ, לצוות המטפל ועל אחת כמה וכמה לחולים ולפצועים. חשוב לאפשר הפגנות גם בזמנים כאלה, אולם אסור שהם יגלשו למחאות והתפרעויות בתוך או בקרבת בית החולים.
"תראו את היופי בהבדלים ואת העוצמה שמתחת לפני העור"
ד"ר אופיר ארצי, מומחה ברפואת עור, מחלקת עור, מנהל המרכז המשולב לאסתטיקה, איכילוב
שלוש שכבות יש לעור שלנו, של כולנו, אפידרמיס, דרמיס והיפודרמיס. בכל אחת מהן כמה סוגים של תאים, שלכל אחד מהם מקור ותפקיד שונה. וכמו היו הדברים לקוחים מסרט של מדע בדיוני, קיימת ביניהן תקשורת בין תאית, המאפשרת העברת מסרים, תמיכה ואיזון. רק כך מצליח העור, שהוא האיבר הגדול ביותר בגוף שלנו לעמוד בכל התפקידים שלו, כמי שמכסה את הגוף, מגן עליו, מונע התייבשות, מווסת את הטמפרטורה ומהווה חלק ממערכת החיסון.
מערכת מופלאה, המותנית בתקשורת מכבדת בין תאים שונים, המופיעה בגוונים שונים. לפעמים העור הוא בהיר ולפעמים כהה, לעיתים יש עליו נקודות חן, פצעים, צלקות וסימני מסע החיים. זה העור שלנו. הכסות, כרטיס הביקור, היופי ממנו נוצרת רקמה אנושית אחת.
כמו ההבדלים שבעור, כך גם אנחנו, רקמה ששזורות בה תרבויות ודתות שונות. רקמה שסך כל מרכיביה, הם אנשים בעלי דעות, מאוויים, תקוות, חלומות לעתיד. וכמו בעור, כך גם היכולת שלנו כרקמה אנושית, להמשיך לקיים תקשורת מכבדת.
אירועי האלימות בין יהודים לערבים, תושבי הארץ, הכתימו את הרקמה הזו בכתמי דם אכזריים. הרחובות הזדעזעו מההתרחשויות, הרוגי ופצועי המאורעות, התנקזו אל בתי החולים המכילים תערובת עשירה של רופאים/ות, אחים/יות ומקצועות פרה רפואיים. המערכת הרפואית מבינה שדווקא ההבדלים והשונות שמגיעים מאנשים מדתות ומרקעים אחרים, מעשירים את התרבות אותה, מביאים רעיונות ואנרגיה חדשים, ממקסמים את העשייה הרפואית ומאפשרים את חייה של הרקמה האנושית. של כולנו. מערכת הרואה את היופי בהבדלים ואת העוצמה שמתחת לפני העור.
הביטו על עצמכם, על ההורים והילדים שלכם. אין שום סיבה שיהודים וערבים, לא יחיו זה לצד זה. עובדה. אנחנו במערכת הרפואית מצליחים בכך.
סובלנות פירושה כיבוד ולמידה מאחרים, הערכת ההבדלים, גישור על פערים תרבותיים, דחיית סטריאוטיפים לא הוגנים, גילוי יסודות משותפים ויצירת קשרים חדשים. בבתי החולים למדנו שפתיחות לגיוון מביאה להזדמנויות ולרעיונות. רק כך גדלים וצומחים. אין לי ספק שההצלחה של ילדכם טמונה בהבנה הזו. ההצלחה בעולם של היום ומחר, תלויה ביכולת להבין, להעריך ולעבוד עם בני אדם אחרים ושונים מאיתנו. אני רופא שאור הוא כלי עבודה עבורי. באמצעות לייזרים הפולטים אור מרוכז וממוקד, אני מתקן פגמים שנוצרו על העור. אני בחרתי באור. תבחרו גם אתם. אין לי ספק שהאור עשוי לחזק ולייפות את הרקמה האנושית שמורכבת מפסיפס של תאים שונים. אין לאפשר לקומץ האנשים, ערבים או יהודים, לייצר נורמה ולהסיט מהדרך. אין להשלים עם זלזול או פגיעה באחר, לפרוע במערכת המופלאה שאנחנו יכולים וצריכים להיות.
"כשאנו לובשים את המדים הלבנים, אנחנו פושטים את הסביבה השחורה"
ד"ר דרור דיקר, מנהל פנימית ד' בית חולים השרון מרכז רפואי רבין
כשנשאלתי, לקראת יום העצמאות, מה ארצה לאחל למדינה ולחברה הישראלית, השבתי בערגה: "ימים של סליחה וחסד" (בהשאלה מהמשוררת לאה גולדברג), חוסן נפשי, מידה של רחמים ומתינות ועמידה איתנה מול אתגרי התקופה. ערגה, שצפתה, לצערי, פני העתיד. מספר שבועות מאוחר יותר, התקוה ל: "סליחה וחסד רחמים ומתינות", תקפה שבעתיים.
חלק ניכר מחיי אני משרת כרופא פנימאי. המחלקה שלי, היא ראי לכלל המחלקות הפנימיות. מחלקות שהן אי. אי של שפיות. אי של אחדות.
אי של אהבת אדם באשר הוא, אי של חתירה תמידית לקידום בריאות חולינו.
עבורי, ועבור כלל חבריי ברפואה הפנימית ובכלל, חולה - הוא חולה - הוא חולה, ללא הבדל דת גזע או מין. מאמצנו התמידיים חותרים להעניק את הטיפול הרפואי המסור ביותר, ברמה הגבוהה ביותר, בחיוך וביחס חומל.
הימים הסוערים האחרונים ביטאו שסע לאומי קשה ברחוב, שגלש לרשתות החברתיות, למערכת הפוליטית ולאולפנים. האווירה העכורה הזו, רחוקה שמים וארץ מהיומיום אצלי ואצל עמיתיי למקצוע. כבר נאמר רבות בימים הללו כי, מערכת הבריאות היא מגדלור לדו קיום. אולם גם ל"תקוה" בבוקרו של יום, כשאנו לובשים את המדים הלבנים, אנחנו פושטים את הסביבה השחורה, לעיתים, מחוץ למחלקה. אנשי הרפואה, הסיעוד, הפארא-רפואה, כולנו מקשה אחת. שיתוף הפעולה המקצועי והאנושי, שמביא חברות אמת והרמוניה, בין אנשי סגל מכל הדתות והאמונות, הוא מציאות, מעבר לדו קיום, זהו הקיום עצמו. כלי הכרחי לקיום החיים ולמניעת חולי ומוות של חולינו. אנחנו מבטאים תקווה לכך, שאפשר לחיות יחד, בחברות, בהרמוניה, בשלום אמת.
כשהשאתי את המשואה ביום העצמאות, בשם: "האחווה הישראלית", השיאו לצידי מארג מדהים של אנשים, שמבטאים את כל נקודות הקושי, שחווינו לאחרונה, אולם יותר מכל, מבטאים את התקווה לקיומה ולחוזקה של האחווה הישראלית. לאור אותה התקווה, אנחנו מחויבים לבנות את העתיד הישראלי המתוקן.
"בית החולים הוא הבית של כולם"
פרופ' ג'יהאד בשארה, מנהל היחידה למחלות זיהומיות, בילינסון
לפני יותר משלושים שנה, בתחילת דרכי כרופא זוטר בבית החולים בילינסון, עבדתי "תחת פיקודו" של רופא בכיר המשתייך, כהגדרתו הוא לעצמו, לצד הימני של המפה הפוליטית. במקביל, הגעתי אני עם הדעות והנרטיב שלי הנמנה על הקצה הנגדי של המפה הפוליטית. היו לנו ויכוחים פוליטיים נוקבים כמעט ברמה היומיומית, אבל תמיד בלי התלהמות או הסתה, והכי חשוב תוך שמירה על כבוד הדדי. בגמר הוויכוחים הסוערים, היינו יוצאים יחדיו לטפל בחולים שלנו, ערבים ויהודים. הקפדנו תמיד להעניק לכל חולה באשר הוא את הטיפול המקצועי והמיטבי ביותר. כך טיפלתי באימו הקשישה ז"ל של אותו רופא כפי שהוא טיפל באבי המנוח. הצוותים של בתי החולים, ערבים ויהודים השכילו להבין, כי בית החולים הוא הבית של כולם. כולנו בסירה אחת. יהודים וערבים, מטפלים ומטופלים. בנוסף למחויבות האנושית והמקצועית של כולנו, חייבים לחיות בשותפות וכבוד הדדי, כי אין אלטרנטיבה אחרת.
במילים אחרות, הדרך לחיים משותפים ולדו קיום היא: לא להתעלם מחילוקי דעות או לטאטא אותן מתחת לשטיח, אלא לדעת להקשיב אחד לשני. לתת לאחר לבטא אותן בחופשיות, תוך שמירה על כבוד הדדי, יהיו דעותיו של האחר לא מקובלות ומקוממות ככל שיהיו, ובתנאי שאינן דברי גזענות, הסתה ואלימות.
"אני שואל את המטופל לשמו ולשלומו, הטיפול והאדם - זה העיקר"
ד"ר ג'לאל אשקר, מנהל המחלקה לרפואה דחופה, המרכז הרפואי הלל יפה
התחלתי את דרכי כאן במרכז הרפואי כסטאז'ר, אחר כך מתמחה, רופא בכיר וכיום אני מנהל המחלקה לרפואה דחופה, אחד הצמתים הראשיים בבית החולים. המקום דרכו, נכנסים כולם - מטופלים ומטפלים. נשים, גברים, ילדים, בהירי פנים וכהי פנים, ערבים ויהודים. הדבר הראשון שכל איש צוות במיון, החל מפקיד/ת הקבלה, דרך האח/ות המטפל/ת ועד לרופא/ה הבודק/ת, הוא לשאול את האדם לשמו ואחר כך מדוע הגיע ומה כואב לו. זו המהות שלנו בחדר מיון. לטפל.
בית החולים שלנו עבר לא מעט במהלך השנים. השנה זו הייתה הקורונה, אבל בשנים עברו טיפלנו בפצועים בפיגועים שהשלכתם הייתה נוראית. אני זוכר את מנהל יחידת הטראומה שלנו – יהודי, עובד לצד האח של היחידה שלו – ערבי. מסייעים למי שצריך וכמה שצריך – אף אחד לא שואל מה הדת או השפה, פשוט עושים מה שנדרש. זה לצד זה, במקצועיות מרשימה. הצלת חיים זה לא דבר פשוט. ערך החיים כאן בחדר מיון הוא ערך עליון.
העירוב בין השפות, התרבויות והדתות, רגיל אצלנו במיון (ובבית חולים) – המטופלים והצוות. היתרונות: בחגים היהודים או בחגים המוסלמים המשמרות תמיד מלאות באנשים טובים ומקצועיים, כי החג בתאריך שונה; תמיד יש מי שיודע לתרגם מהשפה הנדרשת – עברית, ערבית, רוסית, אמהרית. לכולנו כאן ברורה המטרה: לטפל ולתת שירות מיטבי. להיות שם בשביל המטופל.
במורכבות של מערכת הבריאות בישראל והאתגרים שלה - זה לא קל בכלל. העומסים החריגים, התקנים שחסרים, הצורך בבינוי ושיפור תשתיות והטכנולוגיות – אלו הם המאבק היומיומי שלנו.
כשנוחת לידי מכתב תודה, אני רואה את העשייה של צוות המחלקה שאני גאה לעמוד בראשה. למי אכפת שקוראים לך מוחמד, ארקדי או שמרית.
אף אחד מאיתנו לא שוכח שתפקידנו ה לתת טיפול איכותי ומקצועי, חומל ואנושי. בתוך כל זה אנחנו גם משפחה זה לזה.
"דו קיום משמעותו אורח חיים, לא רק טקסטים"
חליל יחיא, אח מוסמך, המרכז הרפואי שיקומי גריאטרי בית רבקה
כחלק מהטיפול במחלקת המונשמים בבית רבקה, המובילה בשיעורי הגמילה בארץ ובעולם, אנו רואים את המטופל על כל רבדיו – ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציאליים. דגש מיוחד על הרבדים הסוציאליים, כי היום אני מבין יותר מאי פעם, את הדחפים שמניעים אותי להעריך את הסביבה שבה אני עובד.
מי מאתנו מצא אי פעם דחף מניע ונטש אותו? בעיקר דחף המניע לשלום. בטבע שלנו, כולנו בעד שלום ובעיקר שלום המתבסס על אהבת חינם, שהוכיחה שהיא הדלק המניע לדו קיום בלתי מנוצח. הדלק זורם יותר ככל שהמציאות בחוץ גוססת, עד מרדף אחר אזור מוגן, חיים או מוות, שחור או לבן.
לי אין ממ''ד רגיל כמו שיש לכולם, הממ''ד שלי הוא הצוות שמקיף אותי עם כל הכוח לאהבה, מבחינתנו "היחד" מחליף את "הכול אבוד". התחושה היא כאילו אנחנו הממ''ד של המטופלים והם המקלט שלנו.
אין זה מפתיע שמטופל מרותק למיטתו מצליח להפוך את עצמו לממ''ד בטוח עבורך דרך מבט תמים? מבט שנוצר כתוצאה מחוסר אונים? ברגעים כאלה, נוצרת שפה חדשה, שפת הממ''דים והמקלטים, שבספרות משמעותה אזורים מוגנים, אך בספרות המקצועית שלנו, משמעה דו קיום.
דו קיום זה לא רק טקסים או טקסטים. דו קיום משמעותו אורח חיים, ממ''ד אמיתי, ממד בלעדי.
הדו-קיום בלתי מנוצח, למרות שהחברה ספגה זעזוע נוסף שעוד ירפאו אותו הקשרים הסיבתיים שבנינו לאורך שנים. אנחנו כאנשי רפואה נמשיך לתרום לכך את חלקנו וכולי תקווה שיחד נגרום לעתיד מואר בדורות של שלום, אחדות ואחווה.
