בית אופרה שאין לו בית נשמע כמו אוקסימורון, אבל עבור הקשר הווקאלי וינה-תל אביב זו פחות או יותר שגרת העבודה. אין כאן בניין אופרה קבוע עם במה שנבנתה בדיוק למידותיה של תזמורת גדולה, אין פיט שמחכה לנגנים מתחת לבמה ואין מחסן תפאורה מעבר למסדרון. במקום זאת, כשהקשר הווקאלי מעלה אופרה מלאה, האופרה כולה יוצאת לדרך: הזמרים, התזמורת, המקהלות, התלבושות והתפאורה נודדים מאולם לאולם ברחבי הארץ – בלי לוותר על מלוא היקפה של ההפקה.
"אנחנו היחידים בארץ שמשנעים אופרות מלאות עם תפאורה", אומרת הבמאית רוזמרי דנציגר. "מכיוון שאין לנו בית, אנחנו נאלצים למצוא פתרונות יצירתיים, אבל מבחינתנו זה לא יכול לבוא על חשבון האיכות. זו לא תפאורה זולה שנועדה להתקפל בקלות ולהתחלף. אנחנו רוצים לעשות תיאטרון ברמה גבוהה, עם תפאורה ותלבושות מלאות".
באוקטובר הופכת המשימה למורכבת במיוחד. יחד עם התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של אסף בנרף, יעלה הקשר הווקאלי את "הליצנים" של רוג'רו ליאונקוולו ואת "קוולריה רוסטיקנה" של פייטרו מסקאני - שתי אופרות קצרות שנהוג לבצע באותו ערב - בהפקה המונה כ-180 משתתפים כולל ארבע מקהלות, בהן גם מקהלת ילדים.
כדי להכניס את כל העולם הזה לבמות שלא תוכננו בהכרח להפקת אופרה בסדר גודל כזה, ייבנה במיוחד מבנה רב־מפלסי, ובו שבילים באורך כולל של כ-40 מטרים. המבנה, שנועד לתת מענה גם למגבלות המקום, שואב השראה מוויזיני שבסיציליה, על סמטאותיה התלולות, שבילי ההרים וגדרות האבן, והופך לחלק מהדרמה עצמה. המפלסים השונים מאפשרים למקם את הדמויות כמעט באופן היררכי ולהעתיק אל הבמה גם את תהלוכת חג הפסחא היורדת מן הכנסייה אל הרחוב. כך, פתרון שנולד גם מתוך אילוץ טכני הופך לחלק מהסיפור שהבמה מספרת.
"יש לבמה האופראית עוצמה שלפעמים מתחבאת מאחורי המוזיקה", אומרת דנציגר. "הבמה מדברת".
סימולציה של החיים
דנציגר לא הגיעה לבימוי האופרה מבחוץ. לפני שהפכה למייסדת ומנכ"לית הקשר הווקאלי וינה-תל אביב ולבמאית ההפקות שלו, היא עצמה הייתה זמרת אופרה והופיעה עם תזמורות ובבתי אופרה באירופה ובקנדה.
אולי משום כך, כשהיא מדברת על הזמרים בהפקה הנוכחית, היא חוזרת לא רק לעוצמה הקולית שנדרשת מהם, אלא גם ליכולת המשחק וההבעה. "מדובר באמנים איכותיים שמציגים אופרה שהיא תיאטרון במלוא מובן המילה", היא מדגישה. מבחינתה, קול גדול לבדו אינו מספיק: השאיפה היא לרמה אחידה וגבוהה של שירה ומשחק.
לצד האמנים הישראלים מגיעים להפקות הקשר הווקאלי, בניהולו המוזיקלי של דייויד ארונסון מהאופרה הממלכתית של וינה, גם זמרים המופיעים דרך קבע בבתי אופרה ברחבי העולם, וחלקם ממשיכים להגיע לישראל גם בתקופות שבהן אמנים בינלאומיים אחרים מבטלים את ביקוריהם. "האנשים שמגיעים אלינו באים מאהבה למקום ולקהל, והם חוזרים שוב ושוב", אומרת דנציגר. "את 'נישואי פיגרו' העלינו בעיצומה של המלחמה. יש להם הערכה גדולה לחיי התרבות בארץ, והם ניצבים איתנו באש ובמים".
החיבור בין שירה למשחק מקבל משמעות מיוחדת בשתי האופרות הנוכחיות, המשתייכות לסוגת הווריזמו – הריאליזם האופראי שנולד באיטליה בסוף המאה ה־19 והחליף מלכים, אלים וגיבורים בחייהם של בני אדם מן השורה, על כל הקנאה, התשוקה, האלימות והכאוס שלהם. "זה לוקח אותך לעצבים החשופים", אומרת דנציגר. "הרגשות נחווים בצורה עוצמתית על הבמה. זה פשוט הולך עד הסוף".
לדבריה, היא מקפידה לשמור על המקור ולא לכפות על היצירה פרשנות חדשה רק לשם החידוש. "בסופו של דבר הדרמות הגדולות שקורות בתיאטרון הן כמו החיים עצמם", היא אומרת. "התיאטרון אפילו לא משקף אותן, הוא מהווה סימולציה של החיים"..
ב"הליצנים" הרעיון הזה מקבל ביטוי כמעט מילולי. כבר בפרולוג טוניו פונה אל הקהל ומבהיר שהדמויות שעל הבמה הן בני אדם בשר ודם, ושהיוצר מבקש להראות "רסיס של חיים". מנגד ניצב קניו, ראש להקת השחקנים, שמבקש להפריד בין הבמה למציאות: בקומדיה אפשר לגלות שאשתך בוגדת בך, להניף מקל, להצחיק את הקהל ולהמשיך הלאה; בחיים, הוא אומר, זה סיפור אחר לגמרי. אלא שבהמשך שתי התזות מתנגשות – ההצגה והחיים מתערבבים, הבגידה האמיתית חודרת אל הקומדיה שעל הבמה, וקניו הורג את אשתו ואת מאהבה לעיני הקהל. התיאטרון כבר אינו משקף את החיים; הוא הופך לחיים עצמם.
ב"קוולריה רוסטיקנה", המתרחשת בכפר סיציליאני, טורידו חוזר מהצבא ומגלה שאהובתו לולה נישאה לגבר אחר. הוא מבטיח נישואין לסנטוצה, אבל מחדש את הרומן עם לולה הנשואה, וסנטוצה הנבגדת חושפת את הפרשה בפני הבעל. מכאן הדרך לדו-קרב קטלני קצרה.
חיים בסרט
זו גם אחת הסיבות שדנציגר חושבת ששתי האופרות יכולות לדבר היטב גם אל מי שלא גדל על אופרה. "הן כתובות ממש כמו סרט", היא אומרת. לדבריה, לא במקרה נמשכו במאי קולנוע לאופרות שהדרמה האנושית נמצאת במרכזן. פרנקו זפירלי, שביים אופרות גם לבמה וגם למסך, יצר גרסאות קולנועיות ל"הליצנים" ול"קוולריה רוסטיקנה"; את השניה צילם בחלקה בוויזיני שבסיציליה, בעיירה שבה מתרחשת העלילה. המוזיקה של מסקאני עשתה מסע קולנועי נוסף כשמצאה את דרכה גם אל שיאו של "הסנדק 3" של פרנסיס פורד קופולה.
אבל החיבור לקולנוע עמוק יותר מהופעות אורח - בפסי-קול של סרטים. בתוך כשעה בלבד מצליחות שתי האופרות לבנות עולם שלם – עם דמויות, חברה, אהבות, בגידות וטרגדיה – מבלי להרגיש שהן ממהרות לשום מקום. "זה מופלא בעיניי", אומרת דנציגר. "איך בתוך זמן קצר כל כך מספרים סיפור בנחת, כאילו יש את כל הזמן שבעולם". גם קטעי הביניים התזמורתיים אינם רק הפוגה בין האריות; הם ממלאים תפקיד כמעט קולנועי, מציירים את המקום, האווירה והעולם שמקיף את הדמויות.
כדי להתקרב לעולם הזה נסעה דנציגר במהלך העבודה על "קוולריה רוסטיקנה" לוויזיני שבסיציליה, וקראה את סיפוריו של ג'ובני ורגה שעליהם נשענת האופרה. ורגה, בן סיציליה בעצמו, כתב מתוך הנוף והחברה שהכיר מקרוב, ורבים מן המקומות והמנהגים שתיאר נטועים במציאות המקומית. דנציגר הסתובבה באותם רחובות ואתרים, והעבודה על האופרה הפכה גם למעין מסע אל התרבות שממנה צמחה האופרה - אל המנטליות המקומית, הטקסים והמנהגים שעברו מן החיים אל היצירה.
"זה כמו להיות תייר שנכנס לעומק התרבות המקומית", היא אומרת. "את לא רק שומעת מוזיקה. את רואה מנהגים, את מבינה את המקום. את מטיילת ברחובות שבהם הסיפור מסופר."
המסע הזה לתוך התרבות הסיציליאנית מסביר גם למה צריך בהפקה אחת כל כך הרבה אנשים.
בשתי האופרות החברה אינה ניצבת ברקע. היא נוכחת כמעט כל הזמן.
ב"הליצנים" הקהילה היא גם הקהל שמגיע לראות את להקת התיאטרון - ורואה לבסוף כיצד הטרגדיה האמיתית "מתפרצת" אל תוך ההצגה.
ב"קוולריה רוסטיקנה" הדרמה האישית מתרחשת בתוך חיי הכפר ובצל חג הפסחא והתהלוכות הדתיות הייחודיות לסיציליה.
"אלה לא יצירות שמתרחשות בבית, בתוך במה עם שלושה קירות", אומרת דנציגר. "הדרמות האישיות מתרחשות בתוך החברה וזולגות אל המרחב הציבורי".
זו גם הסיבה שארבע המקהלות המשתתפות בהפקה אינן שם רק כדי להעצים את הרושם המוזיקלי. הן מגלמות את החברה עצמה: אנשים שעובדים, חוגגים, מתפללים וצופים – ובתוך חיי הקהילה האלה נחשפות גם האהבות, הבגידות והאלימות של הדמויות.
הסולנים הראשיים נדרשים לאתגר נוסף: שלושה מהם יבצעו שני תפקידים כל אחד במהלך הערב. יבגניה דושינה תגלם את נדה ב"הליצנים" ואת סנטוצה ב"קוולריה רוסטיקנה" ; זוראב זוראבישווילי יגלם את קאניו ואת טורידו ; ופדרו קארילו פררה יופיע כטוניו וכאלפיו.
אופרה שלא נוסעת בזמן
גם אם התפאורה נבנתה במיוחד להפקה החדשה, אל תצפו שהכפר הסיציליאני יהפוך פתאום למועדון לילה בברלין או שהליצנים ישלפו סמארטפונים. דנציגר אינה חסידה של העברת אופרות בכוח לזמן אחר, אבל מבחינתה הנאמנות למקום ולעולם החברתי של היצירה חשובה אפילו יותר מן הדיוק התקופתי.
כך, ב"קוולריה רוסטיקנה", הנטועה עמוק בסיציליה ובמסורות חג הפסחא שלה, גם התלבושות שואבות מן הלבוש המקומי המסורתי – חולצות לבנות, סינרי ברוקד וחצאיות עם קישוטי קטיפה ומטפחות פרחוניות המזכירות בגדים שנלבשו באזור במשך דורות. ב"הליצנים", לעומת זאת, היא מרשה לעצמה חופש תקופתי גדול יותר. הסיפורים, מבחינתה, אוניברסליים; המקום והחברה שבתוכם הם מתרחשים הם שנותנים להם את צבעם.
בהקשר של שתי האופרות האלה, הגישה הזאת כמעט מתבקשת. אם חלק מהעניין הוא להיכנס לרגע לתוך חברה אחרת, אל הרחובות, הטקסים והקודים שבתוכם נכתבו העלילות, הרי שהמקום והתקופה אינם רק תפאורה שאפשר להחליף מתי שמתחשק.
ואולי זאת גם דרך מעניינת לחשוב על ערב אופרה למי שאינו נוהג לפקוד אחד כזה. לא כעל שיעור במוזיקה קלאסית ולא כמבחן תרבות שחייבים לעבור, אלא כהזדמנות להיכנס לכמה שעות לעולם אחר לגמרי: לטייל בכפר בסיציליה, להציץ אל מאחורי הקלעים של להקת תיאטרון נודדת, לעמוד בתוך תהלוכת חג ולראות כיצד אהבה הופכת לקנאה וקנאה לאלימות - כשמסביב תזמורת, עשרות זמרים וקולות ששום מערכת קולנוע ביתית עדיין לא יודעת לייצר.
לפעמים טיול במשעול תרבותי לא מוכר לא דורש כרטיס טיסה.
מועדי המופעים הקרובים:
21.10.2026 תיאטרון ירושלים אולם שרובר
24.10.2026 היכל התרבות פתח תקווה
26.10.2026 היכל התיאטרון קריית מוצקין
27.10.2026 היכל התרבות ניצן ראשון לציון
בשיתוף הקשר הווקאלי וינה-תל אביב
