האם יכולה להיות יריבות ללא אלימות?
עיסוקי רב השנים בפיתוח משחקים מפגיש אותי עם שאלות מרתקות העוסקות ביחסי הגומלין שבין משחק ומציאות, מזל וגורל, כבוד והשפלה, עצב וחדווה וכמובן — יריבות ואלימות. משחקים תחרותיים מחוללים יריבות ומחייבים את המשתתפים לבצע מהלכים לוחמניים. אבל כללי המשחק מיועדים להבטיח שהשלכותיהם תהיינה מוגבלות לזירת המשחק בלבד. אלימות, לשיטתי, היא כל התנהלות לוחמנית שפגיעתה ביריב חורגת מגבולות המשחק והשפעתה עמוקה ומצלקת את מערכת היחסים בין השחקנים.
איפה עובר הקו בין יריבות לאלימות?
כל עוד נשמר העיקרון של "מה שקורה במשחק נשאר במשחק", המשחק מתנהל בגבולות היריבות הלגיטימית. המשובחים בין משחקי הילדים הם אלו שבהם המפסיד לא זו בלבד שאינו חש פגוע ומוחלש, אלא דווקא מתמלא דחף לשוב ולשחק כדי לנסות וליישם את מה שלמד בעקבות הפסדו.
עד כמה משחקים שמעודדים יריבות תורמים לילדים?
החיים הם נתיב של אתגרים והתמודדויות. חינוך, כפי שאני רואה אותו, מטרתו איננה לסייע לילד או לילדה להימנע מאכזבות והפסדים, אלא לצייד אותם ביכולת לחלץ מכל כישלון והחמצה את השיעור המכווין אותם כיצד להשתפר ולהתקדם. ואין זירה טובה יותר להתחיל להפנים זאת מאשר משחקים תחרותיים המתאימים, כמובן, ליכולות של הילדים על פי גילם.
ומה בנוגע למשחקים שבהם יש ממש מאבק פיזי?
דווקא במשחקים וענפי ספורט שבהם יש מאבק פיזי, כגון ג'ודו וטאקוונדו, יש הקפדה יתרה על כבוד ליריב, על זהירות מפגיעה שאיננה חוקית ועל הקֶשר החברתי בין התלמידים. נראה לי שההצלחה הבינלאומית האדירה של הספורטאים הישראלים בשני הענפים האלו היא הוכחה נהדרת לחשיבותה של ההבחנה בין יריבות ואלימות, ושזה בדיוק המקום שאליו עלינו לשאת את עינינו כדי ללמוד כיצד לנהל מאבקים גם בשדות אחרים.
* הכותב הוא ממציא משחקים, שמשחקיו נמכרים בארץ וברחבי העולם.
בשיתוף חיים שפיר
