מאז המאה ה-19, עת החל חקר הקבלה להתבסס בקרב חוגי "חוכמת ישראל", וביתר שאת אצל גרשם שלום, מחשובי האינטלקטואלים היהודים במאה ה-20 ואחד ממייסדי חקר הקבלה, נהוג לזהות את הקבלה עם מיסטיקה יהודית. בד בבד, המונח מיסטיקה, שעד לא מכבר התבסס כקטגוריה בחקר הדתות, נעשה שגור גם בשפת היום יום, והאפיון של הקבלה כצורה יהודית של מיסטיקה היה להנחת יסוד בלתי מעורערת בחקר הקבלה.
על הנחת היסוד הזאת מבקש פרופ' בועז הוס לערער בספרו החדש, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית" (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד). הוס, מרצה במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, חוקר בספרו את הזיהוי המוחלט של הקבלה עם המיסטיקה היהודית וטוען כי קשה מאוד לבסס קטגוריה אוניברסלית של מיסטיקה, ובוודאי שלא לזהות את הקבלה כמיסטיקה יהודית.
הוס מתאר את תולדות חקר הקבלה ואת הנחות היסוד שכוננו אותו. לדבריו, אלה הביאו את חוקרי הקבלה להתעלם ולעתים אף לזלזל בתופעות קבליות בנות זמנם. השחרור מן המונח מיסטיקה, טוען הוס, עשוי לסייע בהרחבת אפיקי מחקר הקבלה ולהפנות את המבט לעבר כיוונים חדשים ולעבר מתודות אחרות בחקר הקבלה.
באשמת הרומנטיקה
המונח מיסטיקה הופיע במשמעותו המקובלת כיום בסוף המאה ה-19. מקורו בתיאולוגיה הנוצרית, והוא משמש לתאר חוויה אוניברסלית של קשר ישיר עם מהות אלוהית, טרנסצנדנטית. הוס, לעומת זאת, טוען שמדובר במונח לא מוצלח, מכיוון שלא ניתן להצביע על תופעה אוניברסלית של חוויה מיסטית; אין, לטענתו, יסוד משותף לכל התופעות שנקראות מיסטיקה.
הוא ממשיך וטוען כי השימוש במונח מיסטיקה כרוך בהנחת יסוד תיאולוגית שלפיה החוויה המיסטית היא מפגש עם מציאות אלוהית, טרנסצנדנטית. המפגש עם האלוהות, טענו החוקרים שהשתמשו במונח מיסטיקה, מעצב את ההיסטוריה. הוס רואה בדיון המבוסס על הנחה כזו דיון תיאולוגי, וחקר הקבלה, לטענתו, הוא למעשה עיסוק תיאולוגי בין שורות האקדמיה.
מקום נרחב בספרו מקדיש הוס לחקר הקבלה של גרשם שלום, הדמות הבולטת ביותר בחקר זה ביובל השנים האחרונות (אם כי גם לפני שלום השתמשו חוקרים במונח מיסטיקה כדי לתאר את הקבלה). "הזיהוי של שלום את הקבלה עם המיסטיקה היה כרוך בהנחות תיאולוגיות, אבל הוא לא הראשון שעושה זאת", אומר הוס, "כבר לפניו כותב מרטין בובר במפורש שכנגד התפיסה שהיהדות איננה מיסטית, הוא מעוניין להראות שיש מיסטיקה יהודית.
"הרקע לכך הוא תפיסות ניאו-רומנטיות ואוריינטליסטיות שמאדירות את המיסטיקה, ובעקבותיהן מנסה בובר להבנות את היהדות כדת שמכילה בתוכה את המיסטיקה כגורם מרכזי. כך קרה באותה תקופה גם בהודו: הוגים הודים אימצו את המושג המערבי מיסטיקה וזיהו את ההינדואיזם עם מיסטיקה. באותו אופן, הוגים יהודים הבינו את הקבלה כהיבט המיסטי של היהדות. אני מנסה להבין, בכלים של מחקר היסטורי פילולוגי, כיצד נוצרה הפרדיגמה של הקבלה כמיסטיקה יהודית וכיצד היא עיצבה את המחקר".
מה בין הקבלה לניו אייג'
בשנות ה-80, לאחר מותו של שלום, חלה תפנית בחקר הקבלה, כאשר חוקרים צעירים יותר, כגון משה אידל ויהודה ליבס בישראל ואליוט וולפסון בארצות הברית, הציעו כיוונים חדשים בחקר הקבלה וערערו על כמה מהנחות היסוד של שלום, שעד אז התקבלו בידי כל החוקרים בלא עוררין. אך גם החוקרים הצעירים יותר, טוען הוס, לא הטילו ספק בזיהוי של הקבלה עם מיסטיקה יהודית, ואפילו להפך.
"החוקרים מתחו ביקורת על שלום בהרבה מאוד תחומים, אבל הם לא ערערו על הקטגוריה היסודית שבאמצעותה הבינו את הקבלה – המיסטיקה", אומר הוס, "הם אפילו חיזקו את הזיהוי הזה. משה אידל טען שהוא רוצה להתמקד במחקר הקבלה כמיסטיקה, וחלק מן הביקורות על אידל טענו שגם הוא לא הדגיש מספיק את הצד המיסטי של הקבלה התיאוסופית. הפרדיגמה המכוננת של המחקר עדיין היתה חזקה מאוד, ואפילו התעצמה.
"במובן הזה, אני סבור שיש קשר בין הכיוונים החדשים של חקר הקבלה ובין תנועת העידן החדש. כך, למשל, ההנחה שבכל הדתות יש משהו משותף – יסוד רוחני של חוויה סובייקטיבית של משהו שמעבר לעולם הזה - היא הנחת יסוד שמשותפת למחקר ולניו-אייג'. הניו-אייג' לא אוהב להשתמש במונח 'אל', אלא מעדיף לדבר על 'אחדות' או על 'תודעה טהורה', אך אלה הנחות יסוד דומות מאוד, ובכך חקר הקבלה אינו שונה בהכרח מן התנועות הללו".
אתה מתאר בספר כיצד הנחות היסוד של חוקרי הקבלה הביאו אותם לזלזל במקובלים בני דורם.
"כן. חוקרי הקבלה מזלזלים באסכולות קבליות בני זמנם ורואים בהן אסכולות פחות 'מקצועיות', שפחות מכירות את כתבי היד בספרייה. עניין אותי להבין מדוע החוקרים בכלל עסוקים בביקורת כלפי מקובלים עכשוויים. אנחנו הרי חוקרים; אנחנו לא מבקרי ספרות או מבקרי מסעדות שתפקידם לחלק ציונים. אני לא זוכר שחוקרים מבקרים את האיכות של מקובלים מהמאה ה-16, אבל הם כן עושים זאת כלפי מקובלי המאה ה-20 והמאה ה-21.
"הזלזול בקבלה העכשווית נובע מהנחת יסוד של החוקרים שלפיה הם לא חוקרים 'מהצד', אלא בצורה כלשהי הם הממשיכים של המיסטיקה היהודית – ה'שומרים המוסמכים' שלה, כפי ששלום כותב. התפיסה היא שחקר הקבלה הוא ההמשך הלגיטימי של העיסוק בקבלה, וממילא יש סוג של תחרות עם הקבוצות הקבליות האחרות. ההתעלמות והזלזול מהקבלה החדשה נובעים, לדעתי, מאותה פרדיגמה תיאולוגית של המחקר. אם אני עוסק בקבלה כתיאולוג, אם חקר הקבלה הוא סוג של תיאולוגיה, מובן מדוע הוא מתחרה עם תיאולוגיות אחרות".
כיצד השחרור מהמונח מיסטיקה ישפיע לדעתך על המחקר?
"צריך להבין שלא מדובר רק על השתחררות מהמונח, אלא גם מכל ההנחות שכרוכות בו. אני חושב שמהלך כזה יכול לפתוח כיוונים חדשים במחקר, לאפשר לראות קשרים והקשרים חדשים, לבחון דברים שלא חשבנו עליהם קודם. זה יותר מעניין טרמינולוגית. כשאתה חושב על קבלה כמיסטיקה, יש הרבה הנחות יסוד שכרוכות בזה; שקיימת חוויה מיסטית אוניברסלית, שיש דמיון מהותי ומשמעותי בין טקסטים שתויגו כ'מיסטיים', כמו הזוהר וטקסטים מיסטיים נוצריים, הודיים בודהיסטיים. כל המחקר מתועל לכיוונים מסוימים, לראות קשרים מסוימים. למשל, הקשר בין ספרות ההיכלות לספר הזוהר לקבלת האר"י לחסידות הוא משמעותי יותר מהקשר לספרות תלמודית והלכתית. אתה חושב על הקבלה בהקשרים מסוימים ומנתק אותה מהקשרים אחרים. החשיבה המחודשת יכולה לערער על הקישורים האלה, שחלקם אינם חזקים בעיניי, ותאפשר לנו להסתכל על קשרים והקשרים חדשים, אולי חשובים יותר. אולי זה יפחית מהיוקרה של התחום, אך זה יפתח הרבה כיוונים מסקרנים".
