האמן גיל גורן לא ידע שהוא כזה. במשך 25 שנה היה סמנכ"ל קריאייטיב במשרדי פרסום בתל אביב, עשה קמפיינים ללקוחות הכי גדולים בישראל, ובין השאר קמפיינים התנדבותיים אישיים, והרבה פוליטיקה. לילה אחד כשהיה בן 52, החליט שהוא עוזב הכל והולך לכבוש את העולם באמנות בסגנון נאו פופ ארט. הוא נתן לעצמו שנתיים כדי להציג תערוכה ראשונה ולגרום לאנשים לחשוק בעבודותיו. עד אז גורן מעולם לא עשה אמנות.
גורן, אוטודידקט, למד את התחום בכל יום במשך ארבע-חמש שעות, צבר ידע רב אך לא ידע מה לעשות אתו. "ישבתי על ספסל בניו-יורק וראיתי מונית צהובה, אנשים רצים ברחוב וראשם בתוך הסלולרי והבנתי שאנשים לא מסתכלים על העולם זז. תוך שלושה ימים תכננתי את עבודתי הראשונה. צילמתי בסלולרי 40 צילומי תקריב של אלמנטים וחפצים בהם אני מוצא את המהות של הנוף האורבני, חזרתי לארץ והדפסתי אותם על ריבועי פורניר ובניתי ארבע עבודות של מטר על מטר מהצילומים. הייתי בטוח שהמצאתי את הגלגל".
גורן זכה למפח נפש. "גלייריסטים שדיברתי איתם אמרו שאני מבוגר מידי ודרבנו אותי להמשיך בתחביב. זה לא היה פשוט לקבל כל כך הרבה 'לא' אבל זה לא שבר אותי. החלטתי מראש שאעבוד בתשוקה שלי, והחלטתי לנסות ולפנות למותג קסטיאל".
בקסטיאל הציג חמישים עבודות, בתערוכה בה הביא את ניו-יורק, כולל וידאו ארט על הגג עם מוזיקה, בר וויסקי, ותזמורת שניגנה ג'אז ל-500 אורחים. כל העבודות נמכרו.
"בסוף אותו חודש אלו שאמרו לי שאני זקן מידי כדי להיות אמן, הפכו להיות הסוכנים שלי, הם לקחו אותי להונג קונג ולאוסטרליה ולסן פרנסיסקו".
אמן אאוטסיידר
גורן, היום בן 59, הוא אמן עכשווי היוצר במגוון טכניקות ציורים ופסלים בסגנון פופ ארט. הוא נשוי ואב לשתי בנות, מתגורר בחיפה ועבודותיו מוצגות ברחבי העולם, בין השאר בניו יורק, סן פרנסיסקו, הולנד, הונגריה ואוספים פרטיים כמעט בכל נקודה ממיקרונזיה עד גרמניה, אוסטרליה, ניו זילנד ומלטה. הוא אאוטסיידר, אינו חלק מסצנת האמנות הישראלית, אין לו חברים אמנים, למעט דוד גרשטיין והאוצרת שירלי משולם, הוא עובד ללא סוכן והוא ציפור חופשיה ולא שגרתית בעולם האמנות המסורתי.
אחרי ההצלחה בתערוכה הראשונה, הסוכנים הפנו אותו לקרן אלין קמינסקי וגורן נסע לחודשיים למרכז מאנה לאמנויות בניו-יורק. "גיליתי שאם היה לי קשה למצוא גלריה בארץ, בניו יורק אני אבק ברוח".
מפה לשם הצליח להציג שתי עבודות בגלריית מייסון והן נמכרו מיד. מאותו הרגע החל צונאמי של ביקוש לעבודותיו, תוך שלקוחותיו הניו-יורקים מזמינים אותן ממנו והן נמכרות במהירות. גורן הפך אחרי גיל חמישים לאחד האמנים העכשוויים המסקרנים ביותר בניו יורק, שם גם נוצרה השפה הייחודית שלו.
"אני לא עושה דקורציה אלא אמנות קונספטואלית שמכניסה שמחה ומחשבה. אני לא עוסק בדיכאון או בעצב. המטרה שלי היא להוסיף חן לעולם", הוא מצהיר.
מה היתה העבודה המוזמנת הראשונה שלך בארצות הברית שהיית הכי גאה בה?
"זו שעשיתי עבור אמפריית הנדל"ן סילברסטין פרופרטיז. הדרישה היתה שבמרכז העבודה תהיה ניו-יורק. הכרתי את מגדלי התאומים שהיו האלוהים של האמריקאים וסמל הכסף, ההוד וההדר. האלוהים שלנו זה בית המקדש אז קראתי בספר זכריה את הפסוק 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה'. כלומר ברגע שתבנו את בית המקדש זה מה שיקרה. אזור הגראונד זירו היה ריק מאנשים ברגע שהתפתחה בו סצנה אמנותית אמיתית התחילו להיות שם חיים".
גורן החליט לבנות מגדל בן שלושה מטרים בו דימה את הנוף האורבני של ניו יורק כשילדים רצים בתוכו ופסוקי ספר זכריה כתובים עליו. אוצר התערוכה של שישים האמנים, דאג סמית', אמר לו This is the best fucking piece in the show - ושם את יצירתו במרכז התערוכה.
איך אייפק הגיעו לקנות ממך עבודות?
"סוכנת ניו יורקית פנתה אליי בעקבות התערוכה בגאונד זירו ואמרה שאייפק מעוניינים בעבודות שלי. הם רכשו עבודות שלי ובין השאר לקחו את הפסל 'הפנס' המוצג אצלם בלובי של המטה הניו-יורקי".
תמהיל אמנותי למלונות
גורן הפך לאמן מצליח שמתפרנס מעבודותיו. חברת האופנה The very warm פנתה אליו בבקשה ליצור קולקציית קפסולה לקו מעילי נשים וגברים ברוח עבודותיו. החברה רכשה שלוש עבודות וייצרה מהן 16 דגמי מעילים. "הבנתי שהמעילים שלי נמכרים בבארניז. אשתי אומרת לי, 'כל החיים אני חוששת להיכנס לשם כי זה יקר ועכשיו מוכרים מעילים שלך שם?'".
היום הוא עובד עם שלוש גלריות בישראל "מקדם" בצפת, "הדני" בתל אביב ו"אוהל שרה" בירושלים, מוכר דרך סאצ'י ומתחיל לעבוד עם גלריית האמנות האינטרנטית הצרפתית singular, הגלרייה הניו-יורקית world trade galley בברודווי ומייסון גלרי בניו-יורק. אמנות הוא מוכר גם דרך האתר שהקים gilgoren.com.
בימים אלה מתקינים במלונות סטודנטים בבודפשט עבודה שיצר המתפרסת על פני 60 מ"ר, זאת בנוסף ליצירה "70 השנים הראשונות", בגודל 12X2, שהוזמנה ע"י חברת "הפניקס", ומוצבת בלובי בית הוורד בגבעתיים.
פרויקט נוסף שהוא גאה עליו הן מיגוניות שהוצבו בעיר שדרות עליהן עבודותיו של גורן ששיתף פעולה עם מוזיקאים מקומיים, כמו סמי לזמי, כנסיית השכל, קובי אוז והמשורר שמעון אדף. "אני יושב ומדבר עם כל אמן על יצירה שלו ויוצר את היצירה שלי".
אבל ניכר שמה שהכי מעניין עתה את גורן זה ליצור תמהיל אמנותי עבור בתי מלון, עיסוק שמסב לו הנאה רבה. "העבודה הראשונה שלי נרכשה ע"י ליאורה עופר עוד כשהצגתי בקסטיאל. היא נכנסה ואמרה 'זה שלי'. האדריכל ארי שאלתיאל ראה את העבודה אצלה וביקש ממני לעשות את האמנות למלון NIX בתל אביב".
יחד עם שאלתיאל נכנס לתחום האומנות במלונות, ביניהם מלון לאונרדו בוטיק בירושלים והטפטים בחדרי NIX הרצליה. אז הכיר את המלונאי דוד בארי והפך את המלון שלו למעבדה. "שומאכר" של בארי הוא מלון בוטיק, שנמצא בבית טמפלרים למרגלות הגנים הבהאים, והוא פנינת חמד במושבה הגרמנית בחיפה.
"דוד ביקש לרכוש עבודה אחת. ראיתי את מלון שומאכר, שהיה בשיפוץ, ואמרתי לו שהדרך היחידה שלנו לעבוד יחד היא אם ייתן לי לעשות את כל המלון. הבטחתי לו שאם ייתן לי את הפרויקט יהיה פה רעיון. היום הוא לא מוכר מיטה, אלא בונה סיפור".
איך עושים את זה?
"כל העבודה במלון נעשתה עבור הקיר עצמו או עבור הפינה מסוימת תוך מחשבה לחיבור שלה למלון, למקום, לעיר, להיסטוריה ולחזון העתידי של המקום. כל עבודה אמורה לתת חוויה כוללת לאורח. כל קיר מקבל את העבודה שמתאימה לגודלו, לטקסטורה ולאופי שלו".
שומאכר הוא בית טמפלרים מקורי ובניין לשימור והעבודות שלך אולטרה מודרניות.
"רציתי שאנשים יפתחו את הדלת ויגידו 'וואו'. הניגודיות הרבה יותר מעניינת".
בימים אלה בונה גורן את הקונספט האמנותי באחוזת האירוח של דוד בארי בטוסקנה, בסגנון מפתיע ומאוד לא צפוי כשהנוכחות האמנותית שלו מורגשת בכל אחד מחלקיו.
עבודות נוספות שלו אפשר למצוא במלון נוסף, בבעלות משותפת של בארי ושל המלונאית דפנה אולמן-בארי, בעלת ומנכ"לית מלון העסקים "לה קאפלה" בחיפה. המלון האמנותי הזה נמצא מתחת לאחת הכיפות במרכז קסטרא בעיר, וגורן אחראי על היצירה המרכזית והגדולה שבו המוצבת מאחורי דלפק הקבלה וכוללת 600 צילומים מהעיר חיפה, יצירה עליה חשב ונועדה לקיר המסוים הזה.
בינתיים גורן מסרב לכבול עצמו לחוזים. "שני גלייריסטים וסוכן אמנות ישראלי הציעו לי חוזה ייצוג בינלאומי ובלעדי לשבע שנים אבל סירבתי. זה ההבדל בין להתחיל קריירה בגיל עשרים לגיל חמישים. את יודעת טוב יותר ואין לך הרבה זמן. בגילי כבר לא מתפתים".
