הציור השבועי לילד, מדורו המפורסם של הצייר והקריקטוריסט יהושע חיים ג'קסון (ג'קי), שהלך לעולמו בחודש יולי האחרון, רתם את קוראיו הצעירים לבחון איורים מקרוב ולמצוא את הנעלם. באופן דומה מלהטט גם האמן הגרפי הישראלי שהתבסס בלונדון, נומה בר, בין ה"פוזיטיב" וה"נגטיב", ממלא את החסר ומשלים את התמונה, גם מבלי שיצבע את כולה בצבעים ססגוניים. אלמנטים מובחנים ואייקונים בצבעוניות עזה ובצורניות חזקה מאפיינים את יצירותיו של בר, שמצליח לזקק את מושא היצירה למינימום ההכרחי לטובת הבנת המסר. אותה הבנה מיוחלת לפעמים לוקחת רגע. או שניים. אך גילוי התחכום שביצירות של בר מספק כמעט כמו פתירת חידת היגיון.
בשונה מיצירותיו, את הרזומה המכובד שלו כמעט שלא ניתן לתמצת מבלי לגרוע: הוא זכה ביותר מ-70 פרסים בינלאומיים, ביניהם Gold Clio award ,D&AD Award ואריות קאן מוזהבים וכסופים; השתתף בפרויקטים חשובים ומגוונים עבור ארגוני צדקה, כגון אמנסטי, גרין-פיס ותוכנית המזון העולמית של האו"ם; יצירותיו עיטרו את שעריהם של העיתונים והמגזינים המובילים בעולם, ביניהם הגארדיאן, האובזרבר, הניו-יורק טיימס, הטלגרף והאקונומיסט, בו הוא עובד בקביעות מדי שבוע; הוא יצר פרויקטים לחברות בינלאומיות נחשקות כמו Apple ,IBM רולס רויס ונטפליקס, והקמפיין שיצר ל-WWF (קרן חיות הבר העולמית) זיכה אותו השנה בפרס הזהב. בר הוא גם מחברם הגאה של שלושה ספרים, ביניהם אוטוביוגרפיה בשם Bittersweet שהושקה חגיגית בבניין החדש של טייט מודרן, ולאחרונה אייר את הכריכה של הרומן החדש מאת מרגרט אטווד, לאחר שעמל על כריכות חמשת ספריה האחרונים. נדמה כי עבודותיו מככבות בכל מקום אפשרי, החל מתערוכות ברחבי העולם, בחנויות ספרים, בגלריות ואפילו על כרזות ברכבות התחתיות בלונדון ובניו יורק.
ממלא את החסר
בר (במקור אבינועם ברנשטיין) נולד בעפולה לפני 50 שנה, ומאז ומתמיד נמשך לדבריו לפן האמנותי בחיים. "כשהייתי צעיר נסעתי עם המשפחה לעיתים קרובות לכפר האמנים עין הוד, שם ביקרנו בתערוכות שהקסימו אותי כילד", הוא נזכר. "למעשה תמיד הייתי עם עיפרון ביד. כל החיים ציירתי, יצרתי קריקטורות של המורים בבית הספר, של השכנים, בצבא ציירתי חולצות, איירתי את הנעליים הצבאיות של החבר'ה בספינת חיל הים. הרישומים האלה, אגב, העבירו אותי את בחינות הכניסה של בצלאל". את התפתחותו האמנותית ואת הסגנון הייחודי שסיגל לעצמו הוא מגדיר ככזה שנבנה הדרגתית, וממשיך להיבנות. "חלק מהעיסוק שלי בטיפוגרפיה ועיצוב הוביל אותי לפתח את השפה החזותית שלי, ששאבה השראה משלטי רחוב ופיקטוגרמות", הוא מסביר.
ובעוד שהפיקטוגרמה, המחשה חזותית של רעיון או מסר דרך שרטוט או ציור, היא אלמנט עתיק-יומין, בר מצא דרך לשכלל אותה ולהפוך אותה למודרנית, באופן שמזכיר את עבודותיו של האמן חנוך פיבן, שיוצר קולאז' ממגוון חומרים וחפצים יומיומיים, לייצוג תווי הפנים של הדמות. רק שבר לא עוצר שם, ומלבד "פירוק" התמונה או הדמות למרכיביה וחיבורה מחדש, בבחינת "השלם גדול מסכום חלקיו", הוא יוצר "יש מהאין". זאת בתהליך ניקוי ״רעשי רקע״ וזיקוק תמציתי למינימום, בתהליך שבו החסר הופך למלא, בדואליות ובניגודיות מחוכמת. "באיורים שלי נבנה מתח חידתי בין שני צדדים, הפוזיטיב והנגטיב", אומר בר. "אבל מה שמוביל את היצירה שלי, יותר מכל, זה ה-Story Telling. ההסתרה היא לא העניין, כי אם הסיפור, והדרך שבה הצופה נע, תוך כדי צפייה ביצירה".
וחי כלב עם חתול
לאחר לימודיו באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בשנת 2000, החליט בעצה אחת עם רעייתו המעצבת, אף היא בוגרת לימודי תקשורת חזותית בבצלאל (דנה בר פרוסק. ל"מ) להעתיק את מגוריו ללונדון, שם גם הקים משפחה (שתי בנות, מיה ולילי. ל"מ) ופיתח את השפה הייחודית מהסטודיו שבחצר ביתו.
למה לונדון?
"כשדנה ואני היינו בחופש וביקרנו בלונדון, מצאנו חנות ספרים מגניבה, שכולה הוקדשה לעיצוב גרפי. מבחינתנו חנות כזו, לפני עידן האינטרנט, היתה אוצר בלום, והרגשנו שמצאנו משהו מיוחד. היינו מגיעים לשם כל בוקר, בולעים בצמא את כל הדפים ובעיקר מוקסמים. חוץ מזה שהעיר מדהימה, יש בה תמהיל משובח של מודרני והיסטורי והיא קרובה, יחסית, לישראל. בזמן שעברנו לשם, היתה בה סצנה מיוחדת. הבריט-פופ היה בשיאו, גלריית סאצ'י היתה אחד מהמקומות המופלאים לחזות בתערוכות".
בר מספר כי אחת מיצירותיו הראשונות שהתוותה, לדבריו, את דרכו, היתה יצירת דיוקנו של סדאם חוסיין בחדר האטום. "הייתי בן 17 ושרטטתי אותו על גבי עיתון עם מסכת אב״כ לראשי", הוא אומר. ראשו של חוסיין אופיין בעזרת כובעו הצבאי המוכר ומאפייני פניו "סותתו" מחדש בעזרת סמל האזהרה לחומר רדיואקטיבי. לימים פורסמה היצירה ב"גרדיאן", וסייעה להתניע את קריירת האיור הענפה שלו בעולם.
הופך את החרב לעט
זמן לא רב לאחר שפורסמה יצירתו של בר בעיתון הבריטי המוביל, הוא קיבל פנייה מ-Time Out London לאייר עבור תוכנית חדשה של ה-BBC, שבמרכזה דמותו של שייקספיר. בר אפיין את פניו של המחזאי האנגלי באמצעות קו שיערו הנסוג, שגולש אל כתפיו, והוסיף סימן שאלה אניגמטי ונטוי במרכז, בבחינת ״להיות או לא להיות״, באופן שמייצג את אפו ואת עינו. "הפרסום של האיור הזה בעצם סימן את הופעת הבכורה שלי כמאייר", הוא אומר. מאז הוא הספיק לאייר זאב בתחפושת של כבש, הכניס לתוך דמות של כלב חתול ובתוכו עכבר, עשה מעכבר פיל, איחד בן המעצב המנוח קארל לאגרפלד לחתולו האהוב, מיקם אקדח בפניו של טוני סופרנו, וכופף כפית בפניו של אורי גלר, בין השאר. מאז דיוקנו של חוסיין ממלחמת המפרץ, הוא הצליח להעביר את הווייתו של העריץ העיראקי באיור שלוש פעמים נוספות. את פוטין ואת טראמפ צייר חמש פעמים בצורה שונה. מי שחשב שהוא One-Trick Pony, או קוסם ששולף שפן אחד מהכובע – התבדה.
יש דמות שרצית לעשות ולא הצלחת?
"כל פורטרט הוא מאתגר, אבל לשמחתי אני תמיד מצליח לקלוע לכל דמות".
היו דברים שלא הצליחו בגלל הבדלי תרבות או שפה?
"להיפך. שני דברים קרו עם המעבר ללונדון. הראשון, הוא שהאנגלים די שברו את השיניים עם השם אבינועם, ושיבשו אותו במקרה לשם שהיה הכינוי שלי בילדות, נומה", הוא נזכר בחיוך. "השני, זה שהמעבר השאיר אותי בלי מילים, ואני 'באתי מטיפוגרפיה'. היו הרבה דקויות בשפה שלא יכולתי להבין, ואז התחברתי לסרטים אילמים, לתנועות ידיים, למחוות בלתי מורגשות, ויצרתי מעין שפת סימנים בלי מילים".
צ'רלי צ'פלין, מהדמויות הבולטות בעידן הסרטים האילמים, כיכב על כריכת ספרו Guess Who?: The Many Faces of Noma Bar משנת 2008, שבו אוגדו למעלה מ-50 איורים מבריקים של פוליטיקאים, אגדות פופ ושאר אישים מפורסמים. וממחוות ללא מילים לאחת השפות הקשות ללימוד: סינית. בר "פיצח" את השפה המנדרינית כשפיתח, ביחד עם יזמית סינית, את פרויקט "צ'ייניזי" (Chineasy, סינית קלה שפה, בתרגום חופשי). פרויקט שהיה מועמד לפרס "עיצוב השנה" מטעם מוזיאון העיצוב הלונדוני, Design Museum, וזיכה אותו במקום השני. היזמית, אם שביקשה ללמד את ילדיה את שפת אמה, פנתה לבר בבקשה שייצור הקשר חזותי לתווים הסיניים, דבר שיקל על שינונם. הספר הפופולארי זכה להצלחה רבה וזיכה את בר בפרס "עיצוב משנה חיים" מטעם מגזין *Wallpaper, וכיום אף נלמד בבתי ספר באנגליה.
איך בכלל ניגשים לעיצוב חזותי של מאפייני שפה שאינך מכיר?
"דווקא חוסר הידע שלי נתן לי יתרון, כי הדמיון עבד אצלי 'שעות נוספות'. מה שעשיתי זה בעצם 'רקדתי' סביב התווים ומאחוריהם. נתתי להם להיות ה'גיבורים' של הסיפור. כך, לדוגמה, קל לזכור שאת המילה להבה, למשל, מייצג התו שנראה כמו 'וי' הפוך עטוף בלהבה עם שני 'גיצים' מצדדיו".
הבדלי תרבות שהעט לא יכול להם
גוף עבודתו של בר נוגע במגוון רחב של נושאים, ומטבע הדברים הוא חוקר ובודק גם את הגבולות השונים. "יש לי ספר שכולו מוקדש לאיורים בנושא סקס, אלה נוצרו מהשתתפותי בטור חודשי במגזין GQ במשך כמה שנים", הוא אומר. "בנוסף אני עובד על בסיס יומי באיור נושאים פוליטיים שבחלקם מורכבים".
יש נושאים שלא תיגע בהם?
"לנושאים שיש בהם דתיות קיצונית אני ניגש בזהירות. הטבח הטראגי הנורא של מאיירי 'שרלי הבדו' (Charlie Hebdo) בפריז הוא דוגמת קיצון לאתגרים שמציבים הבדלים תרבותיים עזים, שאפילו כוחו של עט לא יכול לפתור".
מה לגבי המחאה בישראל? ואיך יכול להיות שעדיין לא ציירת את ביבי?
"זה מצחיק שאת שואלת, אני מקבל גם הרבה תהיות מ'הצד שני', מהצד הערבי. הם שואלים אותי איך אני עושה מנהיגים ערבים ולא את ביבי. האמת היא שאני עובד לפי קומישן, בהזמנת עבודה. אני לא קם בבוקר ומחליט לצייר את ביבי, למרות שאם יזמינו אצלי פורטרט של ביבי, ואפילו של ביבי ושרה - אני אשמח לאייר".
ושאלה לסיכום: הפרסום המטורף הזה שזכית לו, הפרסים וכל הכבוד הנלווה הזה נתפסים אצלך?
"בראש שלי אני עדיין אותו ילד שיושב על הבלטות בעפולה ומצייר. אותו ילד סקרן, סטודנט נצחי, שחושב, יוזם ובוחן. כשאתה עובר מהצד של הצייר החובב והופך למקצוען מבלי לאבד את אלמנט הסקרנות והחיפוש, זה משאיר אותך 'טרי' וחי כל הזמן".
