בשנים האחרונות הרפואה בישראל נמדדה כמו מדינה בחירום: עומס במיון, מחסור במחלקות הפנימיות, תורנויות שמתארכות, תקנים שלא נסגרים ורופאים שמספרים על עייפות כרונית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמקצוע. אלא שמתחת לגלי היומיום מתרחשת מהפכה נוספת: מהפיכת החדשנות והטכנולוגיה.בינה מלאכותית נכנסת אל חדרי הלימוד, מערכות ניטור הופכות נגישות, רפואה מרחוק משנה את השגרה, וההבטחות גדולות: יותר דיוק, יותר יעילות, פחות טעויות.
עו"ד לאה ופנר, מנכ"לית ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), נמצאת בנקודת המפגש בין מקצוע, מדיניות וכוח אדם ומציעה התבוננות פחות נוצצת ויותר קרובה לקרקע. היא מדברת על חדשנות, אבל גם על המחיר שלה. על פערים בין מרכז לפריפריה לא כאידיאולוגיה — אלא כתוצאה קלינית. ועל העתיד הקרוב שבו הרופא לא ייעלם, אבל יידרש להגדיר מחדש את גבולות התפקיד שלו.
הרופאות והרופאים בישראל חיים כבר שנים וביתר שאת בשנתיים האחרונות, בתחושת חירום: עומסים, תורנויות, מחסור. איפה חדשנות נכנסת בתוך המציאות הזאת?"החדשנות נכנסת דווקא שם. חדשנות ברפואה לא מתחילה בכנס ולא במצגת, היא מתחילה במערכת שמגיעה לקצה גבול היכולת. רופאה שיודעת שבלילה אחד היא תראה עשרות מטופלים, בלי מספיק צוות, בלי מספיק זמן, ולפעמים בלי מספיק מיטות, מחפשת פתרונות. ולכן "חדשנות" היא לא מותרות, היא כלי עבודה. אבל אם היא לא תגיע יחד עם חיזוק בסיסי של המערכת, היא תהיה בבחינת פלסטר על שבר".
את מדברת על חדשנות אבל גם מזהירה מפניה. מה המסר המרכזי שלך?
"טכנולוגיה חכמה ועוצמתית ככל שתהיה, חייבת לשרת את הרפואה, לא להפוך אותה למפעל. בינה מלאכותית, רפואה מרחוק, ניטור ביתי, מערכות תומכות החלטה, כל אלה יכולים להציל חיים. אבל אם המטרה תהיה רק להוציא יותר תפוקה בפחות זמן, בלי לחשוב על האנשים שעושים את העבודה ועל המטופלים, נקבל מערכת יעילה לכאורה, אבל פחות אנושית, פחות בטוחה, ובסוף גם פחות איכותית".
כשמדברים על עתיד הרופא, יש תחושה שהתפקיד משתנה, מרופא שמטפל לרופא שמנהל. הדבר לא מאיים על המקצוע?
"המצב כבר מתרחש. העולם הרפואי נהיה מורכב: יותר נתונים, יותר רגולציה, יותר טכנולוגיות, יותר ממשקים. הרופא של העשור הקרוב יצטרך להיות גם קלינאי מצוין וגם מי שיודע לנווט בתוך מערכת. השאלה היא האם ייתנו לו זמן וכלים לעשות את זה, או פשוט יעמיסו עליו עוד משימות. רופא לא אמור להפוך לעובד תפעול של מערכת, הוא אמור להיות מי שמוביל החלטות רפואיות, מקצועיות ואנושיות".
בשטח רופאים מתלוננים שהם בעיקר מתעסקים בבירוקרטיה.
"נכון. זו אחת מנקודות השבר הכי קשות. רופאים מגיעים לרפואה כדי לטפל, לחשוב, להחליט. בפועל חלק גדול מהזמן נשאב למסכים, טפסים, אישורים, מערכות שלא מדברות אחת עם השנייה. חדשנות אמיתית צריכה להחזיר זמן לרופא — לא לקחת אותו. אם מערכת חדשה מוסיפה קליקים ומעמיסה עוד בירוקרטיה, זו לא חדשנות — זו עוד שכבת רעש".
ומה לגבי שחיקה? האם חדשנות יכולה להפחית אותה?
"היא יכולה, אבל היא גם עלולה להחריף אותה. אם משתמשים בה נכון, למשל כדי לצמצם עומס אדמיניסטרטיבי, כדי לשפר תהליכים, כדי לצמצם שגיאות, כדי לקצר זמני תגובה, היא תתרום. אבל אם מצפים מהטכנולוגיה 'לסחוט' את המערכת ולהגיד לרופאים: עכשיו תספיקו יותר בפחות, אזי החדשנות הופכת למאיץ שחיקה".
אחת הסוגיות החזקות שהעלית לאחרונה היא הפערים בין מרכז לפריפריה. למה את מגדירה נושא זה כעניין של חיים ומוות?
"כי זה בדיוק מה שזה. הפערים האלה מתורגמים לזמן המתנה, לזמינות מומחים, לבדיקות שמגיעות מאוחר מדי, לטיפול שמתחיל מאוחר מדי. זו לא רק תחושה של אי-שוויון, זו תוצאה רפואית. הפערים מקצרים חיים. וזה לא גורל, זו החלטה ניהולית, תקציבית ומדינית".
יש מי שסבורים שהטכנולוגיה תפתור את בעיית הפריפריה. האם את מסכימה?
"זה יכול להיות חלק מהפתרון, אבל לא פתרון בפני עצמו. אם אין מספיק רופאים, אם אין מספיק תקנים, אם התשתיות לא מתאימות, אף אפליקציה לא תחליף את המציאות. רפואה מרחוק יכולה לשפר נגישות, אבל היא לא תחליף חדר מיון מתפקד, מחלקה פנימית עם צוות מלא, או כירורג שמגיע בזמן".
בינה מלאכותית היא אחד המושגים הטרנדיים בתקופה האחרונה. מה בעינייך הדבר שהכי חשוב לומר על AI לרופאים?
"קודם כל, זהו כלי, לא תחליף. הוא יכול לתמוך בהחלטות, לזהות תבניות, לסייע באבחון, לשפר זרימת עבודה. אבל האחריות הקלינית נשארת של הרופא. בנוסף, חשוב להטמיע את הבינה בצורה חכמה: עם רגולציה, עם בקרה מקצועית, עם שקיפות ועם הבנה של הסיכונים. לרופא חייב להיות אמון במערכת שהוא משתמש בה, והוא גם חייב לדעת מתי לא להשתמש בה".
האם את חושבת שה-AI יקטין את הצורך ברופאים?
"זה ישנה את הצורך, לא יבטל אותו. במקומות מסוימים AI יחליף פעולות שחוזרות על עצמן, ייעל תהליכים, יקצר זמן. אבל בסוף רפואה היא מקצוע של אחריות, של אמון, של שיקול דעת. בדיוק הדברים שקשה מאוד למסור לאלגוריתם. אם כבר, AI יוכל לשחרר רופאים למה שהם הכי טובים בו: קליניקה, חשיבה מורכבת, וקשר אנושי. המכון לחדשנות של ההסתדרות הרפואית עשה את המחקר הגדול והמקיף בעולם בנושא רופאים ו-AI. מהממצאים אנו למדים שהרופאות והרופאים אופטימיים לגבי התרומה של ה- AI לרפואה, אך הם עושים זאת בצורה זהירה ואחראית כלפי המטופל".
מה את שומעת היום מהרופאים הצעירים? מה מפחיד אותם לגבי העתיד?
"שני נושאים חוזרים בדבריהם. הראשון הוא השאלה האם תהיה להם בכלל אפשרות לחיות חיים נורמליים במקצוע הזה — בגלל עומסים, תורנויות, והיעדר איזון. השני הוא חוסר הוודאות: האם הרופא יהיה מקצוע עם סמכות ויכולת החלטה, או מקצוע שיידרש רק לבצע בתוך מערכת שהולכת והופכת תעשייתית יותר. הדור הצעיר מחפש משמעות, אבל הוא גם רוצה מערכת שמכבדת אותו".
מה המסר שלך למדינה ולמנהלי המערכת?
"המסר הוא שלא ניתן ואי אפשר לבנות עתיד רפואי על גבם של רופאים שחוקים. אם רוצים מצוינות — צריך תנאים שמאפשרים מצוינות. אם רוצים חדשנות — צריך זמן לחשוב, מקום להתנסות, וגם תרבות שמאפשרת לשפר תהליכים בלי להעניש על כל טעות. הבריאות צריכה להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי, לא סעיף שנגרר אחרי כל משבר".
כמי שמגיעה מעולמות משפט וניהול. מה את מביאה להר"י בהקשר הזה?
"יכולת להסתכל על המערכת כמו שהיא באמת: לא רק עוד בעיה נקודתית, אלא מנגנון שלם: תקינה, תמריצים, רגולציה, כוח אדם, איכות. חדשנות לא יכולה להיות רק טכנולוגית. היא חייבת להיות גם ניהולית. הרבה מהקשיים של הרפואה בישראל הם לא עניין של ידע רפואי — אלא של מבנה מערכת".
ואם היית צריכה לזקק את החזון שלך לרופא ב- 2035–2036?
"רופא שמחבר בין אנושיות, אמון וטכנולוגיה. מי שיודע ליצור אמון ולהוביל החלטות רפואיות בתוך עולם שמוצף בנתונים, אבל לא מאבד את המטופל בדרך".
בסוף, בתוך שיח שמוצף בסיסמאות על עתיד, נשארת שאלה אחת פשוטה: "מה אנחנו רוצים לשמור. קל להתרגש מהאלגוריתם שמזהה מוקדם, מהמערכת שמקצרת תורים, מהמסך שמחבר בין נתונים, קשה יותר להודות שהמערכת נשענת עדיין על בני אדם שעובדים עד הקצה".
עו"ד ופנר לא מציירת עתיד דיסטופי ולא אופטימי מדי. היא מציירת עתיד אפשרי — כזה שבו חדשנות יכולה לשחרר זמן, לצמצם טעויות ולהחזיר לרופא רגע של שקט לחשוב. אבל באותה מידה, היא יכולה להפוך את המקצוע למעין עמדת בקרה מתמשכת, שבה הקשר עם המטופל נדחק לשוליים לטובת "עוד משימה".
המהפכה, רומזת עו"ד ופנר, לא תימדד במספר המודלים או בעוצמת המחשוב. היא תימדד בשאלה האם מערכת הבריאות תדע להשקיע בבסיס: בתקנים, בתשתיות, בפריפריה, בזמן קליני ובכבוד מקצועי, כדי שהרופא של העשור הבא לא יהיה רק מי שמחזיק את המערכת, אלא מי שמוביל אותה.
בשיתוף הר"י
