מי שעבר את גיל ההתבגרות יודע לספר עד כמה תקופת החיים הזו סוערת, מורכבת, מאתגרת ומבלבלת. נשאלת השאלה מדוע? מה הופך אותה לכזו ומה גורם לה להיזכר כתקופה הפגיעה ביותר מבחינה רגשית לאורך החיים? כדי שנוכל להבין עד כמה גיל ההתבגרות קשה ומטלטל, אלה מצוקות הוא מעורר, ומה תפקידנו, המבוגרים, בתוך הסיפור הזה, חשוב שנבין את התהליך ההתפתחותי שעובר כל מתבגר ומתבגרת.
רעידת אדמה
בסביבות גיל 12, עם העלייה לחטיבת הביניים, עוברים כל הילדים רעידת אדמה. מילדים בכיתה ו', שהתעניינו במשחקי ספורט, יצירה, חוגים ולמדו באווירה משחקית ויצירתית, הם נזרקים לעולם קשוח וחסר רחמים. רכבת הרים של שינויים פיזיולוגיים ורגשיים, מהפיכה בתנאים החברתיים, בהיררכיה ובדרישות החברתיות ועלייה חדה בדרישות הלימודיות והתפקודיות. השינויים המהירים והדרמטיים, בגוף בכלל ובמוח בפרט (שמתבטאים כמובן בתפקודים הרגשיים והקוגניטיביים), הופכים את חוסר היציבות לשגרה ומזמנים למתבגרים אתגר הסתגלותי משמעותי, שמייצר סטרס ומצוקה לא מבוטלים.
בבת אחת, כל הזהות שבנו לעצמם בעמל מגיל הגן ועד תחילת גיל ההתבגרות, הופכת כמעט לא רלוונטית, ויש לחץ אדיר - פנימי וחיצוני, לגדול ולהשתנות. הילדים אינם בוחרים בשינוי הזה, פעמים רבות הוא תופס אותם לא מוכנים ומכריח אותם לעבור תהליך מעמיק, יסודי ונרחב של גיבוש הזהות שלהם מחדש, תוך התאמה לתנאים החיצוניים והפנימיים המשתנים. זהו תהליך תובעני ביותר, שאין בו חוקים, אין דרך נכונה לעשות אותו, וכל מתבגרת ומתבגר חייבים, בהגדרה, לעשות אותו בדרכם. משום כך הוא מייצר לעיתים קרובות רגשות מעוררי מצוקה כמו בדידות, תחושה שלא מבינים אותי, קושי למצוא את מקומם מבחינה חברתית ובתוך המשפחה, קושי לעמוד בדרישות החיצוניות - הן לימודית והן חברתית, תחושות ייאוש, חוסר ערך ועוד. רגשות אלה והמצוקה שהם מעוררים עלולים לגרום להתפתחות חרדה ודיכאון, שבמידה ואינם מדוברים ומטופלים עלולים לפגוע בתפקודם של המתבגרים ולהחמיר עוד יותר, עד להתפתחות הפרעה של ממש.
יחסי הורים ומתבגרים
פעמים רבות היחס של המתבגרים להוריהם נע בין אדישות לעוינות. ההורים חווים זלזול, תחושה שהמתבגרים אינם צריכים אותם והודפים אותם, מה שמביא לאובדן תחושת המשמעות בקשר עם הילדים. פעמים רבות הורים נופלים למלכודת של התחושה שהמתבגר או המתבגרת לא צריכים אותם, ולכן הם תופסים מרחק. הבעיה היא שכך אנו משאירים את המתבגרים לבדם בתקופה הפגיעה ביותר בחייהם ועלולים לפספס את הקשיים העצומים שהם מתמודדים איתם.
מה עושים?
מתעניינים, מכבדים ונותנים תוקף.
פעמים רבות הדברים המסעירים את המתבגרים עד עמקי נשמתם נראים מבחוץ חסרי חשיבות או "לא כזה סיפור", דבר שגורם להורים לאבד עניין, להיות שיפוטיים ולנהוג בחוסר כבוד כלפי המצוקה בה הם שרויים. עצתי היא לנסות לזכור שהמתבגרים אינם "עושים דרמה מכל דבר", אלא חווים את הדרמה הזו באופן אמיתי לחלוטין, ולכן יש לגשת אליהם בסקרנות - לשאול מה קרה ולהקשיב, לכבד את המצוקה שבה הם נמצאים, גם אם אנחנו לא מבינים אותה עד הסוף, ולתת תוקף לרגשות שלהם במשפטים כמו: "זה באמת נורא קשה שהיא עזבה אותך", "נשמע ממש מאכזב שלא הצלחת במבחן", "חבל שאתה מרגיש שהמורה לא מבינה אותך", "ממש לא יפה שהיא לא הזמינה אותך למסיבה" וכדומה. אין צורך לנסות לפתור את הבעיות או לתת עצות, אלא רק להקשיב, לתמוך ולהעביר את ההרגשה שאתם שם בשבילם ואכפת לכם.
מסייעים בחשיבה כיצד פותרים את הבעיות.
אם המתבגרת או המתבגר מבקשים עזרה כמו: "מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?", אל תספקו פתרונות מן המוכן, אלא נסו לסייע להם בתהליך החשיבה על פתרון הבעיה. ניתן להציע הצעות פרקטיות, אך הן חייבות להיות מחוברות למה שמטריד אותם ולהבנה שלהם את המצב, ולא מתוך ההבנה ה"מבוגרת" של ההורה, כי אז הם ידחו אותה ויסיימו את השיחה מאוד מתוסכלים. עדיף לשאול שאלות מנחות שמכוונות לחשיבה על דרכים לפתור את הבעיות, כדי לפתח את תהליך החשיבה, יכולות ההתמודדות ואת העצמאות שלהם.
פשוט נוכחים.
אל תתנו למתבגרים להיעלם, גם אם הם הודפים, לא מסכימים, אפילו מתעלמים. העבירו את המסר שאכפת לכם מהם והם עדיין חלק מהמשפחה. הקפידו להזמין אותם לארוחות משותפות ולבילויים משפחתיים, נסו ליזום פעילויות משותפות, להציע עזרה במה שצריך, להתעדכן מה קורה בבית הספר, עם חברים וכו', ובשום אופן אל תוותרו עליהם. גם אם הם אינם נענים לניסיונות שלכם, הם מקבלים מסר שהם לא לבד ושעדיין יש להם אתכם ההורים, אם ירצו להיעזר בכם.
חשוב לזכור שהעובדה שהילדים גדלים לא אומרת בהכרח שהם אינם זקוקים לכם, אלא שהתפקיד שלכם כהורים משתנה: אתם לא יכולים לפתור להם את הבעיות ולהגן עליהם מקשיי החיים, אלא רק לתמוך, להכווין ולהיות איתם, כדי שלא יעברו ויחוו זאת לבד. בזכות התמיכה שלכם והכוח שלהם, רובם יצלחו את גיל ההתבגרות בשלום. במידה ולא, כמובן שתמיד ניתן לפנות לעזרה מקצועית ולהתייעץ.
יפתח גולדווין הוא פסיכולוג קליני, מנהל הדספייס בת ים
