אני דנה, בת 26, סטודנטית לפסיכולוגיה ומתגוררת במרכז הארץ. מתמודדת עם חרדות. הוריי ואני עלינו לארץ מברית המועצות כשהייתי בת 5. בברית המועצות אמא הייתה מרצה ואבא מהנדס. בארץ אבא מצא עבודה כאב בית ואמא כמטפלת בקשישים. עד היום ההורים שלי לא הסתגלו לחיים בישראל. אנחנו מעל 20 שנה בארץ ועדיין יש להם קשיי שפה.
מצאתי עצמי בתפקיד ההורה שלהם וגם שלי כבר מגיל קטן. עזרתי להם במקום שהם יעזרו לי. הבעיות הכלכליות, הלחץ והסטרס שהיו חלק משגרת חיינו, הביאו את הורי למצב שבו הם לא יכלו להקדיש מספיק זמן לרווחתם הנפשית וגם לא אלי. נאלצתי להתמודד לבד עם הקשיים החברתיים, הלימודיים והמשברים האישיים.
גדלתי בתחושה שהחיים בחוץ הם מלחמה, שצריך לעבור כל יום כדי לשרוד אותו. ההורים היו מכונסים בעצמם, המתח שהם היו שרויים בו העמיס ושיתק. לא היה פנאי לדברים אחרים, לא היה מקום לבחירה, להגשמה עצמית, לביטוי רגשות חיוביים ולתמיכה מצידם ולא היה מה לדבר על לפנות לעזרה רגשית. הם לא האמינו שיש תועלת בלגשת לטיפול. מבחינתם לכל אחד יש בעיה והוא צריך לדעת לחיות איתה.
ציון "לא מספיק"
לצד זה, היה גם קול ביקורתי מאוד שהופנה כלפי. ציון שהוא פחות מ-100 היה מלווה בפרצופים. הרגשתי שהורי רצו לממש עצמם דרכי, השאיפה לשלמות הייתה דרכי.
קולם של הורי בילדותי הפך בבגרות לחלק מקולי הפנימי. עד היום תחושת ה"לא מספיק" נמצאת בכל צומת דרכים בחיי והיא זו שגרמה לי לפתח חרדות.
החרדות
בילדות ובגיל התבגרות החרדה הייתה מופיעה אצלי במצבים של חוסר וודאות. בהתקפי החרדה הלב שלי דפק במהירות, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, הידיים והרגליים רעדו לי והמחשבות הציפו אותי. דמיינתי מה עלול לקרות וראיתי רק שחור.
בתקופת הלימודים באוניברסיטה גיליתי את חרדת הבחינות. לפני כל מבחן הזעתי המון, לא ישנתי לילה לפני, לא יכולתי לאכול. הרגשתי שמדובר בחיים או מוות, משהו שהוא מאוד גורלי.
למדתי לשים את הפוקוס על הדברים הטובים
למרות שהמודל שהיה לי מבית הכתיב הימנעות מטיפול, החלטתי עבורי אחרת. הבנתי מה המשמעות של לסגור הכול בפנים. בעקבות חרדת הבחינות פניתי לטיפול בפעם הראשונה בהדספייס של עמותת אנוש. הייתי בטוחה שזה רגעי ויחלוף, אך כשהבחינות נגמרו זיהיתי שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת ושיש להתמודד עם דברים עמוקים יותר הנעוצים בילדות.
הטיפול האיר לי את הדרך, לימד אותי לזהות את הקול הביקורתי והחושש הזה ולא לתת לו לנהל את חיי. למדתי שם שיש בי את היכולת לשים את הפוקוס על הדברים הטובים בחיי לצד הסערה שהתחוללה בפנים. נתתי לה מקום במקום לפחד ממה שיכול היה לקרות בעקבותיה. הרגשתי שאני לא לבד.
מאז הטיפול הראשון עברו 5-6 שנים. כשהתחילה הקורונה פניתי שוב לטיפול, גם בעקבות אירוע חיצוני בחיים שלי שהציף מחדש את הדברים שהיו אצלי בפנים. קיבלתי מענה לצורך שיקשיבו לי וכלים להתמודד עם הקולות השונים שעלו בתוכי.
עצם הידיעה שנמצא איתי אדם מקצועי שיש לו את הרצון והכלים להחזיק ביחד איתי את המטען הרגשי הזה, הפחיתה בצורה ניכרת את הקושי והחרדות שאיתן התמודדתי.
לכן חשוב לי לומר שההימנעות מטיפול נפשי משפיעה לא רק עליכם, אלא על כל המשפחה. כשההורים שלי סירבו לקבל עזרה לא הייתה להם יכולת להכיל את הצרכים, הרצונות והרגישות שלי.
הטיפול הציל אותי במקומות שהרגשתי שאני לא יכולה לבד. אם אתם מרגישים צורך בתמיכה וסיוע פנו לטיפול נפשי. זה יכול לעזור גם לכם ומהניסיון שלי גם לכל מי שיקר לכם ונמצא סביבכם.
