"משפחה אחרת הייתה מבינה שמשהו פה לא רגיל ועושה עם זה משהו" אומרת שני מלכס (29), כשהיא נזכרת איך כשהייתה בת 13 היא הביטה באחותה דניאל, שגדולה ממנה ב-3 שנים, מטפסת בהפגנתיות על מתלה הכביסה במרפסת ביתם. דניאל רבה עם ההורים, הם צעקו זה על זו, ואז דניאל ירדה ממתלה הכביסה ורצה לעבר הדלת. אביה שניסה לעצור בעדה לצאת, החזיק אותה לרגע, היא חמקה ממנו ויצאה החוצה לרחוב בסערה כשהחולצה שלה נותרה בידו.
שני, היום בת 29, חשבה אז שזה יעבור לאחותה. גם אמה ואביה, שהיו בעיצומו של משבר זוגי, היו שותפים למחשבה הזו ובאמת חלף לא מעט זמן עד שהבינו שדניאל זקוקה לעזרה ועד קבלת האבחנה שהיא מתמודדת עם מאניה דפרסיה.
דניאל מלכס (32) עברה לא מעט תהפוכות בחיים עד למקום שבו היא נמצאת היום, מציינת שנה שלמה ללא התקפים. "אני לא כל כך אוהבת אבחנות", היא אומרת וממהרת להוסיף: "ובכל זאת, האבחנה עזרה לי. אני מתמודדת איתה מגיל קטן. עוד לפני שידעתי מה יש לי תמיד הבנתי שמשהו לא בסדר ואף פעם לא ידעתי לשים את האצבע. כשנתנו לזה שם הבנתי שאני נורמלית. האבחנה עזרה לי לקבל את מי שאני. כן, אני מתמודדת נפש. גם כשאני מחלימה, אני מתמודדת עם זה כל החיים".
סימני דרך
היו לא מעט סימנים בילדות ובגיל ההתבגרות שהעידו שדניאל זקוקה לטיפול אך במשפחה לא הייתה מודעות לעולם בריאות הנפש ולמי בכלל פונים לעזרה.
עוד בתקופת הגן דניאל מספרת שהיו אירועים חריגים בהם בחנה את הגבולות עד הקצה והפגינה רגישות גבוהה. גם בבית וגם במסגרת החינוכית לא שמו את הדברים על השולחן כדי שאפשר יהיה לטפל בהם.
שני משתפת מהילדות עם דניאל סיפור שמצטרף לאירועים, שבדיעבד, יכלו להראות על משהו שדורש התייחסות: "הייתי בת 7 או 8. דניאל ואני היינו לבד בבית ובמקרר היו שאריות עוף שסבתא הכינה. חיממתי לי את מה שנשאר. דניאל קלטה את זה והחליטה שאין מצב שאני אוכלת את החתיכות האחרונות. התחלנו לריב. דניאל התחילה לרדוף אחרי בבית, לצעוק ולהשתולל. בסוף, מרוב הלחץ ממנה רצתי החוצה כמו שאני, עם תחתונים. אפילו זמן להתלבש לא היה לי. רצתי לטלפון הציבורי והתקשרתי לאבא כשדניאל מאחורי. לא היה לי סיכוי לעמוד מולה לבד".
כששתיהן היו בגיל ההתבגרות ההורים התגרשו והבית כולו חווה טלטלה. דניאל נכנסה לדיכאונות, לא יצאה מהחדר, לא התקלחה ולא אכלה. להורים היה קשה להתפנות ולטפל בענין נוסף לנוכח הכאוס שנוצר. האחיות התקשו לתקשר ושנים של שתיקה חלפו ביניהן. שני שלא הבינה את אחותה הייתה מכנה אותה עם חברים "משוגעת". רק ברגעי משבר בזוגיות של ההורים הן היו פונות זו לזו.
כמו להבה
דניאל מספרת איך למאניה דיפרסיה הלא מטופלת הייתה השפעה כמעט על כל תחום בחייה: "הפעם הראשונה שחוויתי אותה חזק הייתה בגיל 16 כשפתאום נעלמתי מהעולם, הסתגרתי בבית, כיביתי את הטלפון ולא עניתי לאף אחד. החברים לא הבינו מה קורה איתי ואני רק רציתי את השקט שלי עם עצמי. המצב נמשך שבוע אך לא נגמר שם. הפעם השנייה נמשכה שבועיים והפעם השלישית נמשכה כבר חודשים. כבר היה ידוע אצלי בחבר'ה שאני דניאל הנעלמת. תמיד הייתי בן אדם שמחייך אל העולם ורואה הכול בצד החיובי אך מבפנים הכול בער כמו להבה של אש שרק מתפשטת". המאניה דיפרסיה הביאה את דניאל לא רק להתמודד עם מצוקה פנימית אלא גם עם השלכות חברתיות וכלכליות: "לא הבנתי מדוע בתקופה שגרתי בתל-אביב מצאתי את עצמי במיטה של גבר אחר כל שבוע, מנותקת מהרגש, רק מחפשת ריגוש וכיף. לא הבנתי איך לקחתי הלוואה בסך 25,000 ש"ח מהבנק ובזבזתי הכול על סמים, מסיבות ושטויות. לא הבנתי איך הצלחתי ללכת למסיבות עד הבוקר וישר ללכת לעבוד במטבח ואז להמשיך למסיבה הבאה מבלי לישון בלילה. זו התקופה שהייתי במאניה, בשיגעון, הרגשתי על גג העולם.
נשמע כאילו הלוואי וגם אני הייתי מרגישה ככה כל חיי בטבעי? ממש לא. כי אחרי הריגוש מרגישים את הדפרסיה, שהיא דיכאון של החיים - לא לאהוב אף אחד וגם לא את עצמך. להרגיש כמו 'המיץ של הזבל', לא לרצות לחיות. כל מה שבנית בחיים מתפרק ביום אחד".
אשפוז ראשון - הבנתי שדניאל חדשה הולכת לצאת משם
האשפוז הראשון של דניאל היה קצת אחרי שחזרה מהודו. "משמחה זה הפך לגמרי דכאוני, עזבתי את הבית ששכרתי ועברתי לגור אצל סבתא. במשך חודשים לא יצאתי מהבית והמשפחה עשתה עלי משמרות. בשלב מסוים החלטתי שאם אני כל כך סובלת אז לא שווה לחיות ובלעתי כמות ענקית של כדורים שלקחתי מסבתא שלי. כשהגעתי למחלקה הסגורה ראיתי אנשים שמתמודדים עם דברים נוראים וגיליתי עולם שלם שלא הכרתי, עולם בריאות הנפש. הבנתי שאני לא לבד בסיפור ויש עוד הרבה כמוני. אני לא משוגעת כמו שחשבתי.
במהלך חצי שנה הייתי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ואובחנתי בהפרעה דו קוטבית עם נטייה לדיכאונות. המוח לא מייצר מספיק חומרים שדרושים לו ולכן יש עליות וירידות במצבי רוח. הבנתי שדניאל חדשה הולכת לצאת מהאשפוז".
שני הגיעה למרכז הפסיכיאטרי שבו אושפזה דניאל ונעצרה בכניסה. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לראות את אחותה במצב הזה. הן נפגשו בפעמים שדניאל יכלה לצאת אל מחוץ לכותלי המחלקה. שנים אחרי האשפוז ההוא הן שוחחו על תקופת האשפוז ודניאל הסבירה לשני שלא מדובר ב'הכול או כלום' וגם אם נותנים מה שמתאפשר זה המון.
אבא אמר לי "אני מזדהה איתך ואני מבין אותך"
לפני האשפוז היו שנים בהן דניאל וההורים היו בנתק מוחלט. דניאל מספרת איך דווקא באשפוז נוצר חיבור חזק בינה לבין אבא שלה: "ביום שאושפזתי בפעם הראשונה, הדבר הכי יפה שקרה בעיני זה שאבא שלי בא אלי ואמר לי 'אני מזדהה איתך ואני מבין אותך'. היום יש ביננו קשר חזק, הוא היה שם בשבילי בתהליך ההחלמה. זה באמת בן משפחה, אבא שלי, שמבין את הכאב שלי ואני יכולה להבין את הכאבים שלו, ואם זה רק יכול היה להיות לפני יכלו גם לדעת עלי, להבין מה אני עוברת וזו הסיבה שחשוב לי לבוא ולדבר, כדי שתהיה מודעות, שיבינו שאם מישהו לא יוצא מהחדר שבועיים אז צריך לעשות עם זה משהו".
אחרי האשפוז אמא של דניאל וגם המשפחה הרחבה התקשו לקבל את האבחנה שלה. אמה, שטיפלה בה במסירות, הקשיבה ותמכה, התנגדה לכך שדניאל תיקח כדורים פסיכיאטריים והביעה חשש מתופעות הלוואי שלהם. דניאל בחרה להמשיך ולקבל טיפול ובכך הובילה את עצמה למסלול חיים טוב יותר. בסוף, גם אם הדבר ארך זמן, הקבלה של דניאל כמתמודדת נפש מצד האם וכל המשפחה הגיעה.
שנאתי רק את עצמי
גם כשנוצר קשר משפחתי חזק עדיין היו בו תהפוכות. שני מספרת: "חזרתי מהודו ואבא שלי שמאוד דאג לי רשם אותי למכללת תל חי והציע לי לעבור לגור עם דניאל בצפון. באתי אליה מאושרת, היפית מאוד. בהתחלה היה מאוד נחמד. הכרתי את החברים המקסימים שלה והסתדרנו טוב. בוקר אחד דניאל החליטה שהיא לא מוכנה יותר. מבחינתה פלשתי לה לחיים ומי אני בכלל שאשב עם החברים שלה והיא אמרה לי – 'עופי לי מהבית עכשיו'".
שני הרגישה אז שדניאל שונאת אותה. דניאל מסבירה "כל המחשבות והדיבורים האלה באו מהדיכאון. אני שונאת בעיקר את עצמי ולפעמים זה יוצא כאילו אני שונאת אותם. אני אומרת תעזבו אותי, תנו לי שקט, כי זה מרגיש לי שאף אחד לא יבין אותי. לא יכולתי להתמודד יותר עם עצמי אז בטח לא עם עוד מישהו. בתכל'ס לא שנאתי אותה, פשוט קינאתי בה כי הכול אצלה תמיד היה קל בחיים והחיים שלי שחורים מגיל אפס".
אשפוז שני
אחרי שדניאל הוציאה את שני מהבית היא נכנסה לדיכאון. היא הסתגרה בעצמה עד שהחליטה לנסוע מביתה שבצפון אל אזור המרכז, לאבא. אחרי שבוע אצלו, כשהיא ממעטת לאכול ומסתגרת בחדר, היא בלעה כמות גדולה של כדורים. אביה נלחץ וקרא לשני לעזרה.
שני מספרת על שיחת הטלפון שגרמה לה לעזוב הכול ולנסוע מהדרום עד הצפון כדי להיות שם בשביל דניאל: "הייתי במסיבה וממש נהניתי. באמצע הלילה אבא מתקשר אלי ואומר לי שדניאל במצב לא טוב ושאני חייבת לעזוב הכול ולנסוע אליה עכשיו. באתי הביתה רק כדי שדניאל תרים כיסא על הראש שלי, תקלל אותי ותגרש אותי".
דניאל והוריה ניגשו למיון ודניאל ביקשה להתאשפז. הפעם האשפוז הפסיכיאטרי נמשך חודש.
להתמודד עם אחות מתמודדת נפש
היום האחיות מלכס מדברות על ההתמודדות הלא פשוטה שלהן מול עשרות אנשים בפרויקט "פאזל" של אנוש - מיזם התנדבותי שבא לקדם את השיח על בריאות הנפש בקהילה ברחבי הגליל באמצעות הרצאות ואירועים שונים.
שני אומרת לדניאל: "אני חושבת שהעובדה שאת מדברת על זה מסייעת לך בתהליך ההחלמה" ודניאל מוסיפה: "גם המשפחה שלנו בעצמה מתפתחת ונפתחת בגלל זה - השינוי הוא לא רק אצלי, הוא אצל כולם".
שני בוחרת להשתתף בהרצאות כדי לתמוך באחותה וגם כי זו הדרך שלה להתעמת עם פחדיה שלה. באמצעות ההרצאה המשותפת, עם ההבנה של דניאל שהקשר ביניהן חשוב גם לתהליך ההחלמה שלה והרצון של שני לתמוך באחותה, הקשר בין האחיות התחזק.
אני. דניאל. מתמודדת נפש. עד להודעה חדשה.
היום דניאל בוחרת להשתמש בידע שצברה בהתמודדות עם המשברים כדי לסייע לאחרים.
"אני מלווה שיקומית של מתמודדי נפש בחברת נתן ומשלבת ידע מניסיון חיים כדי לעזור לאנשים עם ההתמודדויות הנפשיות שלהם. באתי לשבור סטיגמות, באתי להראות לכם שלמתמודדי נפש יש הרבה וריאציות. אנחנו נראים כמו כולם והכל רגיל אך הפנים שלנו סובל הרבה פעמים. אני רוצה לתת דוגמה לכל האנשים שנמצאים בארון ואני קוראת לכם: צאו החוצה. אנחנו הנורמלים! האנשים שלא מקבלים אותנו הם לא נורמלים - הם אלה שחיים בעבר. זה נועד גם בשבילי, לצעוק בקולי קולות. אני. דניאל. מתמודדת נפש. במאניה דפרסיה. עד להודעה חדשה. על הדרך אני מנהלת שגרת חיים, אני בת 32, לומדת ביוטכנולוגיה, שוכרת דירה לבד ובעזרת חברים מדהימים, משפחה תומכת, פגישות אצל פסיכיאטר, פסיכולוגית ואנשי עמותת אנוש, אני מצליחה לחיות את חיי על הצד הטוב ביותר למרות כל הקשיים".
מילם - מרכז ייעוץ והכוונה למשפחות
עמותת אנוש מפעילה את מילם - מרכזי הייעוץ למשפחות המציעים תמיכה, ייעוץ, מידע והכוונה למשפחות המתמודדות עם מחלה נפשית של אחד מבני המשפחה. המרכזים מופעלים במימון ופיקוח של משרד הבריאות. השירותים ניתנים ללא תשלום וללא צורך בהכרה של המתמודד בביטוח לאומי או סל שיקום.
במילם תקבלו תמיכה וייעוץ מאנשי מקצוע מומחים בעבודה עם משפחות בבריאות הנפש, ידע וכלים להתמודדות יעילה, תכירו בני משפחה שעוברים חוויות דומות ותוכלו להיעזר בניסיונם של אחרים.
ליצירת קשר: 074-7556155, info@enosh.org.il
