מערכת הבריאות של ישראל ממותגת היטב, יש לה שם ומוניטין טובים וצוותים רפואיים מקצועיים ומיומנים. אבל, אם נכנס לפרטים, ניווכח מהר מאוד שיש פער משמעותי בין השם הטוב לאיכות האמיתית. מערכת הבריאות שלנו מציעה לאזרחי המדינה הרבה פחות ממה שהייתה יכולה וממה שהייתה צריכה להציע גם בטווח המידי וגם לטווח הארוך.
תוחלת החיים הממוצעת בישראל, היא סמן מובהק לאיכות רפואה גבוהה בכל קנה מידה עולמי. אבל בחינה לעומק מגלה שונות גבוהה על פי מקום המגורים והרמה הסוציואקונומית. בבחינת הפרמטר של "מוות בר מניעה" ישראל נמצאת רק במקום ה-18 בקרב מדינות ה-OECD, ובמוות בבתי חולים ממחלות זיהומיות, ישראל מככבת במקום הראשון. זמינות השירותים הרפואיים אינה מספקת, התורים ארוכים, שביעות הרצון של החולים מהשירות הציבורי נמוכה, מספר הרופאים והאחיות יחסית לגודל האוכלוסייה נמוך מאוד, היקף המחקר הרפואי הנעשה בישראל נמצא בירידה וכך גם איכותו.
שלוש הסיבות העיקריות לכך שמערכת הבריאות לא הגיעה להישגים שהיו מצופים ממנה הם: העדר אסטרטגיה ותכנון ארוך טווח, העדר הסכמה לגבי מהות ה"שוויון" וחוסר הסכמה על מקורות המימון של המערכת.
אחת הדילמות שמערכת הבריאות מתמודדת איתה כמעט מיום הקמתה, היא דילמת השוויון. חוק הבריאות הממלכתי מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית. אבל, פרשנות שגויה של החוק מובילה לתפיסת עולם שגויה, לפיה שירותי הבריאות בישראל, יכולים להנתן רק בדרך של שוויון. תפיסת עולם זו מונעת את התפתחות מערכת הבריאות בתחומים רבים. תפקידה של המדינה הוא לשאוף לשוויון כמיטב יכולתה, אולם לא למנוע ממי שידו משגת, לקבל יותר.
ההתנהלות של מערכת הבריאות בעשור הבא צריכה להשתנות, תפיסתית, ניהולית וארגונית.
תפיסת ההפעלה של בתי החולים צריכה לעבור שינוי
בתי החולים הציבוריים צריכים להיות מרכזי מצוינות, בהם נעשית ההדרכה וההכשרה של רופאים, בהם מרוכזת עבודת המחקר והפתוח ובהם נעשית בעיקר הרפואה המורכבת המחייבת תשומת לב יתרה, ידע מיוחד ומיומנות רבה יותר, כל השאר צריך לעבור לקהילה.
רפואת הקהילה - באחריות קופות החולים
חלק ניכר מהטיפול בחולה צריך לעבור לביתו, תוך ניצול האמצעים הדיגיטליים המתקדמים, לשליטה ולניהול מחלה מרחוק, החלק האחר יתבצע במתקנים קהילתיים. יפתחו מוקדי חירום קהילתיים, איכותיים ומצוידים גם בציוד וגם בכח אדם, שיקטינו את העומס והלחץ מחדרי המיון. יוקמו "חדרי חולים" לאשפוז יום וגם "חדרי חולים" לאשפוז לילה, המיועדים לחולים שביתם אינו מתאים לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש. רק המקרים הקשים והמורכבים, יאושפזו בבתי החולים. כל שאר שירותי הרפואה יינתנו בקהילה ובבית החולה. כמובן שהשינוי הנדרש הוא לא רק תשתיתי, אלא גם בניה והכשרה של כח האדם ונוהלי עבודה בהתאם.
מימון מערכת הבריאות
המימון יתחלק בין חמישה גורמים: תקציב המדינה, מס הבריאות, חברות הביטוח, המעסיקים והתעשייה הפרמצבטית. מבוטחים בחברות הביטוח, יוכלו לקבל טיפול רפואי במתקני המערכת הציבורית במימון חברות הביטוח, חלק מהמימון של הביטוחים הפרטיים יעשה על ידי המעסיקים בתמיכה ממשלתית (הכרה במס בדומה להכרה במס לפנסיה, וביטוח אובדן כושר עבודה). בנוסף התעשייה הפרמצבטית תשתתף במימון תרופות וטכנולוגיות יקרות לאוכלוסיה החלשה שאין בידה ביטוח.
הפרדה מלאה בין פרטי לציבורי
רופא שיבחר לעבוד במערכת הציבורית, יעבוד רק במערכת הציבורית כאשר לאחר פרישתו, יוכל לעשות עבודה פרטית במתקני המערכת הציבורית (שר"מ). רופא שיבחר לעבוד במערכת הפרטית, יוכל לעבוד רק במערכת במתקני המערכת הפרטית. המערכות לא ילחמו האחת בשנייה כי התחרות ביניהן תהיה בריאה, תורמת לאיכות הרפואה ולזמינות השירות, ומקורות המימון יהיו מוגדרים.
ביטוח בריאות פרטי, הוא כלי חשוב ולגיטימי להבטחת שירותי רפואה איכותיים ושוויוניים לאזרחי מדינת שישראל. ביטוח הבריאות לא מגדיל את אי השוויון אלא מסייע ליצירת שוויון, ביטוח בריאות הוא לא מוצר לעשירים בלבד אלא מוצר חשוב וחיוני לכלל הציבור, ביטוח הבריאות לא פוגע במערכת הבריאות הציבורית אלא מסייע לקיומה. אם נבין זאת, נוכל לעשות שימוש בכלי חשוב זה כנדבך נוסף למימון מערכת הבריאות הציבורית ושיפור השירות הרפואי בישראל.
ד"ר אודי פרישמן הוא מומחה למדיניות בריאות וביטוח רפואי
