בסיפור שלפנינו, סיפור חייו של אחי קיסר יפן, מתגלה חלק גדול מהמרכיבים הללו. בעבר רווחה האמונה כי משפחת הקיסר היא צאצאית ישירה של אלת השמש מזה 125 דורות. הדבר די רחוק מהיהדות ומישראל, אך הנסיך טָאקֶהִיטוֹ מיקסה, גיבורו של הסיפור, שחגג החודש יום הולדת המאה, הוא אחד מחוקרי המזרח התיכון המובילים ביפן ואף קורא ומדבר עברית, ולמרות כל זאת מעולם לא הורשה לבקר בישראל .
הנסיך מיקסה נולד ב-2 בדצמבר 1915 כבנו הצעיר מבין ארבעה של הקיסר יוֹשִׁיהִיטוֹ (הקיסר טָאישׁוֹ 1879-1926) וכאחיו הצעיר של הקיסר הִירוֹהִיטוֹ (הקיסר שׁוֹוָה 1901-1989). לאחר עשר שנות לימודים בגָאקוּשׁוּאִין, בית הספר לבני האצולה, ובהתאם למקובל בתקופה זו, הוא נשלח לאקדמיה הצבאית הקיסרית שבטוקיו והוכשר כקצין פרשים. מגיל צעיר הוא נודע בדעתנותו וברצונו להשתחרר מהעול המעיק של המסורות הקיסריות אותן כינה מאוחר יותר, "בית כלא ללא סורגים". עדות לכך ניתן למצוא בעותק של נאום שנשא בפני חיילים יפניים ב-1944, בו הוא מגנה בחריפות את התנהלותו של הצבא הקיסרי ואת מעשי הזוועה הברוטליים שביצע. כשנשאל על כך שנים מאוחר יותר, אמר הנסיך מיקסה כי נשא את הנאום בניסיון נואש לסיים את הלחימה שכמעט גרמה לחורבנה המוחלט של יפן. כמו כן טען כי לא סיפר לאחיו הקיסר על הנאום הספציפי הזה אך עדכן אותו בחוויותיו מימי המלחמה לעיתים תכופות. לאחר המלחמה החל הנסיך מיקסה לבקר את התרבות היפנית ואת המוסד הקיסרי בתכיפות ובחריפות כזו שחוגים שמרניים ראו בו קומוניסט במסווה ואף כינו אותו "הנסיך האדום". באותה עת הוא שקל לוותר על מעמדו כבן המשפחה הקיסרית, אך חזר בו כדי לקדם נושאים שהיו חשובים וקרובים לליבו כמו לימודים ומחקר על המזרח התיכון. רק מתוך חשש שינקוט בצעדים קיצוניים יותר אם לא יקבל את מבוקשו, שחרר אותו הקיסר מכל חובותיו הרשמיים ואפשר את לימודיו. בשנים הבאות הנסיך מיקסה למד ארכיאולוגיה, מזרח קרוב, ושפות שמיות באוניברסיטת טוקיו, בה התקבל כסטודנט מן המניין ולמרות מעמדו הרם אף עשה שימוש יומי בתחבורה הציבורית. הוא בחר ללמוד יהדות משום שלדבריו, יהדות אינה רק מקור התרבות המערבית, אלא גם "גשר מקודש" לתרבות המזרח ועל כן חשוב להעמיק בה. לימודי היהדות, לדבריו, נבעו ממניעים אקדמיים בלבד. למרות פתיחותו הרבה, הוא נזהר שלא להתערב בוויכוחים פוליטיים אך כן יצא כנגד הסוברים כי היפנים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. בתום לימודיו, הורשה הנסיך מיקסה לעבוד כמרצה ללימודי המזרח התיכון הקדום באוניברסיטת הנשים של טוקיו וכן במספר אוניברסיטאות נוספות. לאחר שלמד עברית מקראית לעומקה וייסד את האגודה היפנית ללימודי המזרח הקרוב בשנת 1954 ביקש ללמוד גם עברית מודרנית. לשם כך, האגודה, שהנסיך מיקסה, עמד בראשה, פרסמה מודעה על פתיחת קורס ללימוד השפה העברית. המורה שזכה במשרה היה אורי אפשטיין לימים, מרצה בחוג למזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים שלמד באוניברסיטת טוקיו ביפן באותה עת. השנה הייתה 1959, והלימודים נמשכו כל משך תקופת שהייתו של ד"ר אפשטיין ביפן עד 1963. ד"ר אפשטיין זוכר היטב את השיעור הראשון. זו הייתה קבוצה של כתריסר יפנים שכללה פרופ' לעברית תנכ"ית, את הנסיך מיקסה בן ה-44 ואת אשתו לעתיד של דר' אפשטיין, קיקוא, שהקשר הרומנטי ביניהם החל כמה שנים לאחר מכן כאשר הגיעה ללמוד בישראל. הנסיך מיקסה ישב בצד ולכן ד"ר אפשטיין חשב כי הוא נמצא שם רק באופן ייצוגי. ד"ר אפשטיין נזכר לגבי שיטת הלימוד באותה כתה: "הייתי מלמד אותם משפטים קצרים בעברית כדי לקבל תשובות בעברית". כעבור 20 דקות הצביע הנסיך מיקסה ואמר: "גם אני תלמיד". מאז ד"ר אפשטיין היה פונה אל הנסיך ומתייחס אליו כאחד האדם. הנסיך מיקסה היה היחיד שהקפיד לעשות את שעורי הבית במלואם. לדברי ד"ר אפשטיין, הוא גם אהב לרקוד ריקודי עם יפניים והשתתף בערבי ריקוד. בפעם הראשונה כש ד"ר אפשטיין שב ליפן, לא יצר קשר עם הנסיך על מנת שלא להטריח אותו, בדיעבד הסתבר שהוא שמע על כך ונפגע. בפעמים הבאות ד"ר אפשטיין כבר למד את הלקח ולקראת ביקוריו בטוקיו, הודיע על בואו והנסיך מיקסה נהג ליזום מפגש מחזור לכל חברי הקבוצה במסעדה בטוקיו.
למרות הסימפטיה שפיתח לישראל והעם היהודי, ולמרות הידע שצבר, הנסיך מיקסה לא זכה לבקר בישראל. במהלך חייו הוא ביקש מספר פעמים אך נדחה מטעמים פוליטיים. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1968 כאשר ההתאחדות הבינלאומית להיסטורית הדתות קיימה וועידה בירושלים וביקשה למנותו כנשיא כבוד של הוועידה. הנסיך מיקסה לא יכול היה להגיע אך שלח ברכה: "עם כל הצער שלא אוכל להיות נוכח ולקחת חלק בוועידה הנוכחית, אני מודה מקרב לב על המחשבה האדיבה למנות אותי בכנשיא כבוד של הוועידה, ועל כך אני רוצה להביע את תודתי הכנה. ...הכנס הירושלמי הזה הוא אחד מהתוכניות החשובות במטרה זו". בשנת 1975 הקים הנסיך מיקסה מיקסה את המרכז לתרבות מזרח תיכון ביפן מתוך מטרה לשמר אסופות של מחקר,בעיקר ארכיאולוגי ולספק כלים אקדמיים לחוקרים. הפעם השנייה בה רצה הנסיך מיקסה לבקר בישראל הייתה בשנת 1989 כאשר קיבל את פרס השלום העולמי מטורקיה. אחד מידידיו הישראליים הציע לו להגיע לבקר בארץ, אך משרד החוץ היפני שוב הטיל וטו על הביקור.
פרופ' בן-עמי פרופ' שילוני, המתמחה בהיסטוריה של המשפחה הקיסרית היפנית ונשיא הכבוד הראשון של האגודה הישראלית ללימוד יפן, מכיר את הנסיך כשלושים שנה. עם זאת הוא נפגש עמו לראשונה רק בשנת 2005 בכנס של האגודה הבינלאומית לחקר הדתות בטוקיו, שהנסיך מיקסה כיהן כנשיא הכבוד שלו. פרופ' שילוני נזכר בהתרגשות בארוחת הצהריים אליה הוזמן על ידי הנסיך מיקסה. הוא המתין בבית המלון לנציג מטעם הנסיך מיקסה ונדהם לגלות שהיה זה הנסיך בכבודו ובעצמו שהגיע וגם נהג ברכב. הם נסעו לרובע שינג'וקו בטוקיו, נכנסו למסעדת פועלים הומה בשירות עצמי ואם לא די בכך, גם נאלצו לעמוד בתור בשעת השיא של הצהריים. אנשים לא זיהו את הנסיך מיקסה, עד שלפתע הגיח בריצה קלה בעל המסעדה והחל משתחווה אפיים. הוא התנצל על כך שהנסיך עומד בתור, ודאג להושיבם בחדר שקט.
ד"ר אפשטיין ופרופ' שילוני מתארים את הנסיך מיקסה כאדם חברותי, נעים הליכות וצנוע, שאינו מבקש כל יחס מיוחד הנובע ממעמדו. סיפור הנסיך מיקסה אינו אגדה וגם לא בהכרח עם סוף טוב. מתוך חמשת ילדיו, שלושה בנים ושתי בנות, נותרו בחיים רק בנותיו. מנגד, כל שלושת בניו נפטרו ב-13 השנים האחרונות ללא יורשים זכרים. בנותיו התחתנו בשידוכים מצוינים, אולם עזבו את המשפחה הקיסרית כמקובל. לפיכך, הענף החדש של המשפחה הקיסרית שמיקסה קיבל רשות להקים, ייכחד עם מותו. כיום הנסיך מיקסה אינו מרבה בהופעות ציבוריות ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים אם כי הוא נהנה מבריאות טובה יחסית לגילו המתקדם. לרגל יום הולדתו המאה, הוא הודה לעם היפני על הברכות ואמר שדבר לא ישתנה בשל כך וכל שהוא מבקש הוא לבלות את שארית חייו בנועם ובשלווה, להתפלל לאושרם של עמי העולם ולהודות לאשתו יוריקו שעומדת לצידו כבר יותר משבעים שנה.
