אנחנו משתמשים בכל מני דרכים כדי לשלוט בילדים שלנו ולחנך אותם, אבל בכל פעם שאנחנו עושים זאת, אנחנו שמים אותם במצב שרוב השיעורים שאנחנו מנסים ללמד אותם הולכים לאיבוד.
לפניכם שש שגיאות תקשורת נפוצות ביחסים שבין הורים לילדים, כפי שניסחה אותם אינסה קליינמן, מי שהגתה את שיטת "לחישות לילה, להעצמת ילדים ואימהות".
שגיאה מספר אחת - שיפוטיות: שגיאה נפוצה מאוד. היא מתרחשת כשאנחנו מניחים שמשהו לא בסדר בילד או בהתנהגות שלו, ומיד מוסיפים את דעתנו. ההיפך משיפוט זו התבוננות בהתנהגות ללא שימוש באמות המידה שלנו שלנו. שיפוטיות גורמת לילדים להרגיש שהם לא בסדר והם נכנסים עמדת התגוננות, שאינה מאפשרת תקשורת קולחת ומפתחת. זה מצמצם את היכולת שלהם למצוא פיתרון כי הם צריכים להגן על עצמם.
שגיאה שנייה – האשמה: זה קורה כשאנחנו מסירים את האחריות מעלינו ומעבירים אותה לילדים.
למשל, כשילד מרביץ לאחיו נגיד: "אני כועסת כשכואב לאחיך וזו האחריות שלי שלאף אחד לא יכאב בבית. אני רואה שגם לך קשה עכשיו, איך אני יכולה לעזור לך? כי אנחנו לא מרביצים".
מה לא נגיד: "אם תרביץ שוב לאחיך אני אכעס מאוד, ילד רע שכמותך". זה מפחיד ילדים ואז הם לא מחוברים לרגשות שלהם, לא לומדים, נסגרים ומתקשים במילוי המטלות שלהם. אשמה סוגרת את תהליך הלמידה. הילד מרגיש מסכן וקורבן במקום לחשוב מה הוא עשה ומה ניתן לעשות אחרת. זה לא אומר שאנחנו לא כועסים, אבל אנחנו לא מאשימים את הילדים ברגשות שלנו. לילד שמרגיש שאוהבים אותו ובוטחים בו, גם אם ההתנהגות שלו נחשבת לשלילית, תהיה נטייה גדולה יותר למצוא פתרון להתנהגות הזו.
שגיאה שלישית – רגשות אשמה: זו התחושה שאני רע ושעשיתי למישהו אחר משהו רע. הורים חושבים שאם יגרמו לילד להרגיש רע לגבי ההתנהגות שלו, הוא יגלה אמפאטיה לצד השני ויחשוב על מה שעשה. זה לא קורה. במקום זה הם מרגישים רעים, כי הם עשו משהו רע וגרמו למישהו אחר סבל ועצב. ילדים נוטים לפרש צעקות כאילו אמא ואבא לא אוהבים אותם כי הם רעים, וזה נצרב בהם לאורך זמן.
שגיאת רביעית – בושה: זה קורה תוך כדי אמירה של "אל תתנהגי ככה, את רואה עוד מישהו שמתנהג כמוך?"
אי אפשר לשנות התנהגות באמצעות בושה. הבושה פשוט לא משאירה להם ברירה אלא לעשות את מה שאנחנו דורשים.
"אני רואה שאתה ממש כועס שאחיך נגע לך בדברים. מה אפשר לעשות כדי שגם לך תהיה קצת פרטיות?" כך נותנים לילד תחושה שזה בסדר לשמור על הפרטיות שלו והוא לא מתבייש במה שהרגיש.
שגיאה רביעית – הפחדה: הטעות הגדולה ביותר. אנחנו משתמשים בה גם מילולית וגם בשפת גוף. אם מאיימים על ילד, אומרים לו מה הוא לא יקבל, מרימים גבות, עושים אוףףף או אפילו נמנעים מתקשורת לכמה דקות, זה ממש מפחיד את הילדים. לטווח קצר אולי נקבל מה שרצינו, אבל בפעם הבאה נצטרך להפחיד יותר ויותר.
שגיאה שישית – ציניות: אין מספיק מילים שיתארו כמה נזק ציניות מייצרת. ציניות זה הומור שהתוצאה שלו היא תחושת לעג. גם אם הילד לא מבין את הציניות, הוא מבין שיש שם סוג של לעג על חשבונו. ציניות ממעיטה בערכו ומקטינה אותו. ילדים לא מבינים דקויות הומור. זה גורם להם להרגיש שלא מבינים אותם ושהם חסרי ערך. תקשורת עם ילדים צריכה להיות ברורה, ישירה ובלי התחכמויות.
לסיכום: כדי לייצר תקשורת חיובית עם ילדים אנחנו רוצים לבטא את הרגשות שלנו בצורה כנה ואמינה, עם רגישות לצרכים שלנו ושל הילדים. היכולת להבין את הרגשות שלהם זה הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות למען הילדים שלנו בגילאים הצעירים.
בימים אלה עולה באתר של קליינמן הקורס החדש: "סודות התקשורת של הורים מעצימים", וניתן לקבל את שני השיעורים הראשונים בחינם בקישור הבא:
http://lechishot.israel-online-academy.co.il/workshops/3732?fromHaaretz
