קצת פחות משעת טיסה משטוקהולם ומשם שיט קצר על מעבורת, נמצא פארו, האי בו חי, יצר וצילם, אינגמר ברגמן. במאי הקולנוע השבדי, הגיע לפארו לראשונה באפריל 1960 במסגרת חיפושי לוקיישנים לצילומי החוץ בסרטו "מבעד לזכוכית האפלה". ברגמן, למען האמת, רצה לצלם בסקוטלנד, אך מטעמי חיסכון הציעו לו מפיקי הסרט את פארו כחלופה זולה יותר. מוקף בים הבאלטי ובנוף מפעים של חורש פראי, שוניות, אגמים, שטחי מרעה וסלעים מזדקרים שהרוחות החזקות פסלו וחרצו בהם סימנים, ברגמן נשבה מייד בקסמו של המקום, שהפך למפלט ובית וגם השראה.
בפארו צילם ברגמן, בין היתר, סצנות מתוך "תמונות מחיי נישואין" ו"פרסונה" האלמותיים ובו גם סיים את עריכת הסרט "פאני ואלכסנדר". על האי החשוף והמחוספס הזה, שבו הקיץ קצרצר ונעים ובחורף צונחות הטמפרטורות מטה ממינוס 20 מעלות צלזיוס, הקים את חברת ההפקה שלו והגשים חלומות. עם מותו בשנת 2007, הפך מעונו, לבקשתו, למרכז חקר ולמידה המארח לתקופות משתנות קולנוענים צעירים מכל העולם.
במסגרת זו ובנופים אלה נוצר סרטה החדש של הבמאית הצרפתייה, מיה האנסן לאב, כוכבת זורחת בשמי הקולנוע הצרפתי העכשווי. "האי של ברגמן", שהוקרן השנה במסגרת התחרותית של פסטיבל קאן הוא, למעשה ובאופן מפתיע, הסרט היחיד עד כה שנולד מתוך תכנית הרזידנסי של קרן אינגמר ברגמן ונוגע באופן ישיר ועקיף בבמאי השבדי וביצירתו. זוהי דרמה אישית מבריקה, בחלקה אוטוביוגרפית – הנשענת על פרטים מחיי הבימאית, החושפת ברגישות ובעדינות רבה אמיתות על זוגיות, על אמנות, על נאמנות, על מעשה היצירה שמהדס על קו דק ומיטשטש שבין מציאות ובדיה, ועל פניה המשתנים של האהבה.
הסיפור לכאורה פשוט. זוג קולנוענים מגיע לפארו לתקופת הקיץ. הוא, במאי ותיק ומוערך. היא יוצרת קולנוע בתחילת דרכה. לכל אחד מהם יש פרויקט קולנועי חדש בשלבי פיתוח שונים. הם שם כדי ליצור. הם חולקים חיים, ילדה שנשארה אצל סבתה למשך הקיץ, אך בעיקר את האהבתם לקולנוע. בעוד טוני כותב באין מפריע, כריס נאבקת בכתיבה. מוקפים ביופיו של האי ובנפקדותו הנוכחת עד חנק של הבמאי השבדי האגדי, מתערבבת לה היצירה בחיים, מטשטשים הגבולות המוכרים והברורים. מערכת היחסים בין בני הזוג נפרמת לה בהדרגה מול עינינו.
סרטה של האנסן לאב הוא אמנם עלייה לרגל לפארו, על כל המיתולוגיה הטעונה הקשורה במקום ובאדם המזוהה עמו, אך אין בו חנופה או הערצה עיוורת משתקת ליוצר הקולנוע השבדי, שצל האדירים שלו מרחף מעל האי כרוח רפאים. האנסן לאב מדלגת בחכמה ובשובבות מעל אינספור מטעני צד כשהיא סונטת בעדינות ב"ברגמ-מניה" שאוחזת כדיבוק בתושבי האי ובאורחיו, עדת מעריצים עיוורים וחסרי גבולות. היא רוקחת יצירה בתוך יצירה. סרט בתוך סרט. התרחשות שנעה בשני ערוצים – מתחת ומעל לפני השטח.
כריס (ויקי קריפס) וטוני (טים רות') שוהים בבית בו צילם ברגמן, בין היתר, את סצנת המיטה המפורסמת מתוך "תמונות בחיי נישואין". אותה יצירה קולנועית שלדברי המארחת המלווה אותם לביתם החדש לתקופת הקיץ, גרמה למיליוני אנשים להתגרש. במילים אחרות: הזמנה לאסון או רמז לבאות. הארכיטקטורה מעודנת, אלגנטית, נינוחה. מחוץ לחלון, רק הטבע הפראי מסיח את הדעת. התנאים, על פניו, אופטימאליים ללידתם של רעיונות. גם הם עצמם מלאי חיבה ומתנהלים ברוגע זה עם זו. אבל גלים תת קרקעיים של חוסר שקט והעמדות פנים פוערים סדקים באידיליה.
כריס חומקת מטיול מאורגן, שכותרתו "ספארי ברגמן", אליו מוזמן טוני ויוצאת לתור את האי עם סטודנט צעיר לקולנוע שנקרה בדרכה ומציע לה מסע בעקבות האתרים הפחות תיירותיים הקשורים לחייו וליצירתו של ברגמן. דמותו המיתית של הבמאי השבדי מקבלת במהלך היום מימדים אנושיים: בן זוג הפכפך, אב נפקד, אדם שהקריב את משפחתו על מזבח האמנות, הדחפים והאובססיות שלו. אבל מה הם באמת חייו של יוצר? המציאות או הבדיה? למי מהן נתונה נאמנותו? כריס היתה מעדיפה קוהרנטיות בין החיים ליצירה, אך האם אפשרי לכפות על היצירה את המציאות?
כשקווים מרכזיים בעלילת התסריט שכותבת כריס מתחילים להתגבש, היא מבקשת את חוות דעתו של טוני. היא פורשת בפניו את הסיפור על אהבת נעורים בלתי פתורה בין איימי (מיה וושיקובסקה) וג'וזף (אנדרס דניאלסן לי). הזוגיות המוקדמת לא צלחה וכעת מאוחר מדי אך הם עדיין כמהים זה לזו, קשורים בעבותות שהם אינם מצליחים להסיר מעליהם. התסריט מתעורר לחיים על המסך. הסרט, שהכרנו עד לנקודה זו, מקבל תפנית. החיים מזינים את היצירה או אולי הבדיה מגלמת מאוויים נסתרים במציאות.
זהו סרטה הראשון בשפה האנגלית של הבמאית הצרפתייה ולא בכדי. למעשה כמעט אף אחת הדמויות בסרט, למעט טוני ואיימי, אינה דוברת אנגלית כשפה ראשונה. האנגלית היא המכנה המשותף והמחבר בין הדמויות, שמגיעות מתרבויות שונות, ממש כמו הקולנוע והאמנות שמותחים גשרים בין נשמות.
הבחירה בויקי קריפס לתפקיד הראשי הנשי מצוינת. יש בה משהו פמיליארי ועם זאת מרוחק, מתוחכם אבל נינוח, קסם טורד מנוחה שמשתלב בדמות עגולה ורבת רבדים. המשחק נטורליסטי, טבעי, לא מתאמץ. זה נכון גם לגבי טים רות', שאמנם מזוהה מאד עם סרטיו של טרנטינו, אבל בסרט הנוכחי מצליחה האנסן לאב להבליט דווקא את השברים שמאחורי מעטה הקשיחות.
למרות צלו הכבד של ברגמן, "האי של ברגמן", אינו סרט מחווה המיועד לחובבי סרטיו המושבעים. למעשה, גם חובבי קולנוע שלא צפו בסרטיו של הבמאי השבדי, יוכלו בנקל להתאהב ביצירה שהיא לא פחות מהצהרת אהבה לאמנות השביעית ולעשייה האמנותית. האנסן לאב אינה מחקה את יצירתו של ברגמן או מגיבה אליה, אלא בוחנת את השתקפות המציאות באמנות ואת האופן בה מזינים ומניעים החיים והאמנות זה את זו. סרט מהורהר, רומנטי, קולנועי מאד, אך לא במובן המאיים. מעבר לקולנוע, זהו סרט שמותיר, בעיקר, טעם עז לחופשה בפארו.
