"ההתמכרות מנהלת את האדם נגד רצונו ומצמצמת את בחירותיו. מכור להימורים אומר לעצמו, 'היום אני אהמר רק על מאה שקלים', אבל לא יכול באמת לשלוט על כמה יהמר. כך גם בהתמכרות לסמים: מכור שיש לו 20 מנות מבטיח לעצמו להשתמש רק במנה ביום; זה לעולם לא יספיק לו, כי מכור תמיד ישתמש ביותר ממה שתיכנן". כך אומר ד"ר אמנון מיכאל, מנכ"ל עמותות הדרך ומיל"ה, שעובדות בשיתוף מפעל הפיס בנושא התמכרויות. "בהתמכרות אנחנו מתכוונים לסמים, אלכוהול, הימורים, מסכים והפרעות אחרות שבהן מתפתחת תלות, עד איבוד שליטה על תפקודים רגשיים, ערכיים ואחרים".
לדבריו, תקופת הסיכון להתמכרויות היא בין גיל 15 לגיל 25. "אחרי גיל 24–25 הסיכוי לפתח התמכרות נמוך, 2%–3%. בכל התמכרות יש הכחשה מובנית של המכור למצבו, וזו הסיבה המרכזית לדחיית הטיפול בהתמכרות.
"המעבר ממצב תלותי להתמכרות הוא הדרגתי וקשה לומר מתי בדיוק זה הופך להתמכרות. כשיש התמכרות קשה לחזור למה שהיה בעבר. לכן אנחנו קוראים לזה מחלה שניתנת למניעה ולטיפול; אולי קשה לרפא, אך ניתן להחלים ממנה". הוא מסביר כי הדרך היא עמותה ללא כוונות רווח, שמטרתה לטפל באוכלוסיות מכורות בישראל ובמשפחותיהן. העמותה מפעילה קהילה טיפולית ביישוב עילבון, שכוללת כ–60 גברים, וקהילה מופרדת של כ–40 נשים בחיפה. "כשמדובר בסמים, למשל, הם עוברים גמילה פיזית במשך 21 יום במחלקות אשפוזיות של משרד הבריאות (גם אנחנו מפעילים אחת כזו), לפני המעבר לתוכנית הטיפולית".
פרופ' בל גבריאל־פריד, ראשת המעבדה לחקר התמכרויות והחלמה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, מתייחסת לנתון המגדרי: "היחס בין נשים לגברים בקהילה הטיפולית לא מבטא את היקף ההתמכרות, אלא משקף את העובדה שנשים נמנעות מטיפול, מחשש שילדיהן יילקחו מהן ומסטיגמות".
מה כוללת התוכנית הטיפולית?
לדברי ד"ר מיכאל, בקהילה שתי תוכניות מרכזיות. "תוכנית קצרה לשישה חודשים, שמתאימה לאנשים שתפקודיהם המרכזיים לא נפגעו ויכולים לחזור למעגל המשפחה והתעסוקה. התוכנית השנייה אורכת תשעה חודשים ומיועדת לאנשים שצריכים הרבה יותר מאמץ וזמן לתהליך של שינוי; לאחר מכן יש עוד חצי שנה בדירת מעבר לקראת החזרה לחברה. יש גם תוכנית ייחודית נפרדת לנשים". לפי פרופ' גבריאל־פריד, "במחקר שערכנו לאחרונה, שהתמקד במכורות לסמים שטופלו בקהילות לנשים בלבד, הן תיארו את החברות שנוצרו עם מטופלות אחרות וציינו זאת כמשאב שחיזק את תהליך ההחלמה שלהן".
המטופלים חיים בתנאי פנימייה. "העולם החיצוני היה מקור הבעיות שלהם ולכן הניתוק מוחלט. להתנתק כדי לחזור טוב יותר", מסביר ד"ר מיכאל. "פה לומדים גבולות, סדר יום, תפקודים. זה לא קל, אבל נחוץ. אנחנו מעניקים להם אהבה קשוחה או חמלה חסרת רחמים — זאת השיטה הנכונה להחזיר מכורים לחיק החברה".
לדבריו, בקהילה יש אנשי מקצוע מגוונים; חלק מהמדריכים טופלו בעצמם בקהילת הדרך, השתקמו, השתלמו בקורסים והפכו למדריכים מקצועיים.
פרופ' גבריאל־פריד מוסיפה: "האחריות על ההחלמה אינה רק של המכור. הסביבה שלו צריכה להיות תומכת, וחשוב לייצר ולחזק קהילות שתפיסת עולמן החברתית מקבלת, חומלת ומעודדת אורח חיים של החלמה". היא מציינת את חשיבותם של קמפיינים להפחתת סטיגמות חברתיות. "כאלה שייצרו הבנה שלעתים הרקע להתמכרות הוא אירועי חיים, אנשים שמתאפיינים בפגיעות אישיותית, רגשית ולעתים ביולוגית; כפי שההתמכרות משלבת מספר נסיבות, כך ההחלמה צריכה לשלב בין משאבי הפרט לחברה".
"המטרה שלנו היא ליצור שינוי פנימי רוחני אצל המכורים, כדי שיצאו מכאן אזרחים מעורבים, טובים וערכיים יותר המהווים דוגמה לסביבתם", מסכם ד"ר מיכאל.
למעט עמותת הדרך, מפעל הפיס שותף לצד משרד הרווחה והביטחון החברתי בעמותת מיל"ה, המספקת שלושה מרכזים אמבולטוריים לטיפול בקהילה בפריסה ארצית למכורים להימורים — בחיפה, בתל אביב ובבאר שבע.
לפנייה לעזרה — הקו החם של עמותת מיל"ה 054-5269336
"משחקים באחריות" במפעל הפיס, לעוד מידע ופרטים >>
בשיתוף מפעל הפיס
