"יש תורם!" נבואת הזעם הגנוזה של מאיר אריאל חוזרת לבמות

"בשנת 1993, יעקב אגמון, שהיה אז המנהל של התיאטרונטו, הזמין את מאיר אריאל להופיע", מספר ניסים קלדרון, מבקר ספרות ומוזיקה פופולרית שעזר בהעלאת המופע "יש תורם!". "אבל במקום לעלות עם הופעה רגילה, מאיר החליט להעלות הצגת יחיד. לימים, ההצגה הזו עברה טרנספורמציה, והפכה להיות האלבום 'רישומי פחם'".

במה היא עוסקת?
"מאיר התנגד מאוד לניתוחים להשתלות לב. הוא ראה בזה השחתה של המין האנושי, כשאדם מחכה למישהו שימות – רק כדי שהוא יוכל לחיות. את התמה הזו הוא העמיד במרכז של התבוננות על התרבות הכוללת, מחיי הקיבוץ ועד לחזון דניאל, ולסיפור מגדל בבל. זו יצירת עומק אמיתית ואנחנו רואים בה את ההתפתחות, לא רק בטקסטים שלו, אלא גם במיתוס הבסיסי של היצירה שלו. רישומי פחם, האלבום שראשיתו באותו מחזה, כולל שיר בשם 'שמעתי שאת נמצאת', שעוסק בדיוק ברעיון הזה".

המחזה עלה פעמיים במסגרת פסטיבל תיאטרונטו, מול שני אולמות מלאים מפה לפה. אבל אריאל, שרצה להמשיך ולהעלות אותו בתיאטראות נוספים, נתקל בסירוב. "החשיבות הגדולה של המחזה היא בגולמיות שלו, ובכך שהוא השלב הראשון בהתפתחות 'רישומי פחם'. הוא העניק מבט כולל על התרבות המודרנית ועל המחירים שהיא גובה. על המקום של התרבות העברית בתוכה, על השורשים של תרבות הקיבוץ - שמגיעים עד נהרות בבל. וזו יצירת עומק חשובה וגדולה מאוד".

"מאיר רודף אותי בחלומות ונמצא שם כל לילה"

"במשך שנתיים השתתפתי במופע שמוקדש לאלבום 'רישומי פחם' בבית אבי חי", אומר יונתן בלומנפלד, במאי המופע. "בשנה שעברה, התחילה ביני ובין ניסים קלדרון שיחה סביב האלבום הזה, שהוא אלבום מיוחד וקודר מאוד של מאיר. למעשה, הוא בכלל לא רצה להוציא אותו, ואפילו סיפר ששלום חנוך המליץ לו לא להוציא אותו, כי הוא עלול להרוס לו את הקריירה. בעיקר בגלל שהוא נוגע בנושאים קשים ואפלים מאוד. ועם השיחות על האלבום הבנו שהוא בכלל נולד כמחזה, וכך הגענו ל'יש תורם!'".

למחזה "יש תורם!" נכתבו שתי גרסאות, ובלומנפלד בחר להסתמך על הגרסה השנייה, שלא עלתה מעולם. "יצאתי למסע של מרדף אחר החומרים, כי לא היה ממש מחזה כתוב. מה שהגיע לידיי היו ערמות של כתבי יד עם מחיקות וטיוטות על המון דפים ומחברות. היה מרגש מאוד לקבל אותם, אבל לקחו לי כשלושה חודשים רק לפענח את כתב היד".

אז איך מתחילים לעבוד במצב הזה?
"החיבור שלי למחזה היה חיבור של מעריץ. קסם לי להתעסק בחומרים של מאיר. אבל ההערצה הזו גרמה לי להמון קיבעונות, מתוך חשש שאהרוס אותו. עד שבשלב מסוים הבנתי שאני חייב לנקות את יראת הקודש. הבנתי שאני לא הולך להרכיב את החומרים כמו פאזל, אלא לבנות מחזה חדש, עם הזווית האישית שלי".

ואיך זה התקבל?
"כשהתייעצתי עם שחר, בנו של אריאל, הוא אמר לי משפט מרגש. הוא אמר, 'יונתן, אני חושב שזה רעיון מצוין שאתה ואבא תעבדו יחד'. וזה משפט מפתח כי הוא בעצם אמר לי – אתה לא שליח, אתה שותף לתהליך. ואני חושב שזו הגישה הנכונה לגשת איתה לחומר".

אז מה עשית?
"במחברות של מאיר, הוא כתב הרבה מאוד הערות בהן ניסח לעצמו על מה המחזה, עם נושאים וקווי עלילה שהוא רצה לדבוק בהם. מה שחזר על עצמו הוא הנראטיב של מות אופי האדם וההפיכה שלו למכונה. באחת השיחות עם שחר הוא הסביר לי שמאיר ראה בכל עניין תרומת האיברים את מגדל בבל המודרני, והרעיון נורא הבהיל אותו. זו גם הסיבה שהוא קרא למחזה 'יש תורם'. הוא חשב שברגע שאנחנו הופכים לשקי חלפים מתנועעים, כשאנחנו צועקים בשמחה את המילים 'יש תורם!', אנחנו בעצם צועקים בשמחה שנפטר אדם, ויש בזה מן איבוד האנושיות. וזה נורא הבהיל אותו, הסיפור הזה. הוא הגיע לזה ממקום אישי שבו חבר טוב שלו היה צריך תרומת לב, והוא השתתף בכנס התרמה, אבל הוא ישב שם והרגיש כמו רוצח. הוא הרגיש שהוא יושב ומחפש מישהו שימות בשביל מישהו אחר. ובאופן כללי הטכנולוגיה העסיקה אותו. כל דבר שהדיף ממודרניות הבהיל אותו".

ואיך זה פגש אותך?
"כשקיבלתי את הטקסטים, החלטתי שאני לא רוצה להיות עוד אדם שמתנבא בנבואת זעם, אלא לעסוק בחוויה האנושית של מאיר. כולנו נתקלים יום יום בנבואות זעם על עתיד האנושות, אבל החיים ממשיכים. ואני רציתי לעסוק בבהלה מהנושאים האלה. יש משהו בבהלה מהזמן החולף, ובצורך לחלוק את זה עם העולם, שמאוד עניין אותי. ובנקודה הזו התחלתי דיאלוג עם המחזה ויצאתי למסע. ומאז מאיר רודף אותי בחלומות ונמצא שם כל לילה. אני מרגיש שזו יצירה אישית ביני ובין רוח רפאים".

מאין DATA: טכנולוגיה שפוגשת את האדם

"מאין DATA הוא כנס שנולד מתוך העיסוק שלנו בשאלה הגדולה של איך הטכנולוגיה משפיעה על האדם ומה היא בכלל אנושיות בעידן הדיגיטלי". אומר יאיר יעקב, ראש תחום עיון בבית אבי חי. "הכנס שאל שאלות כמו האם יש לנו רצון חופשי? האם בכלל יש לנו חופש בחירה? ואיך האתוס המקראי והמסורת היהודית מושפעים מזה".

מה הכוונה?
"כשמתבוננים בשבת, לדוגמא, רואים שהיא עומדת בפני אתגר מאוד גדול. בלי להתכוון, השבת בחברה המודרנית עברה תהליך, והפכה למרחב נטול טכנולוגיה. ובהרבה מאוד מובנים, מה שמבחין בין שומרי מסורת לחילוניים, הוא השימוש במסכים. למצב הזה יש המון משמעויות סוציאליות, אם במקום העבודה או מול חברים. אבל בגלל שהטכנולוגיה הולכת והופכת לחלק אינטגרלי מהחיים שלנו, כמו טכנולוגיות חכמות שנכנסו לבתים, קוראי ספרים חכמים, וטכנולוגיות שמאפשרות הפעלת מכשירים חשמליים בדיבור, אנחנו נדרשים פה לחשיבה מחודשת על השבת. דיבור, למשל, לא נחשב לפעולה ולכן על פניו, הוא לא אסור. ובהינתן שזה המצב - מה אנחנו עושים? העולם הדתי עומד בפני מהפכה אמיתית, וגם האתוס המקראי עומד בפני ערעור".

בכנס התקיימו מושבים שעוסקים בהשפעת הטכנולוגיה על האדם המודרני, והוא נפתח במושב שעוסק במשמעות צלם האלוהים שבאדם והקשר שלו לטכנולוגיה. "זה מושב חשוב בעיניי, שניסה לברר האם עדיין קיימת משמעות לתפיסה שהאדם הוא נזר הבריאה. ובנוסף אליו, התקיימו מושבים שיעסקו בשאלות של מוסר, ובשאלות כמו שאלת הפרטיות בעידן שאנחנו חיים בו. האם באמת הרווחנו מהוויתור על הפרטיות, והאם בכלל נוכל להיאבק בקדמה הזו, או שעל המאבק הזה – כבר אבד הכלח".

בחזרה למדור "תרבות יהודית-ישראלית מקורית, בחסות בית אבי חי" >>