אין ספק שהמשבר הנוכחי מבליט מספר לא קטן של לקונות, חלקן קשות, של שיטת הממשל הנהוגה בישראל מאז הקמתה. בעייתנו עם מערכת המשפט הייתה ידועה מראש. לא סתם צוונו לכתוב חוקה כבר בהכרזת העצמאות, ציווי שהתעלמנו ממנו ממניעים כאלה ואחרים. את שיטת הבחירות הבעייתית גררנו במשך 72 שנה עד שהיא קמה עלינו לאחרונה והשאירה אותנו ללא החלטה אמיתית, שלוש פעמים ברציפות. אומנם חייה הקצרים של מדינת ישראל היו רצופים משברים, אף משברים קשים, אך טרם נתקלנו במשבר משולב, רב מערכתי כפי שהמדינה עוברת אותו היום. וכל זה בלי להיכנס כלל לנושא הסכסוך עם הפלסטינים שנותר בלתי פתור ועלול לחולל משבר משלו בכל רגע ורגע ולדרדר אותנו עוד יותר. אנחנו על סף תהום ואם לא נעבור מהפך שלטוני של ממש, מהפך שיאפשר לנו להתמודד עם הבעיות הקשות של מדינות ישראל, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת השיטה לא נוכל להתקדם כאומה ישראלית.
מערכת השלטון שרתה את המדינה היהודית והדמוקרטית שהיא דה-פקטו מדינה דו-לאומית סה״כ לא רע למשך 19 שנה. הנצחון של 1967 שיבש לנו את המשך הדרך. מחד הוא הביא בעקבותיו את צמיחתן של תנועות שרצו והצליחו לשמור על שליטה ישראלית על כל השטח בין הים לירדן אך מאידך, בסופו של דבר לא הביא עמו את המתינות והגמישות הפוליטית שמחוייבת מהצורך בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית שנמצאת תחת אחריותנו. הדו-לאומיות ממנה התעלמנו במשך כל השנים רודפת אותנו ויחד עם הכיבוש בגדה, אירועי יום האדמה ומאורעות 2000 הביאה לכך שגם חלק מערביי ישראל גילו את לאומיותם הפלסטינית. נותרנו עם מציאות דו-לאומית בין הים לירדן אך עם שיטה שלטונית שמשרתת קודם כל, בעיקר ובהעדפה ברורה, בחלקים גדולים של השטח, לאום אחד, את היהודים.
הכרזת העצמאות על בסיסה הקמנו את המדינה דיברה על מדינה ליהודים עם זכויות שוות למיעוטים. בגין הנסיבות הפוליטיות אנחנו מוצאים את עצמנו עם שליטה על יהודים, ערביי ישראל וגם על פלסטינים אך הריבון ממשיך לשרת קודם כל ובעיקר את היהודים. בנוסף, למרות שבפועל כל השטח בשליטתנו החלטנו להגדיר את המדינה כמדינת הלאום היהודי, הגדרה שלא הוזכרה בהכרזת העצמאות, שהאו״מ לא היה מקבל ב-1948 ושבפועל מחמירה עוד יותר את ההבחנה שאנחנו עושים בשטח בו אנחנו שולטים, בין יהודים ללא יהודים. הגיע הזמן להקים את מדינת ישראל מחדש כמדינה אזרחית בעלת לאום ישראלי.
כמי שגדל בסביבה רב-תרבותית וחי תקופות משמעותיות בחמש תרבויות שונות, שתי תרבויות פרוטסטניטיות, תרבות יהודית, תרבות מוסלמית ותרבות קתולית, יש לי פרספקטיבה. 21 שנים של שרות במערכת הביטחון נתנו לי את ההבנה אליה הגעתי ואחרים לאט לאט מצטרפים אלי, שמדינת ישראל יכולה לשגשג רק כמדינה שוויונית ואזרחית ועלינו לקבוע את גבולותיה בהקדם. ככל הנראה לא תתקיימנה כאן שתי מדינות, אחת ליד השניה כי פוליטית האופציה הזאת כבר לא קיימת גם אם בשטח אולי היא עדיין ברת מימוש. המשמעויות הן מרחיקות לכת. בספרי האוטוביוגרפי ״זהות-החיפוש אחר עתיד טוב יותר לישראל״ שהתפרסם גם באנגלית (״Identity – The Quest for Israel's Future״), אני מתאר את דרכי, גם האישית וגם הפוליטית. היא הביאה אותי להציע, יחד עם שותפי אריה הס, מימוש מעשי של מדינה אזרחית אחת (ללא רצועת עזה) עם חוקה ושלטון אזורי, פדרציה ששומרת על רוב יהודי. היא עונה על רוב הקריטריונוים החשובים לנו באמת וגם הפלסטינים יכולים להתחבר אליה. אך כמו ב-1948, אלה קודם כל היהודים שצריכים להחליט, לקבל את ההחלטות ולממש אותן. עשינו את זה פעם אחת. נוכל לעשות את זה שוב. האמתי היא שאין לנו ברירה. מדינת ישראל כפי שהקמנו אותה כבר לא משרתת את צרכי אוכלוסיית ארץ ישראל ומסכנת את כולנו - תחושת הביטחון שנותרה לחלק לא קטן מאיתנו מתעתעת.
