מבחינת פרופ' שאולי לב־רן, מייסד שותף ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, התקופה האחרונה היא חזון אחרית הימים. "אני שומע רופאים רבים מדברים על כך שאין בריאות בלי בריאות הנפש. לפני עשור היו הרבה פחות התבטאויות כאלה", הודה לב־רן, "אבל חשוב לזכור שבאותה מידה, אין בריאות ואין בריאות הנפש, בלי שנתייחס לשימוש בחומרים ממכרים".
"החור בדלי גדול יותר ממה שחושבים"
לב־רן דיבר בוועידת ישראל לרפואה של הארץ Labels על כך שאפשר להשקיע משאבים כספיים, טיפולים ושיקומים ולנסות למלא את הדלי של בריאות הנפש, אבל אם בדלי יש חור הוא יתרוקן. "ככל שאנשים משתמשים יותר בתרופות ממכרות, באלכוהול ובסמים — הדלי יתרוקן. החור בדלי הוא הרבה יותר גדול ממה שמדברים עליו".
לדברי לב־רן, נכון ל–6 באוקטובר אחד מכל שבעה ישראלים סבל מהפרעת שימוש בחומר ממכר בדרגה בינונית או חמורה. אחרי 7 באוקטובר — אחד מכל ארבעה בוגרים דיווח על עלייה בשימוש בתרופות מרשם ממכרות, באלכוהול או בסמים. "התחלנו את המלחמה במצב גרוע והחרפנו אותו", הזהיר לב־רן, "היום ישראל עוברת את ארה"ב ברישום של אופיואידים, וזה עוד לפני הפצועים קטועי הגפיים שנמצאים בשיקום בבתי החולים".
עוד הוא הזהיר שככל שמגבירים את השימוש בחומרים ממכרים, קיימת החמרה במצבים של חרדה, דיכאון ופוסט־טראומה. "אם לא נציף את השימוש בחומרים ממכרים הדלי יתרוקן. ככל שיש יותר שימוש בחומרים ממכרים התסמינים קשים יותר, הפרוגנוזה חמורה יותר והטיפולים פחות יעילים".
לדבריו, "מצד אחד, חומרים ממכרים עוזרים להימנע מהדברים שמפחידים אותנו, שמזכירים את המלחמה. מצד שני, כל עוד האדם לוקח עוד כדורים, שותה עוד אלכוהול או מעשן קנאביס, אותה פגישה שבועית עם המטפל לא תסייע לו. אנשים עם התמכרויות נוטים להסתגר יותר ויותר בבית".
ההתמודדות עם התמכרויות
למרות הכל, הבהיר לב־רן שיש פתרון, והוא מתחיל בהצפת הנושא לשיח הציבורי והסברה של אחת הבעיות הגדולות במדינה — השימוש המופרז בחומרים ממכרים בישראל. "צריך להדריך את הרופאים והמטפלים ולוודא שמערכות AI יודעות לשאול שאלות בנושא שתיית אלכוהול ועישון קנאביס. לאחר מכן יש לאמץ סדרת פעולות שכל מערכת שיקום וטיפול במדינה חייבת לאמץ, עם שאלות שנשאלות בצורה שאינה שופטת את המטופלים. צריך להפנות לטיפול וללמד תקשורת לא שיפוטית, מבוססת מחקר. הכי חשוב: לא לבזבז משאבים ולמלא את הדלי לפני שסותמים את החור".
פרופ' שאולי לב־רן, מייסד שותף ומנהל של המרכז להתמכרויות: "עוד לפני 7 באוקטובר ישראל עברה את ארה"ב בשימוש באופיואידים. בעקבות המלחמה המצב הוחמר. השימוש בחומרים ממכרים מחמיר מצבי חרדה ודיכאון"
מבחינת פרופ' שאולי לב־רן, מייסד שותף ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, התקופה האחרונה היא חזון אחרית הימים. "אני שומע רופאים רבים מדברים על כך שאין בריאות בלי בריאות הנפש. לפני עשור היו הרבה פחות התבטאויות כאלה", הודה לב־רן, "אבל חשוב לזכור שבאותה מידה, אין בריאות ואין בריאות הנפש, בלי שנתייחס לשימוש בחומרים ממכרים".
"החור בדלי גדול יותר ממה שחושבים"
לב־רן דיבר בוועידת ישראל לרפואה של הארץ Labels על כך שאפשר להשקיע משאבים כספיים, טיפולים ושיקומים ולנסות למלא את הדלי של בריאות הנפש, אבל אם בדלי יש חור הוא יתרוקן. "ככל שאנשים משתמשים יותר בתרופות ממכרות, באלכוהול ובסמים — הדלי יתרוקן. החור בדלי הוא הרבה יותר גדול ממה שמדברים עליו".
לדברי לב־רן, נכון ל–6 באוקטובר אחד מכל שבעה ישראלים סבל מהפרעת שימוש בחומר ממכר בדרגה בינונית או חמורה. אחרי 7 באוקטובר — אחד מכל ארבעה בוגרים דיווח על עלייה בשימוש בתרופות מרשם ממכרות, באלכוהול או בסמים. "התחלנו את המלחמה במצב גרוע והחרפנו אותו", הזהיר לב־רן, "היום ישראל עוברת את ארה"ב ברישום של אופיואידים, וזה עוד לפני הפצועים קטועי הגפיים שנמצאים בשיקום בבתי החולים".
עוד הוא הזהיר שככל שמגבירים את השימוש בחומרים ממכרים, קיימת החמרה במצבים של חרדה, דיכאון ופוסט־טראומה. "אם לא נציף את השימוש בחומרים ממכרים הדלי יתרוקן. ככל שיש יותר שימוש בחומרים ממכרים התסמינים קשים יותר, הפרוגנוזה חמורה יותר והטיפולים פחות יעילים".
לדבריו, "מצד אחד, חומרים ממכרים עוזרים להימנע מהדברים שמפחידים אותנו, שמזכירים את המלחמה. מצד שני, כל עוד האדם לוקח עוד כדורים, שותה עוד אלכוהול או מעשן קנאביס, אותה פגישה שבועית עם המטפל לא תסייע לו. אנשים עם התמכרויות נוטים להסתגר יותר ויותר בבית".
ההתמודדות עם התמכרויות
למרות הכל, הבהיר לב־רן שיש פתרון, והוא מתחיל בהצפת הנושא לשיח הציבורי והסברה של אחת הבעיות הגדולות במדינה — השימוש המופרז בחומרים ממכרים בישראל. "צריך להדריך את הרופאים והמטפלים ולוודא שמערכות AI יודעות לשאול שאלות בנושא שתיית אלכוהול ועישון קנאביס. לאחר מכן יש לאמץ סדרת פעולות שכל מערכת שיקום וטיפול במדינה חייבת לאמץ, עם שאלות שנשאלות בצורה שאינה שופטת את המטופלים. צריך להפנות לטיפול וללמד תקשורת לא שיפוטית, מבוססת מחקר. הכי חשוב: לא לבזבז משאבים ולמלא את הדלי לפני שסותמים את החור".
