על פניו זה נשמע כמו עוד סרט על אישה בודדה שיוצאת לחופשה באי ביוון. אתה יכול לדמיין את מסע הגילויים שתעבור, את המפגשים, את הנופים. אבל "הבת האפילה" אינו דומה לשום דבר שכבר ראיתם. כמו נחש קליפת התפוז המתפתל אשר לֶדָה, גיבורת הסרט, מקלפת במיומנות רבה לבנותיה, כך מתפתלת לה העלילה, תופסת אותך פעם אחר פעם לא מוכן, מפתיעה. כשהסרט, המבוסס על רומן מאת הסופרת האיטלקייה, אלנה פראנטה, הוקרן השנה בבכורה בפסטיבל ונציה, עמד הקהל על רגליו והריע במשך ארבע דקות ליוצרת, השחקנית מגי ג'ילנהול, ולאנסמבל השחקנים הפנומנאלי שבו ולא בכדי. עיבוד הנובלה המורכבת לקולנוע (ג'ילנהול זכתה בפרס התסריט בפסטיבל ונציה) ועבודת הפיצוח המצוינת מבחינת הבימוי, הן אתגר לא מבוטל לכל יוצר. ג'ילנהול, אמנם שחקנית מוערכת בעלת ותק לא מבוטל, אך על אף שקשה להאמין, זהו סרט הביכורים שלה כתסריטאית ובימאית. ואיזה סרט.
ג'ילנהול לקחה חומר גלם מצוין ובדרך פלאית השביחה אותו. היא נוגעת בנושאי טאבו שממעטים לדבר בהם ונותנת להם, לראשונה באופן שכזה, במה מרכזית. על אף שמדובר בהפקה מעוטרת כוכבים, יש בה צניעות רבה והתעקשות שלא ללכת על פתרונות קלים, לא לעגל פינות.
גיבורת הסרט, לֶדַה קרוסו, פרופסור לספרות בסוף שנות הארבעים לחייה, יוצאת לנפוש בעיירת חוף נידחת ביוון ונכנסת לסחרור עם הגעתה של משפחה אמריקנית-יוונית פרועה וקולנית למקום. משהו באם צעירה לפעוטה, שהיא פוגשת על החוף, מעיר זיכרונות מן העבר שניסתה בכל כוחה להדחיק. מה שאמורה היתה להיות חופשת קיץ אידילית באי יווני שטוף שמש, הופך לטלטלה רגשית סוערת, הנעה בין ההווה לעבר ומאיימת להטביע את לֶדַה, שמתמוטטת על החוף כבר בסצנת הפתיחה.
עלילת הספר עוכר השלווה של פראנטה הועתקה מתוקף אילוצי מגפת הקורונה, מאיטליה לאי ספצס ביוון. הדמות הראשית אינה נפוליטנית, אלא מלידס האפרורית. אך השמש אותה שמש והרוחות הסוערות, המניעות את עלילת הרומן, מפעילות גם בגרסה הקולנועית את הדמויות והצופים. באור השמש הבוהק של הים התיכון, מעלה הסרט נקודות מטרידות למחשבה על מחיר האמהות, על מורכבות היחסים בין הורים לילדים, על נשיות ועל מיזוגיניה, על אייג'יזם, על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, שהוא תמיד אסתטי יותר, מלא פילטרים ועריכה מוקפדת, צבעים ואידיאולוגיות, שהופכים אותנו לטובים יותר. הסרט נותן מקום מרכזי לתחושות שעל פי רוב מדוכאות ומושתקות ומאתגר את התפיסות המקובלות על נשיות ואמהות. הדרמה הפסיכולוגית המבריקה והנועזת הזו, נעה בין רוך לברוטאליות ומשאירה הרבה מקום לפיתולי מחשבה והתחבטויות נפש בקרב הצופים.
כמו לנשים רבות כך גם ללֶדַה, האמהות לא באה בטבעיות. לֶדַה אומרת בקול את מה שמרבית הנשים שותקות, ממאנות להודות בו אפילו בינן לבין עצמן: אמהות היא חוויה מורכבת, משמחת, כאוטית, מהנה, מתישה, מפחידה, מטלטלת ומערערת ויש לה מחיר. זו אינה אמירה מקובלת, בטח לא רווחת. ילדים, הלוא, נתפשים כמהות הקיום ולעולם לא כטורח או מעמסה. לֶדַה אינה רואה בחיי משפחה את התגלמות האושר, אלא כחסם למימוש עצמי. בכך נותן הסרט הנדיר הזה, מקום וקול לכל מי שאי פעם הרגישה אחרת, לכל מי שהג'וב הזה לא בא לה טבעי, לכל מי שאינה רואה באמהות תכלית וייעוד. אין דבר פחות ברור מאליו בעידן התקינות הפוליטית, מאשר לומר את זה בקול ובאופן כללי להיעצר על שאלת "האינסטינקט האימהי" – יש או אין. ג'ילנהול ניגשת לנושא בעדינות רבה ובאסרטיביות והתוצאה עיבוד רב ניואנסים הנע בין רגישות מפוכחת לבוטות.
אז נכון, על פניו נראה כי מדובר בהימור בטוח ולו רק בזכות המרכיבים: עיבוד קולנועי לרב מכר בינלאומי של אחת הכותבות המוערכות והמצליחות בעולם, במאית שהיא כוכבת קולנוע עם אפיל גבוה, ומצבת שחקנים שהיא נבחרת חלומות. זוהי בהחלט חבילה ארוזה היטב ועם זאת, בבחירת הנושא הנפיץ יש סיכון אמיתי, קפיצת ראש למים סוערים, הליכה על חבל דק.
את הקאסט המצוין, שכולל גלקסיה שלמה של כוכבי-על, מובילה אוליביה קולמן, שלא ברור איך היא מצליחה להתעלות על עצמה שוב בתפקיד שאינו דומה לדבר שעשתה קודם לכן. הליהוק של קולמן וג'סי באקלי, שתי שחקניות שונות מאד מבחינה פיזית ואנרגטית, לדמותה של לֶדַה בגילאים שונים פשוט מבריק. כל אחת מהן מביאה למסך חלקים אחרים של אותה הדמות, שמתרכבים לכדי דיוקן מורכב ומרתק.
באקלי היא אם נואשת ותשושה שיוצאת משליטה ומשחררת אחיזה, אך גם ישות יצרית ומינית, חיה ויוזמת ואשת מקצוע על סף נסיקה שרוצה שיראו אותה. בגלגול המאוחר של הדמות, קולמן, היא לֶדַה חידתית ובלתי צפויה, ציפור זרה ומוזרה, לא מובנת לסביבתה וקשה לפענוח, מרוחקת ומלנכולית, מרירה ועוקצנית, קהת חושים וקפריזית, מנותקת ואנוכית, היא אישה רבת פנים, מלאת סתירות ופגמים, המסרבת בתוקף להיות שקופה ונלחמת על מקומה בחירוף נפש. היא עוטה על עצמה שכבת מגן של אדיבות משוננת המסתירה פגיעות שבירה. שתיהן נלחמות על עצמאות ללא סייגים, על חופש ההגדרה העצמית, על מקום בעולם.
על אף שקשה לדמיין שחקנית אחרת בתפקיד שנושאת על עצמה קולמן, זוהי לא בחירת ליהוק ברורה מאליה ויש בה משהו מערער, בעיקר כיוון שקולמן כפרסונה נעימה לעין, נורמטיבית, מְרַצֶה, מה שעומד, לכאורה, בסתירה לדמות שחושפת שיניים כברירת מחדל. המתח הזה הופך את התפקיד לחד-פעמי וקולמן עושה את הבלתי אפשרי ומצליחה לעורר בצופה אמפתיה ואהדה בלתי מוסברת.
ויש את דקוטה ג'ונסון בתפקיד האם הצעירה, אישה מהזן השורד, שלוכדת את תשומת לבה של לֶדַה, שמזהה בה את עצמה. זהו תפקיד דל בטקסט, אך משמעותי מאד והנוכחות של ג'ונסון ממלאת את המסך בחיוך פתייני ובמניפולטיביות, בעיניים חודרות מבט, בנעורים מתפרצים ובאלימות אצורה, בעצב דק ובחוצפה. ויש את דגמרה דומינצ'יק בתפקיד קלי, אם המשפחה הקולנית מהברונקס, הריונית וקפריזית, שברור שעדיף היה לא להתעסק איתה.
כיאה לבימאית שבאה ממשחק, ג'ילנהול אינה שיפוטית כלפי הדמויות, אולי ההיפך. היא נדיבה וחומלת ומלאת אהבה. זה ניכר גם בצילום המשובח של הלנה לובאר שמציג ברוך את מכלול הפגמים שבדמויות. הקסם שעושה הצלמת הצרפתייה, שעבדה בין היתר עם ענקים כמו וים ונדרס, אנייס ורדה ולאוס קראקס, הוא בצילום של הנסתר מהעין. בדרכה הייחודית היא לוכדת את מה שאינו נאמר במילים, מכניסה לפריים את הסבטקסט. צילומי התקריב המטרידים משקפים הלכי נפש ומצב תודעתי. המצלמה קרובה-קרובה לדמויות, חודרת, אינטימית, כמו מנסה לפענח, לגלות ולהאיר פלחי אישיות ואנושיות.
על אף שהקאסט הגברי מורכב מחבורת שחקנים מרשימה – אד האריס האגדי, פול מסקאל, פיטר סרסגארד – יש לומר שהגברים בסרט הם לא יותר מתפאורה, המספקת מרחב פעולה לדמויות הנשיות. כן, זהו סרט נשי מאד, שמדבר ומצלם את הנשיות בכנות נטולת פילטרים. זה נדיר וכואב ומשמח מאד. העיבוד של גי'לנהול, נאמן למקור, אך למעשה מדובר ביצירה מקורית וייחודית שעומדת לחלוטין בפני עצמה ומציעה קולנוע עצמתי ופרובוקטיבי, במובן הכי טוב של המילה. גם גאווה ישראלית יש ביצירה המבריקה הזו, שבין השותפות בהפקתה, אסנת הנדלסמן קרן, טליה קליינהדלר וטמירה ירדני (שהיו שותפות גם בהפקת "הגננת" על פי סרטו של נדב לפיד ובכיכובה של ג'ילנהול).
לסיכום: "הבת האפילה", שהוכתר על ידי תא מבקרי הקולנוע של ניו יורק כסרט הטוב ביותר לשנת 2021, הוא סרט מאתגר ליוצרים, לשחקנים וגם לקהל. זהו כתב היתר משחרר, חף מרומנטיזציה ומסימני קריאה, המאפשר סופסוף דיון מעמיק במורכבותה של האימהות. סרט מפתיע, מרתק, מטריד מאד שמהדהד הרבה אחרי שהמסך ירד ואור אולם נדלק.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
